רגעי מחשבה | Thoughts

The Shifting of A Point of View

תזוזתה של נקודת השקפה

When I first heard that someone (a man) said to someone else (a woman) "I fantasize about you", the picture forming in my minds' eye was a very private one (1st POV).
As in – she and him alone, and the words spoken in somewhat of a hesitant whisper.
I did half-raise-an-eyebrow (these were a boss and an employee, sort of),  wondering 'was it fitting?'. But I assumed a lot is being left unsaid. And in short – I wasn't there, I had no way of knowing what really happened and how.

When the details came forth, that changed my point of view (it turned out the words were said out loud, in the middle of a would-be professional meeting, in the presence of more employees of the male gender) I found it simply outrageous.

Now, I'm assuming that more would be outraged like me at – how did he allow himself to behave like this?
But I'm curious about how many will go with me to the next level – how did she let him behave like this towards her?

The question: what would I do instead of… (whoever), seems to me a very natural one.
Not at all a matter of judging anyone. More like gathering and understanding one's own opinion, or learning a lesson, or preparing the self for a future moment (that may not happen).

I can't know how she let him, I'm not her.
I do know that if I were her, if I didn't respond in the moment (too shocked to?), if I didn't immediately say something like "I'm sorry, that's irrelevant to this meeting", than odds are I'd have gone to him immediately after, and expressed my protest in private (and probably in stronger language).

Otherwise, I wouldn't have been able to live with myself.
It would have meant I failed me in response/self-defense, in such a case as this, and I'd have felt I betrayed me. As simple as that.

While it is very true to say that anything to do with Human Nature cannot be other than extremely complicated and complex, I still think it can be said that –

Whoever disrespects himself (or herself, not a purely gender issue to me), shouldn't expect others to respect him.

Well, lately another of my POVs shifted and not in a direction I like. Though the subject remains as in the previous paragraph.
I will add only the general question (and unfortunately the perpetual one for the past year or two) –

Where (if at all) ends the personal responsibility of one to ones' own self?

Yours in a wonder, that I find hard as a woman
L

A comment: I did tag this post 'Sexual Harassment', but only because that's the usual term for it.
In my own opinion, this term is wrong, mistaken and misleading:
Both harassment and rape are mere power displays (even if of different levels).
Both harassment and rape aim to demean and humiliate the victim and control/dominate him/her while making them contemptible.
As such, both harassment and rape have nothing whatsoever to do with sex, despite the involvement of certain body parts.

And yes, I do believe the range between harassment and rape should be the 8th sin. What do you think?
For more sins, click here.


ובעברית:

כשאך שמעתי לראשונה שאיזשהו מישהו אמר לאיזושהי מישהי 'אני מפנטז עליךְ', התמונה שהתרקמה לעיני רוחי הייתה לגמרי פרטית (נקודת השקפה ראשונה).
כלומר – הוא והיא בארבע עיניים בלבד, והדברים נאמרים באיזו לחישה מהוססת-מה.
אמנם חצי-הרמתי-גבה (בכל-זאת דוּבַּר בְּממונה ומי מעובדותיו, נגיד). תהיתי 'האם הולם?'. אבל הנחתי ש-רב הנסתר ממני מכפי שסופר לי. ובקיצור – לא הייתי שם, אין לי איך לדעת מה באמת קרה ואיך.

כאשר נוספו הפרטים ששינו את נקודת ההשקפה המקורית שלי (התברר כי הדברים נאמרו בקול רם, באמצע ישיבה שהייתה אמורה להיות מקצועית, בנוכחות עוד עובדים מהמגדר הזכרי) התעוררה בי ההתקוממות.

כעת, אני מניחה שרבים היו מתקוממים כמוני, בנוסח – איך הוא הרשה לעצמו?
אך מסקרן אותי כמה יעברו איתי לשלב הבא – איך היא הרשתה לו?

השאלה: מה אני הייתי עושה במקום… (מי שלא יהיה), נראית לי הכי טבעית.
כלל לא עניין של שיפוט בעד או נגד. יותר כמו גיבוש והבנת דעת העצמי, או למידה של איזה לקח (אולי), או הכנה של העצמי לקראת רגע עתידי כלשהו (שיתכן ולעולם לא יתרחש).

אני לא יכולה לדעת איך היא הרשתה לו כי אני לא היא.
אני כן יודעת שאם אני במקומה, אם לא הגבתי באותו רגע (מההלם?), אם לא אמרתי מיד משהו כמו 'סליחה, אך זה לא במקום', אזי סביר שהייתי ניגשת אליו מיד לאחר מכן ומביעה מחאתי באופן פרטי (ואולי אפילו קצת יותר בחריפות).

אחרת, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי.
וזאת כי אם הייתי נכשלת בתגובה/הגנה עצמית, במיוחד במקרה כמו זה, הייתי מרגישה כמי שבגדה בעצמה. פשוט כך.

אז נכון מאד לומר כי כל הקשור בטבע האדם אינו יכול שלא להיות סבוך, מורכב ומסועף מאין כמוהו. ועדיין נראה לי כי דווקא אפשר לומר ש –

מי שאינו מכבד את עצמו (או עצמה, זה לא באמת עניין מגדרי טהור בעיניי), אין לו מה לצפות שאחרים יכבדו אותו.

ובכן, ממש לאחרונה נקודת השקפה נוספת שלי זזה, ולא לכיוון שמוצא חן לי. אם כי הנושא נותר די אותו נושא של הפסקא הקודמת.
אוסיף רק את השאלה הכללית (וה-לצערי, מתמדת בשנה-שנתיים האחרונות) –

איפה (והאם בכלל) נגמרת האחריות האישית של האדם כלפי עצמו?

שלכם בתהייה, שקָשָה לי כאישה…
L

הערה: אמנם תייגתי 'הטרדה מינית' אך רק משום שזה המונח המקובל.
בעיניי מונח זה טועה, מוטעה ומטעה:
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור הם כוחנות גרידא (גם אם ברמות שונות).
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור מכוונים להשפיל את הקורבן ולשלוט בו תוך ביזויו.
ככאלו, גם להטרדה וגם לאונס אין כל קשר קלוש שבקלושים למין, למרות מעורבות איברים שונים.

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson

L

My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.


ובעברית:

או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.

L

התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.