רגעי דעה | Opinions

The Freedom of Expression

חופש הביטוי

The last WPC invited us all to deal with New Horizons. Though visually I chose to look at it with a smile (see my previous post), but the idea itself did not leave my mind.
Meaning – the base of it, which in the wide world is called New Year's Resolutions, and is not one of my own habits, stuck with me.

Which is why I decided to adopt the freedom to express myself, even if just verbally:

I hope and wish for days in which Creativity will stop to offend (at all but also the intelligence of most of us), expression will clean itself of Hate, and the Freedom of which will stop being the (rather poor) fig leaf for both of these, not to mention plain rudeness.

I will confess – I looked for a visual way to express the last paragraph, but I have no artistic presumption. After all I did not learn in any Art School…



אתגר הצילום האחרון הציע לעסוק ב-'אופקים חדשים'. אמנם בחרתי להתבטא בנושא, ויזואלית, בדרך מחוייכת (ע"ע הפוסט הקודם), אך הרעיון הכללי לא באמת התנקז בזה מדעתי.
כלומר – בסיס הרעיון, המכונה בעולם – החלטות לשנה החדשה – שאינו ממנהגי הרגיל, די הציק לי, בעיקר בימים האחרונים.

לכן החלטתי לאמץ את החופש להתבטא, גם אם רק מילולית:

אני מקווה ומייחלת לימים בהם יצירתיות תפסיק להעליב (בכלל, אך גם את האינטליגנציה של רובנו), התבטאות תתנקה משנאה, וחופש הביטוי יפסיק להיות עלה התאנה (העלוב למדי) לשני הנ"ל, שלא לדבר על סתם גסות רוח (חסרת כל יצירתיות בעליל).

אודה ואתוודה, חיפשתי את הדרך הויזואלית להביע את הרעיון בפסקה הקודמת, אבל אין לי יומרות אומנותיות. אחרי ככלות הכל, מעולם לא למדתי בבצלאל


הקצרים | Short Moments

The Sum of the Day

סיכום היום

Today a terrorist can
lie on a hospital bed next to
the attacks' victim.
Today a doctor treats
both just the same.
Today a misguided soul
can be so young and so full of
the Hate a lying inciter
with a hidden agenda
can plant in their once innocent heads.
Today I can sit
late at night,
listening to the sum of the day,
feel for the wounded and dead,
be proud of the brave:

All the unwilling heroes
that woke up this morning
thinking this would be just
another ordinary day
and then they are
the bus driver towards which the wounded man staggers;
the medic jumping into action when the wounded manages to climb the steps;
the passerby seeing a 13-year-old boy being stabbed, grabs a stick and gives chase;
the people seeing the soldier attacked in the back of yet another bus and rush to defend.

Can all this happen?
It obviously could,
since it did.

And all I can do
at the sum of today is
feel for the wounded and dead,
be proud of our brave –
men, women, kids,
that jumped in to help,
and hope when I'm called on
to be able to do
at least a fraction
of the same



היום טרוריסט יכול
לשכב על מיטת בית חולים לצד
קורבן התקפתו.
היום רופא מטפל
בשניהם באותו אופן.
היום נפש תועה
יכולה להיות כה צעירה וכה מלאה
בשנאת המסית,
עם האג'נדה החבויה,
המשתיל אותה בראש שהיה תמים.
היום אני יכולה לשבת
מאוחר בלילה,
להקשיב לסיכום היום,
לבָכות את הפצועים והמתים,
להיות גאה באמיצים:

כל הגיבורים בעל כרחם
שהתעוררו הבוקר
חושבים שזה יהיה סתם
עוד יום רגיל
ואז הם
נהג האוטובוס אליו קרטע הפצוע;
החובשת שזינקה לפעולה כשהלה עלה;
עובר האורח שראה את בן ה-13 נדקר, חטף מקל ורדף;
האנשים שראו את החייל מותקף במושב האחורי של עוד אוטובוס ומיהרו להגן.

כל זה יכול לקרות?
מן הסתם יכול היה,
היות וכך קרה.

וכל שאני יכולה
בסיכומו של היום
לבָכות את הפצועים והמתים,
להיות גאה באמיצים שלנו –
גברים, נשים, ילדים,
שזינקו לעזרה,
ולקוות שכאשר אֶקָרַא בעצמי
אהיה מסוגלת לפעול
לפחות במעט


רגעי דעה | Opinions



Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.


Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.


רגעי מחשבה | Thoughts

Let's get serious for a moment

בואו נהייה רציניים לרגע

Those familiar with it may remember Bingley stopping by: "Come Darcy", said he, "I must have you dance. I hate to see you standing about by yourself in this stupid manner…".
The "it", of course, is Pride and Prejudice, by Jane Austen, published 1818.

Jumping forward almost two hundred years and my mini Oxford defines Hate as: v. feel intense dislike for, or n. intense dislike.

I must admit I'm intensely uncomfortable with this. I must also preface the following with a statement:
I don't blame miss Austen for anything.
She's one of my favorite authors and that specific book my favorite one of all.
She also lived in a totally different time. A time much more naïve and innocent than the here-and-now can be (unfortunately).

However, as for this here-and-now… Intense dislike?
No wonder the word Hate is bandied about so often that its' true and deeper meaning goes unnoticed.
Mundane speech makes it seem as if everybody hates anyone and anything, from food stuff through insects to other people (to name but a few).
Not only that, but using the word so often has legitimized the sentiment:
It's OK. Everyone hates. Hate is an everyday thing one shouldn't pay any attention to.

But has anyone stopped to think what Hate actually is? Let me tell you:
Hate is a poison.
The true hater is poisoned by it from within.
The true hater (ab)uses noble ideas to perform atrocities.

A week ago a 16-year-old girl was stabbed to death for supporting human rights.
And there are those who justify her murderer, in the name of their God.

I can't condone this. I don't think anyone of you can accept murder (either this one or any other), especially a hate-crime. And I have a suggestion:

Let us all try not to use the word Hate for the mundane. Leave it to define crimes.
Let us protest against any Hate by un-legitimizing the word, to show our rejection of the true sentiment it represents and especially – to reject as unacceptable what it has already led to (these days and throughout time).

There are so many other words out there, so many options to say one doesn't like something, or is disgusted by whatever, or prefers something else, and so on.
Let's try some of those, at least for a while. What say you?


No, Thank you to Hate, as prompted by the DP.


מי שקרא אולי יזכור את בינגלי, שעצר לרגע: "בוא, דארסי" אמר, "אני רוצה אותך רוקד. אני שונא לראותך עומד כך לבדך באופן טיפשי כזה…".
וזה, כמובן, מ-גאווה ודעה קדומה, מאת ג'יין אוסטן, שיצא לראשונה ב-1818.

קפיצה קדימה של כמעט מאתיים שנה ואבן שושן מגדיר שנאה כ-איבה, משטמה, ההפך מאהבה.

חייבת להודות שאני מאד לא אוהבת את זה. חייבת גם להקדים ולהצהיר שאין זו אשמתה של ג'יין אוסטן.
היא אחת מהכותבים החביבים עלי והספר הנ"ל מהאהובים עלי ביותר.
היא גם חייתה בזמן אחר לחלוטין. זמן הרבה יותר תמים ונאיבי מכפי שהכאן-ועכשיו יכול להיות (לצערי).

אם כי כאן ועכשיו… ההפך מאהבה? כל כך מפחית את משמעות המילים בתחילת ההגדרה, כך שלא ממש מפליא שהמילה "שנאה" נזרקת פה ושם כלאחר יד, עד כי משמעותה העמוקה יותר נעלמה.
מדיבור יומיומי נשמע כאילו כל אחד שונא כל אחד וכל דבר, החל בעוגיות, עבור בחרקים וכלה במישהו אחר (אם לציין מעט מהאפשרויות).
יתרה מזאת – השימוש התכוף במילה הפך את הרגש שהיא מייצגת ללגיטימי:
זה בסדר. כולם שונאים. שנאה היא דבר יומיומי שאין צורך להקדיש לו כל תשומת לב.

אך האם נעצר מי לחשוב לרגע מהי שנאה באמת? הניחו לי לומר לכם:
שנאה היא רעל.
השונא באמת מרעיל את עצמו מבפנים.
השונא באמת משתמש לרעה ברעיונות נעלים על מנת לבצע מעשים מזעזעים.

לפני שבוע נדקרה למוות נערה בת 16, רק בגלל תמיכתה בזכויות אנוש.
ויש כאלו המצדיקים את הרוצח, בשם אלוהיהם.

וזה לא מקובל עלי. גם לא נראה לי שרצח (כזה או אחר) יכול להיות מקובל על מי מקוראיי, במיוחד לא רצח-שנאה. לכן אני מציעה:

בואו ביחד נשתדל לומר פחות את המילה שנאה, בכל הקשור לענייני היום-יום. נשאיר אותה להגדרת פשעים.
נביע מחאתנו כנגד השנאה על-ידי הפיכת המילה ל-פחות לגיטימית, כדי לדחות את הרגש שהיא מייצגת ובמיוחד – להביע עד כמה לא מקובל עלינו מה שרגש זה עלול להוביל אליו (וכבר הוביל אליו לאורך הזמן).

הרי יש כל כך הרבה מילים אחרות שם בחוץ. כל כך הרבה דרכים לומר שאֵת זה אני לא אוהב/ת, או לא-משנה-מה מגעיל, או משהו אחר עדיף, ועוד.
בואו ניתן הזדמנות למילים אחרות, לפחות לזמן-מה. מה דעתך?

הקצרים | Short Moments

The Heat is On

להתעורר אל גל חוֹם

Indecision-indecision –
Should I open a window or close it?
Should I shut up or say it?
How should I dress it?
Will I choke in it?

Decisions-decisions –
when the day comes
with its breath scorching my skin,
boiling my soul,
torturing my spirit…

And on the outskirts
always seems to lurk…
the disappointment.



התלבטויות-התלבטויות –
האם לפתוח או לסגור חלונות?
להתבטא או לשתוק?
ואיזה לבוש לעטות?
האם לא יחנוק?

החלטות-החלטות –
כשהיום בא
והבל פיו לוהט על עורי,
מרתיח נשמתי,
מענה את רוחי…

ובשוליים, כתמיד,
נדמות כאורבות…


רגעי מחשבה | Thoughts

אהבה | Love

העברית בהמשך :-)

What is love? Let me offer you this translational of a poem:

Take Me Under Your Wing, by H. N. Bialik

Take me under your wing,
be my mother and sister,
let your bosom shelter my head,
nestle my banished prayer.

One merciful twilight hour,
bend your head and I'll reveal my pain:
they say there is Youth in the world –
where is mine?

Another secret I'll confess:
my soul burns in flames;
they say there is Love in the world –
what is Love?

The stars deceived me,
there was a dream – it too has passed;
now I have nothing in this world,
nothing at all.

Take me under your wing,
be my mother and sister,
let your bosom shelter my head,
nestle my banished prayer.

First published either on February 17 or March 19, 1905

(The above is my translation, very much helped and inspired by the one I found at the bottom of this discussion).

I still remember my literature teacher, with her round face and tiny curls, saying to us all that "if Bialik didn't know what love is, who am I to know?".

During the years since, I stumbled on other versions of this sentiment, along with more attempts to explain, define that elusive feeling. To describe and clarify how it feels to love.
But I've come to realize the debate/attempt is much more important that its success.

Yesterday people were murdered in Lahor, Pakistan. A week ago a 12 year old child murdered a 19 year old boy. The murderer-child is murdered also, even if he still walks among the living – what kind of a life can he have with deeds like that weighing on his soul?

These acts are rooted in hate.
The warrior can fight Hate with engines of war.
Its real opposition is Love.
Discussing it, trying to define it, sharing thoughts about it – all promote it.
And to me promoting Love is another way to fight Hate.

Written in response to the Daily Post's writing prompt: "I Wanna Know What Love Is".

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / חיים נחמן ביאליק

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרַי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

פורסם לראשונה בי"ב אדר תרס"ה (1905).

עדיין זוכרת את המורה לספרות, עם פרצופה העגלגל ותלתליה הקטנים, אומרת קבל עם וכיתה "אם ביאליק לא ידע מהי אהבה, מי אני כי אדע?".

בכל השנים שעברו מאז נתקלתי בעוד גרסאות של התחושה הזו, ובמקביל – עוד ניסיונות להסביר, להגדיר, מהו הרגש החמקמק הזה. לתאר ולהבהיר איך זה מרגיש לאהוב.
אך הגעתי למסקנה שהדיון/ניסיון עצמו חשוב הרבה יותר מהצלחתו.

אתמול אנשים נרצחו בלאהור, פקיסטן. בשבוע שעבר ילד בן 12 רצח נער שטרם מלאו לו 20 שנות חיים. גם הילד הרוצח רצוח בעצמו, אף אם הוא עדיין מתהלך בין החיים, כי אילו מן חיים יכולים להיות לו עם כאלו מעשים המעיקים על נפשו?

אלו הם מעשי שנאה.
הלוחם יכול להילחם בשנאה במנגנוני מלחמה.
ההתנגדות האמיתית לה היא אהבה.
לדון בה, לנסות להגדיר אותה, לחלוק מחשבות עליה – כל אלה מקדמים אותה.
ולטעמי קידום אהבה היא עוד דרך להילחם בשנאה.

נכתב במענה לפרומפט היומי, ששאל מהי אהבה.