I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

I Don't Get It

אני לא מבינה את זה

A year at WordPress*… wow…
I'm so not into numbers, and so happy to find myself outside the environment that sort of expected marking time with something of a statistic nature (you'll get what I mean in a couple of paragraphs), that I debated long and hard (practically the entire month. February, that is. Well, more or less this past week… or at the very least – some ten days or so) if to relate to the fact at all.
I ended up deciding to establish a new recurring feature (new to this blog), that might hold (and recur in future. Or not. I'll see how it goes first).

Maybe I should point out that this feature will mainly consist of (please imagine a drum-roll, for some suspense)…

… things people do which… how shall I put it? Well, people doing things I cannot fathom…
(aw, sorry to be so unoriginal. But what else can I blog about under this kind of a heading?).

However, as long as we're in the "I-don't-get-it" area, I'll start with what is obvious to just one of my readers and me:
The small local blogging platform from which I came (now you get the environment of before, right?), though affluent with negative aspects (which caused me, eventually, to flee it), still offered something of a positive nature as well.

Among other things – whenever anyone local clicked a follow button, one did so normally after reading something one liked, which made one want to read more. At the same time there also was a friendly mutuality thing going on.

Mutuality-oriented as I was, from my first days here (and somewhat optimistically) my followers gained a follower in me. With no discrimination whatever.
To my delight, along the way I met interesting readers-writers that still stop by (as sporadic as it may be) and I visit them too, to this day, and will happily continue to do so.
However, at the same time, what else did I find?

That in many of the other cases I have no idea what caused (or causes) bloggers to click any follow button at all, not just my own.

For instance: among my followers there is one, that I know for a fact has never (!) visited my blog, and never read/saw anything of mine. Ever.
What caused him to click the follow button totally escapes my understanding, and so does why didn't he cancel a follow he is so obviously uninterested in…

Worst of all (as far as I'm concerned) – I can't ask him. He doesn't visit my blog, his eyes won't pass over these very words, his mind won't tell him that the question is, actually, directed at him and only he can provide the solution.

And so there is a question with no answer.
The thing is: as someone who is often curious about things and loves (!) to understand, I find it incredibly difficult to live with the unanswered. Hence this feature.
No pressure and no obligation (I never forced anyone to even read me, let alone comment) but I thought to put the question to you (like a sort of a challenge? should you choose to accept…) if you feel like offering a possible answer instead of my absent reader.

While true, that serious answers will be welcome, if your sense of humor awakens, I'll be happy likewise (especially since I have this feeling future "I-don't-get-it"s might stifle my own humor.
Maybe I've gone pessimistic, but I do see the potential).

Hoping and wishing for a better twelvemonth for myself, you and everyone

* – I could really count a year from a couple of dates: tomorrow (Feb 10, which would have marked the first ever blog-post); or a week from now (Feb 17, which would have marked my first bi-lingual post). WordPress, however, have just informed me that today is the anniversary.


שנה בוורדפרס*… וואו…
אני כל כך לא בענייני מספרים, וכל כך שמחה למצוא את עצמי מחוץ למסגרת (התפוזית) הכאילו-מחייבת לציין תקופות עם משהו סיכומי-סטטיסטי באופיו, שהתלבטתי רבות וקשות (למעשה, כל החודש. כלומר – פברואר. זאת אומרת, ב-פלוס-מינוס השבוע האחרון… נו, לכל הפחות – כבר כעשרה ימים לערך) אם בכלל להתייחס לעובדה.
החלטתי בסופו של דבר לפתוח פינה חדשה-חוזרת (חדשה לִבלוג זה ובכלל), שיכול להיות ותחזיק מעמד (ותחזור בעתיד. או שלא. נראה קודם איך זה מתקדם).

יתכן שראוי כי אציין שלפינה הזו אביא (דמיינו לרגע רחש תופים, בבקשה, כדי להעלות מעט את המתח)…

… בעיקר מתופעות המין האנושי (בני אדם. ומה שהם עושים. ממש לא מין שקורה במיטות פרטיוֹת) ש… איך לומר? ובכן, בני אדם שעושים דברים שאני פשוט לא מצליחה להבין…
(הא! וכי מה יכולתי להביא לפינה בשם כזה?).

אבל בואו נשאיר את המְחוּיָכוּת בצד לרגע. כי אם כבר ב"אני-לא-מבינה-את-זה" עסקינן, אציין ראשית את מה שמובן מאליו רק לשניים מאיתנו:
הפלטפורמה-בלוגיה הקטנטנה המקומית ממנה באתי, אמנם הייתה משופעת בהיבטים שליליים (שהבריחו אותי משם בסופו של דבר), אך במבט לאחור אני רואה גם (וזה באמת ובתמים 'גם', להבדיל מעניינים אחרים, אותם הזמן והנוסטלגיה מייפים) את ההיבטים החיוביים.

בין היתר – בתפוז, כאשר מישהו או מישהי הקליקו על מנוי לבלוג, בדרך כלל עשו זאת לאחר שקראו בו משהו, ראו כי טוב והחליטו לקרוא עוד. במקביל, הייתה איזו הדדיות ידידותית.
ומתוך הגישה המוכוונת-הדדיות הזו, בתחילת דרכי פה (ובאופטימיות-מה) – כל מי שהקליק על מנוי לבלוגי החדש, זכה למנוי חדש משלו/ה, ללא כל אפליה.
לשמחתי הרבה, פגשתי לאורך הדרך כותבים-קוראים מעניינים, שנותרו איתי (גם אם ספוראדית) ואני איתם בשמחה עד היום ועד בכלל. אבל במקביל, מה עוד גיליתי?

שבחלק לא מבוטל מהמקרים האחרים פשוט אין לי מושג מה גרם (או גורם באופן כללי) לאחרים להקליק על מנויים לבלוג כלשהו. לא רק שלי.

לדוגמא: בין ה"עוקבים" אחר בלוגי-שלי יש אחד, שאני יודעת בוודאות (!), שמעולם לא ביקר בבלוגי ומעולם לא קרא/ראה אצלי שום דבר. אבל ממש – שום-כלום.
מה גרם לו להקליק מלכתחילה נשגב מבינתי, וכנ"ל למה לא ביטל את המעקב אחר מה שבברור לא מעניין אותו כהוא זה…

והנורא יותר (מבחינתי) – אני לא יכולה לשאול אותו, הרי הוא לא מבקר פה, עיניו לא ישזפו מילים אלו, מוחו לא יבשר לו כי השאלה, בעצם, מופנית אליו ישירות, ושרק הוא יכול לספק פתרונות.

וכך, מתקיימת השאלה נטולת תשובה.
אז ככה: בתור מישהי סקרנית שאוהבת (מאד!) להבין, קשה לי לחיות עם שאלות חסרות תשובה. לכן חשבתי לייסד את הפינה הזו.
בלי לחץ, בלי שום התחייבות (כהרגלי מאז ומתמיד – מעולם לא הנהגתי שום חובת קריאה, קל וחומר חובת תגובה) אבל חשבתי להציע את השאלה הפתוחה (אתגר?) לכל מי שבא לו/לה להציע תשובה אפשרית כלשהי, במקום הקורא הנעדר שלי.

גם אם נכון שתשובות רציניות תתקבלנה בברכה, אם דווקא מתעורר חוש ההומור, אשמח גם כן (במיוחד מפני שיש לי סוג של הרגשה שבכמה פינות עתידיות יתכן ויכול להיות שחוש ההומור האישי שלי ייעדר, רובו ככולו.
אולי הפכתי פסימית, אך במקביל, ברור לי הפוטנציאל).

בשאיפה ואיחולים לשנה טובה יותר, לי, לך ולכל העולם

* – יכולתי לציין שנה משני תאריכים: מחר (ה-10 לפבר', שנה מהפוסט הראשון שלי פה); או בעוד שבוע (ה-17 לפבר', הפוסט הדו-לשוני הראשון). וורדפרס לעומת זאת הודיעו לי כי יום השנה הוא היום. אז הנה, הגשתי.