מעורב | Mixed

The Damage Done and the Announced One

לעברית, קליק פה.

At the begging of this year, I wrote (and did not post):
I knew my day will be a busy one, so I started it early. Among all my errands I got off a bus to get on the next, which didn't dally. A good sign. And a new bus too. The seat so soft and comfortable. Even better.
We crawled a bit here (no wonder – a narrow street) and made up for it there (no wonder – a wide street).
Suddenly we slowed to the pace of a leisurely walk. At the long red lights even a turtle could overtake us.
And winter. The inside of the bus close and stuffy. The driver apparently didn't hear the weather forecast (explanation soon to come).

On the other side of the aisle, a woman (a total stranger) caught my eye, fanned herself with her Sudoku and rolled her eyes (so stuffy!). I shrugged my shoulders (what can I do?). However, I was choking myself. So, the next moment – I didn't slack.
I got up, went over to the driver and asked (politely) if he can turn on the air conditioning. Without a word the driver pushed some buttons. A small sound started to murmur.
Going back to my place the stranger on the other side nodded her thanks. I shrugged a shoulder (don't mention it). And in the mean time we kept at snail pace. Though no breath of air was really felt…

Still, the particular street I'm referring to is normally crowded and therefore the going is always slow there (even if it is normally in the opposite direction).
What did surprise at the end of the road was the police car. That isn't a day-to-day occurrence. Nor is the blocking of the turn…

The bus driver opened the doors. I didn't hear what the policeman told him.
'At least let me make a U turn' the driver demanded.
'Carefully! When you get the green light' the policeman agreed.

To this stage I managed to take off any clothing that is legal to take off in public. Yet I still had to practice deep breaths (of the no-air) to keep from fainting. The woman on the other side resumed (vigorously!) her fanning. The one behind me tried too to call the driver for the air conditioning, to no avail.
The driver managed the U-turn (and no one got hurt).
Then another rider went to the driver and practically demanded air conditioning. There is no air. The bus is stifling. It is hot today (coming back a store, that does so, showed that we reached 18 degrees C, which should be around 66 F. In the shade).
Without another word the murmur became louder. But I still had a feeling the driver turned on the heat instead of cooling.

I came back still half swooning (and very starving!) but when I managed to relax (and eat) again I didn't slack and to the Internet I went. And found out that…

There was an invalid demonstration.

Well, about that I have no meaning to disrespect anyone. It is obvious that invalids have it bad from the start and the treatment they get (around here at least) is bad.
But their blocking streets in protest? Is another thing that I simply can't understand.

What do they expect to gain by disrupting (and, probably causing damage) to the lives of innocent civilians, that have no position or influence. That not only are not responsible to their situation, but have no ability to benefit them?

I mean – it doesn't explain their position. It does not encourage sympathy to their situation (quite the opposite!). And it is starting to look like a worrying trend – whoever sees him/herself injured, seemingly has a right to injure others.
And with this I cannot agree.
The right to demonstrate and protest does stand to anyone, but it cannot run over other's rights, like mine to get to my destination safe and on time.

So far went the events of January this year. And why did I recall them now? Because of the news that another such block is planned in two days time. And I decided to protest.


הפגיעה הישנה וזו הצפויה

בתחילת השנה כתבתי (ולא העליתי):
ידעתי שיומי יהיה עמוס לכן התחלתי אותו מוקדם. בין כל ההסתובבויות שלי, ירדתי מאוטובוס כדי לעלות אל הבא, אשר לא התמהמה. יופי. וגם אוטובוס חדש. מושב רך ונוח. עוד יותר טוב.
הזדחלנו קצת פה (מה הפלא? רחוב צפוף) ופיצינו קצת שם (מה הפלא? רחוב רחב).
לפתע-פתאום האטנו לקצב הליכה נינוחה. ברמזורים הארוכים יכול היה להשיג אותנו גם צב.
וחורף. חלל האוטובוס סגור ומחניק. הנהג כנראה לא שמע את תחזית מזג האוויר (תזכורת בהמשך).

מעבר למעבר אישה (זרה מוחלטת) קלטה את עיני, נופפה על עצמה עם הסודוקו שלה ופלבלה בעיניה. משכתי בכתפיי (מה אני יכולה לעשות?). אך בכל זאת, גם אני נחנקתי. לכן, ברגע הבא – לא התעצלתי.
קמתי, אל הנהג ניגשתי, ו(בנימוס) שאלתי אם אפשר בבקשה לפתוח קצת אוורור.
בלי אף מילה הנהג לחץ על כפתורים. רחש כלשהו החל להישמע.
בחזרתי אל מקומי הזרה מהצד השני הנהנה אליי את תודתה. משכתי כתף (אין על מה). בינתיים המשכנו להזדחל. אם כי משב כלשהו של אוויר לא באמת הורגש…

עדיין, אם מישהו מכיר את מה שהיה פעם רח' מודיעין (כיום דרך בן גוריון), בקטע שבין ז'בוטינסקי לאבא הלל, הזחילה שם לא ממש מפתיעה (גם אם בדרך כלל התופעה מתרחשת בכיוון הנגדי דווקא).
מה שכן הפתיע בסוף הדרך היה מראה ניידת המשטרה. זה לא דבר-יום-ביומו. גם לא החסימה של הפנייה אל ששת הימים…

נהג האוטובוס פתח את הדלת. לא שמעתי מה אמר לו השוטר.
'לפחות תן לי לעשות פרסה' דרש הנהג.
'בזהירות! כשיהיה לך ירוק' הסכים השוטר.

עד לשלב הזה כבר הספקתי להתפשט מכל חלקי הלבוש, שחוקי לפשוט בציבור. ועדיין נחנקתי. נאלצתי לתרגל נשימות עמוקות (מהאין-אוויר) כדי לא להתעלף. זו שמעבר למעבר חזרה (במרץ!) לנפנף. זו שמאחורי ניסתה לקרוא אל הנהג להדליק מזגן, ללא כל השפעה.
הנהג צלח את הפרסה (ואיש לא נפגע).
לפתע נוסע אחר ניגש אל הנהג וממש דרש מזגן. אין אוויר. האוטו מחניק. חם היום (בחזור, AP:PM הודיע שכבר הגענו לשמונה-עשרה מעלות. בצל).
ללא מילה נוספת הרחש התגבר. אך לי הייתה תחושה שמה שהנהג הדליק דווקא חימם במקום לצנן.

חזרתי עדיין חצי מעולפת (ומאד מורעבת!) אבל לאחר שנרגעתי (ואכלתי) שוב לא התעצלתי ואל הרשת ניגשתי. אם כי זה הרגלו. הגוגל תמיד מציע לי את כל מה שאני לא (!) מחפשת, וכמעט אף פעם לא מציע את מה שדווקא כן. וכך גם הפעם. למזלי, קלטתי באתר העיתון היומי מבזקים. לשם ניגשתי וגיליתי ש…

הייתה שם הפגנת נכים.

ובכן, בזה אין לי כל כוונה לזלזל. ברור ומובן מאליו שגורלם של הנכים מראש רע ומר והיחס אליהם פשוט מחפיר.
אבל חסימת כבישים במחאתם? זה עוד דבר שאני פשוט לא מצליחה להבין.

מה הם מצפים להשיג בהפרעתם (וגרימת נזק, מן הסתם) לחיי אזרחים תמימים, ללא כל תפקיד או השפעה. שלא רק שאינם אחראיים למצבם, גם אין להם כל יכולת להיטיב עימם?

כלומר – זה לא מסביר את עמדת הנכים. זה לא מעודד אהדה אל מצבם (כי אם להיפך!). וזה מתחיל להראות כמעין מגמה מדאיגה – מי שרע לו, כביכול זכאי להרע לאחרים.
ועם זה אני לא יכולה להסכים.
זכות ההפגנה אמנם עומדת לכולם, אך לא יכולה לדרוס זכויות אחרות, כמו זכותי להגיע אל היעד בשלום ובזמן.

עד כאן מאורעות ינואר השנה. ולמה נזכרתי בהם זה-עתה? היות וקראתי ידיעה, המודיעה על עוד הפגנה ביום חמישי הבא. והחלטתי למחות.
(ואם אין לכם מה לחפש בתל אביב ובמרכז, ביום חמישי בשעות השיא, אל תגיעו לשם).