רגעי מחשבה | Thoughts

A Clever Little Hummingbird

צופית קטנה וחכמה

I always thought that seeing a hummingbird means watching a colored blur. And personal experience didn't convince me I was wrong:

Outside my kitchen window there's a flowering tree top (sorry, don't know what kind). Once upon a time (over a year ago) I happened to approach that window and saw a hummingbird in action outside. The wings' speed was unbelievable, and its metallic-hued body was barely visible through them. In any case, this unexpected sight turned that day into an almost Holy Day, adorned with this surprising, beautiful and rather rare luster. After all how many times this kind of thing happens?

That side of my humble abode is affluent with bird chatter. Among which stands out the song of a bird I never saw (and am curious about). But, of course, there also are plenty of Spectacled Bulbuls, Rose-Ringed ParakeetsHooded Crows and Common Myna to name but a few (rare too but I also caught a glimpse or two of a Eurasian Jay).

One day, not so long ago, I heard a different kind of call. I tiptoed over, peaked through slits in the shutters and was amazed.

The said tree spreads its top all over my washing lines, which I don't use. And there, right there, on one of the lines, stood…

A Hummingbird.
The little one discovered it can stand on the line and happily suck away with no effort whatsoever…

Sadly, my opening the shatters for a better look scared it off.

Since then I wised up. I picked up the habit of leaving the shutters open to cracks, affording the sight of the clothes line with no scaring danger. And last evening, again a cry called me to that window. And again I tiptoed and again – there it was.
No more than half a meter away. A jewel-bright, hopping to and fro hummingbird, leisurely looking at the flowers, deciding which to visit next.

I felt as if Life has handed me a gift. My guest offered me its variegated luster to liven up my dull day. My heart expanded with Love for it, for beauty in general and life itself.
My heart contracted in compassion, thinking of the summer heat wilting the flowers and then what will become of it, my charming hummingbird, that adopted my otherwise useless lines?
A clever little hummingbird… how wonderful…


This bird sighting fitted wonderfully with what I was thinking lately. Despite being an atheist myself, I can't help pondering over a Jewish concept, that is  commemorated these days: Unjustified Hatred (next Sunday Jews will be fasting for the loss brought on them by unjustified hatred).
This is always closely followed by Love, as the Jewish equivalent of Valentine's will be celebrated next Friday.

Something in the world out there seems almost Hate-Oriented and what justification can there be for it, while life also offers moments of love and beauty, one just needs to watch out for, before they fly off and disappear amongst the blinding daily cares.

(Some photos can be found at The Ambush and A Bit More).


תמיד חשבתי שלראות צופית משמעו לראות ענן צבע מטושטש-קצוות. וניסיון אישי לא הצליח לשכנע אותי שזו טעות:

מחוץ לחלון המטבח שלי פרוסה צמרתו של עץ פורח (מצטערת, אין לי מושג איזה עץ זה). וכבר יצא לי (פעם אחת, לפני יותר משנה) להתקרב לחלון זה ולראות צופית בפעולה.
מהירות הכנפיים כזו שלא תאומן, וגופה הצבעוני-מתכתי בקושי נראה בינן. בכל מקרה, התצפית הלא צפויה הפכה את אותו יום ליום חג כמעט, מקושט בברק היפהפה, המפתיע ודי נדיר. וכי כמה רגעים של יופי צרוף החיים הללו מציעים?

כל הצד ההוא של דירתי הצנועה שופע קשקושי ציפורים. בולטת ביניהן שירתה של ציפור עלומה שמעולם לא ראיתי ואין לי מושג מי היא. אך, כמובן, בולבולים, דררות, עורבים ומיינות לא חסרים בין היתר (גם הוא די נדיר, אך קלטתי שם גם עורבני צבעוני וצורמני).

יום אחד, לא מזמן, קלטתי קריאה יוצאת דופן. על קצות הבהונות ניגשתי, בזהירות מבעד לסדק בתריסים הצצתי ונדהמתי.

צמרת אותו עץ שלעיל פזורה בינות לחבלי הכביסה של הדירה, בהם אני לא משתמשת. ושם, ממש שם, על אחד החבלים, עמדה…

הקטנה גילתה כי ביכולתה לעמוד על אחד מחבלי הכביסה ולינוק צוף להנאתה, במינימום מאמץ…

לצערי הרב פתיחת התריס לראִייה הבהילה אותה למעופה.

מאז, החכמתי. רכשתי את ההרגל לפתוח את התריס לחרכים דקים, המותירים הצצה אל החבלים ללא סכנת ההבהלה. והנה, אתמול בערב, שוב קראה לי לחלון אותה קריאה. שוב ניגשתי ושוב שם הייתה.
לא יותר מחצי מטר ממני – צופית קטנה בוהקת, מקפצת מחבל לחבל, מתקרבת ומתרחקת, בוחנת את סביבתה, מחפשת את הפרח אותו טרם ביקרה.

הרגשתי שהחיים נתנו לי מתנה. האורחת הציעה לי את יופייה הססגוני לעיטור יומי החד-גוני. לבי רחב מאהבה אליה, אל יופי בכלל והחיים עצמם.
לבי נכמר מחמלה למחשבה כי הפרחים נובלים בחום הקיץ הלוהט ואז מה יהיה עליה, הצופית המקסימה, שאימצה לה את חבלי הכביסה המיותרים לי?
צופית קטנה וחכמה… כמה נפלא…


צופיתי-זו השתלבה יפה במחשבות התופסות אותי לאחרונה. למרות האתאיזם אני מוצאת עצמי מהרהרת בשנאת חינם (9 באב) ואהבה (ט"ו בו).
משהו בעולם המתנהל לו שם בחוץ מרגיש לי כמו מכוון-שנאה (שיימינג?). ה"חינם" מיוצג היטב בשטחיות האינטרנטית הנקוטה.
והנה – יש ומתקיימים רגעי יופי מלאים אהבה, להם רק צריך להיות ערים וערניים, כדי לקלוט אותם לפני שהם מתפספסים וחומקים בין עיסוקי החיים המעוורים.

(כמה תמונות ניתן למצוא ב-במארב וב-עוד קצת).

רגעי מחשבה | Thoughts

The everyday street

ברחוב היומיומי

Everybody's got one, old and young. Everyone's holding it in their hand. A rectangular device ensnaring all their might. Everyone is at least peaking at it, if not playing with it, or listening to it through a thin string, hanging from the ear. And sometimes one's speaking through it with another one, to whose hand is glued another such rectangle on the other end of the line.

Wherever I go, wherever I turn, wherever I sit, I'm always surrounded with people from who's hand sticks out this slim rectangle. At times it's just held, drawn, ready for anything (and perhaps half of the attention attached to the holding hand is dedicated to it, set, like a lion ready to pounce). Other times it's attached to an ear. Or hovering against a mouth. And there are the times the eyes are staring at this slim rectangle (and only at it).

Suddenly, the Amber series floats in my mind… Did Zelazny foresee it, with his trumps of the Amberites as early as the seventies of the twentieth century? What else were those trumps but slim rectangles, enabling communication and games?
But in the Amber-world Zelazny created, the trumps remained tools for occasional use, at times of will or need. Their bearer was mostly attentive to the immediate surroundings.

Like the immediate surroundings of the enormous busy building on this street, which includes, among other things, a pool.
A square of some depth (it's hard to fathom somewhat-moving water, but I'd guess about half a meter). Pebbles cover the bottom. The surface is somehow still (unless an accidental breeze ruffles it). This pool is dotted by roundish flat leaves, spread out around flowers sticking out of their midst.
Another pool is so crowded by vegetation, that it's water can't be seen. But this one affords a look underneath. To the fish kingdom. Most of which are orange in color. Some of their fins are almost transparent.

And the man sits there, at the pools' edge, no flat rectangle in his hand for a change. He is one and only, his eyes stare downward. Is he deep in thought, counting his woes? Or is he, like me (I'm standing at the other side) looking for the orangy-fishy streak through the water? Did he catch a glimpse of the one that surprised me by swimming backwards?
Or did he notice that the fish seem to be seeking the shade of the leaves in the merciless noon sun?

And around us passersby, drivers, riders, showroom attendants and office workers in the enormous busy building looming above us, seem as if each one of them has a slim rectangle glued to their hand, supposedly so fascinating, that they are totally oblivious to the beauty and the suffering in their immediate surroundings…


נראה כמו לכל אחד יש כזה אחד, למבוגר כמו גם לצעיר. נראה כמו כל אחד מחזיק ביד מתקן מלבני, הלוכד כל-בכל-מכל-כל. כל אחד לפחות מציץ בו, אם לא משחק איתו, או מקשיב לו דרך שרוך מידלדל מאוזנו. ולפעמים גם מדבר דרכו עם כל אחד אחר, שמן הסתם גם לידו מודבק מלבן דק מן הצד האחר.

לאן שלא אלך, לאן שלא אפנה, היכן שלא אתיישב, אני לעד מוקפת אנשים-נשים-טף, שמידם בולט המלבן הדק הזה. פעמים רק מוחזק, שָלוף, מוכן לכל דבר ועניין (ואולי לפחות מחצית שימת הלב הקשורה אל אותה יד מוקדשת למעקב אחריו, ב-"היכון", כמו אריה מתוח טרום זינוק). לעיתים המלבן הדק הזה צמוד לאיזו אוזן. לפעמים מרחף בסביבות הפֶּה. ויש שהעיניים לטושות אל פני המלבן הדק הזה (ורק אליהן).

ולפתע שתי חמישיות אמבר מרחפות בדמיוני… האם עוד בשנות השבעים של המאה העשרים זלאזני חזה זאת עם הטראמפים של האמברים? וכי מה היו אותם קלפים אם לא מלבנים דקים שאִפשרו תקשורת ומשחקים?
אך בָּעולם האמברי שזלאזני יצר הקלפים לפחות נותרו כלים לשימוש מדי פעם, בעת הרצון/צורך. וכל הנושא אותם בכליו נותר קשוב אל סביבתו המיידית.

כמו למשל אל סביבת הבניין העצום-עמוס ברחוב הזה, המכילה, בין היתר, בריכה (כמה מפתיע, במדינה כה צחיחה).
ריבוע בעומק מסויים (קצת קשה להעריך עומקם של מים נעים, אך הייתי מנחשת כחצי מטר). קרקעיתו – חלוקים. פניו איכשהו חלקים (אם רוח מקרית אינה מרפרפת עליהם). הבריכה הזו מנוקדת עלים שטוחים ומעוגלים-מה, הפרוסים ככותרת-משנה לפרחים הבולטים ממרכזם.
בריכה אחרת כל כך צפופת צמחיה עד כי אין מימיה נראים. אך זו מאפשרת הצצה אל מתחת. אל ממלכת הדגים. רובם כתומים. סנפירי חלקם כמעט שקופים.

והאיש יושב שם, על שפת הבריכה, לשם שינוי ללא כל מלבן שטוח בידיו. הוא אחד ויחידי ומבטו בוהה מטה. האם הוא שקוע במחשבות עמוקות, סופר את צרותיו? או האם גם הוא, כמוני (העומדת בצד), מחפש את הבלחת הכתום-הדגי דרך המים? האם קלט את הדג, שהפתיע בשחיית רוורס פתאומית?
או האם שם לב, שהדגים נדמים כמחפשים את צל העלים, בשמש הצהריים האכזרית?

ומסביבנו עוברים, שבים, נוהגים, מוסעים, ממלאים אולמות תצוגה ומשרדים בבניין העצום-עמוס הנישא מעלינו, נדמים כמו לכל אחד מהם מודבק ליד מלבן דק, וכפי הנראה – מרתק כל כך, עד כי נעלמים מתודעתם גם היופי וגם הסבל בסביבתם המיידית…