המיוחדים | Special Moments

גברים בלילה | Men At Night

לעברית, קליק פה.

Sometimes I understand men. But there are other times which… I'm left with my mouth open and no clue. Even after time has passed.

It was night-time (to be more exact, around two in the morning). I was driving alone when I was stopped by a red light. Next to me another car stopped. Its' driver tried to catch my attention. I rolled the window down, thinking he'll ask for directions, or if my car is for sale, or some such other thing.
"You look familiar" the total stranger surprised with another triteness.
"Okaaaaaay" I replied, because I have never seen this guy before that night, or since.
"What's you name?" the guy tried again.
But the light turning orange en route to green left me time just to say that "some things you will never know" and my foot was already on the pedal.

I turned, and the stranger followed. I drove straight ahead, and the stranger followed. I turned again, and the stranger followed. Another turn and the stranger still followed…
When at the next turn (the one before the last) I still saw him in the mirror – I was stressed out.
A few more moments and I'd be home. Do I really want this stranger to know where I live? But suddenly, about 150 feet along the street, I saw him turn left in the mirror.
There is no left turn in this section of this street.
Either the stranger went into a building's car park, or he made a U-turn. I didn't really notice, being so happy to see him clear my rear view mirror. I could breath in relief and… next fraction of a second – I could even laugh at myself.

The panic that grabbed me for a moment silenced the ability to think. Now, when the "danger" passed, I could resume thinking and realized how easy it is to shake night stalkers.
I could steal an orange light and turn somewhere right after, and disappear. I could also drive around for hours without repeating the same street. And if all else fails and I'm still followed – what is to stop me from driving in to the nearest police station. A woman at night, stressed from being followed? – No one will throw me out from there. At least – not immediately.

As a matter of good form (and to be fair) I will point out that in this case, it just might be that the guy simply lived there, and wasn't following me at all but driving home just like me. Only I couldn't know that then, and I will never find out. At the end of the day – I felt followed.

And okay, I can understand (in thought, not emotion) the thrill of the chase, that is probably linked to the remnants of some primal man, the one that went hunting. But people – we progressed since then! (or haven't we?)
What a guy thinks that can come of following a woman – I cannot understand. And only they can have the answer.

Anyway, knowing I'm not entirely helpless, that there are solutions to such situations, relaxed me. So the next time something like this happened, I reacted totally differently.
And yes, it happened several more times. One of them was even funny (I, in a relatively cheap car, won a race against a Mercedes! Newer than in the above photo. But hush, don't tell anyone. There may have been some traffic rules broken. Luckily it happened long ago).

Well, I don't drive anymore (especially not at night), so I don't really know if such things keep happening (though why wouldn't they, who is to stop it from happening?).
But during the International Day for the Elimination of Violence against Women, I thought to remark:

Maybe this little story is as nothing. After all nothing happened. But what I think it shows is how a simple nothing can seem naughty to the man and stressful to the woman.
It might also be true that a guy capable of following women at night will look forward to women following him. Therefore such a man has no way to even guess how differently a woman could feel in this situation.
Which is another reason I decided to write this.
Only a dialogue between the genders can make things clearer, which could be murky even between every two people, even regardless of gender.
L


ובעברית:

גברים בלילה

לפעמים אני מבינה גברים. אבל יש פעמים אחרות, בהן… אני נותרת פעורת פה ללא שמץ של מושג, אפילו בחלוף השנים.

היה זה לעת ליל (ליתר דיוק, סביב שתיים לפנות בוקר), נהגתי לבדי במכוניתי כשעצר אותי באמצע הדרך רמזור אדום. לידי נעצרה מכונית אחרת. הנהג בה ניסה למשוך את תשומת ליבי. הגלשתי את החלון מטה, חושבת לתומי כי יבקש הסבר-דרך, או לקנות את האוטו, או משהו כזה.
"את נראית לי מוכרת" הפתיע הזר המוחלט בנדושוּת אחרת.
"או.קייייייי." עניתי, כי מעולם לא ראיתי את הגבר הזה לפני אותו לילה, או לאחריו.
"איך השם?" ניסה שוב.
אך הרמזור המכתים בדרכו להוריק השאיר לי זמן לענות רק ש"יש דברים שלעולם לא תדע" והרגל כבר הייתה על הגז.

פניתי והזר פנה אחריי. נסעתי היישר קדימה, והזר אחריי. פניתי שוב, והזר אחריי. עוד פנייה, ועדיין הזר אחריי…
כשבפנייה הבאה (והלפני-אחרונה) עדיין ראיתי אותו במראה – נלחצתי באמת!
עוד כמה רגעים אני בבית. האם אני באמת רוצה שזר זה יידע איפה אני גרה? אך לפתע, בערך כחמישים מטר בהמשך הרחוב, ראיתי אותו במראות פונה שמאלה.
אין ברחוב הזה פנייה שמאלה בחלק הזה שלו.
או שהזר נכנס לחנייה של בניין, או שהפנה את המכונית לאחור, בפניית פרסה. לא ממש שמתי לב מרוב האושר על שהוא מפנה לי את המראה האחורית. יכולתי לנשום לרווחה ו… בשבריר השנייה הבא, גם לצחוק לעצמי על עצמי.

הפניקה שאחזה בי לרגע, השתיקה את יכולת המחשבה. ועכשיו, בחלוף ה"סכנה", הצלחתי לחזור לחשוב ולהבין כמה קל לנער עוקבי-לילה.
הרי יכולתי לעבור ברמזור חצי ירוק-חצי כתום, לפנות לאנשהו ולהיעלם. אני יכולה גם להסתובב בעיר שעות מבלי לחזור על אותו רחוב פעמיים. ואם הכל נכשל והעוקב עדיין אחריי – מה הבעיה לעצור בתחנת משטרה. בחורה בלילה, לחוצה כי עוקבים אחריה? – אף אחד לא יגרש אותי משם. לכל הפחות – לא מיד.

ולמען הסדר הטוב (וההגינות) אציין שיכול מאד להיות שבמקרה של הנהג המסוים הזה, הוא פשוט גר באותו רחוב, כלל לא עקב אחריי, אלא נסע הביתה בדיוק כמוני. רק שאת זה לא יכולתי לדעת בזמנו, ולא אוכל לדעת לעולם. ובשורה התחתונה – הרגשתי נעקבת.

ואו.קיי., אני יכולה להבין (במושכל, לא בהרגשה) את הריגוש שבמרדף, שבטח קשור קשר ישיר ועמוק לשרידי האדם הקדמון שבנו, אותו אדם שנהג לצוד. אבל אנשים – התקדמנו מאז! (או שלא?) כי מה בדיוק חושב הגבר העוקב שיצא לו מזה – את זה אני לא יכולה להבין. אך בעניין זה – רק להם הפתרונים.

בכל מקרה, הידיעה שאני לא לגמרי חסרת-אונים, וכי יש מה לעשות במצבים כאלה, הרגיעה אותי. כך שבפעם הבאה שזה קרה כבר התייחסתי לכל העניין לגמרי אחרת.
וכן, זה קרה עוד כמה פעמים. אחת מהן אפילו הצליחה להצחיק אותי (אני, במכונית הזולה יחסית, ניצחתי מרצדס! אם כי חדשה יותר מבתמונה לעיל. אבל, ששש, אל תספרו לאף אחד. יתכן שנעברו שם אי-אילו חוקי תעבורה. מזל שזה קרה מזמן).

ובכן, זה מספר שנים שאני כבר לא נוהגת (בטח לא בלילות), ואין לי מושג אם מקרים כאלו עדיין מתרחשים (אם כי למה שלא יתרחשו, מי יעצור אותם מלהתרחש?).
אבל ביום המאבק באלימות כנגד נשים חשבתי להעיר:

אולי הסיפור הקטן הזה כמוהו כלא-כלום. הרי שום דבר לא קרה. אך מה שלדעתי הסיפור הזה מראה, זה עד כמה שטות מזערית יכולה להיתפס כשובבות מצד הגבר וכמצב מלחיץ מצד האישה.
ונכון עוד כי גבר המסוגל לעקוב אחרי נשים בלילות, סביר להניח כי היה מקדם בברכה מישהי שתעקוב אחריו. על כן לגבר כזה אין כל דרך אף לנחש עד כמה יכולה להיות הפוכה לגמרי הרגשתה של אישה במצב כזה.
וזו עוד סיבה בגללה החלטתי לשתף.
היות ורק הידברות בין המגדרים יכולה להבהיר דברים, אשר יכולים להיות מאד עמומים גם בין כל שני אנשים, בלי שום קשר למגדרם.
L

רגעי סיפור | Short Fiction

The Technician – short fiction

סיפור פיקטיבי קצר במרחק קליק 🙂

He climbs the stairs two at a time, the toolbox in his hand feather-light. In a hurry he rethinks his mantra – 'another job', and two more steps are left behind. 'Another job' and his foot lands on a new step. Lists pile up in his head. The mortgage, the wife's new shoes, schoolbooks… suddenly the door is in front of him. The money he's going to be payed hovers to his minds eye while his finger pushes the buzzer.

"Who's there?" her voice trembles behind the looked door.
"TV tech guy" responds his tired voice, as if saying – will you let me in already? I'm just here to do a job.
"What?" she mumbles to herself, not understanding. "Who's there?" she's almost shouting.
"It's the TV guy" he also raises his voice a bit, adding firmly "you called coz you're TV's bust…"
"I called?" wondering and apprehensive she fumbles with the keys, that jangle together in oddly cheerful notes from a different world before crashing violently against the opening door, that squeaks its own protest.
"Finally! You think ma'am I have time to waste?" he tries to push his way through, toolbox first, into the dark apartment, dust swirls in the chink of light coming from the staircase.
"Who did you say you are?" though frightened she stands before him, held by hidden forces, preventing his access to her sanctum.
"You called this morning" his tone softens. "Said you're TV don't work. No picture. We talked and I said I'd come in a couple of hours. And here I am. Let me in?"
"Yes" comes her weak whisper while she stands aside, glancing over her own small room, taking in the crumples papers scattered on the floor and the plate baring old crumbs and hardened, dried up, cracked cheese smears. 'I called a technician?' she keeps pondering, as heavy footsteps walk away and a loud thud shocks her, when the toolbox hits the floor.
"So, when we talked you said there's no picture" he declares. "Say, can I open up a bit here? Its really stuffy in here" he says going to the window. A new squeal sends a shiver down her spine, a wave of light blinds her and suddenly the voices of children and sprinklers fill the room with an alien life.
"Picture" she hangs on the one word that somehow made sense. "My son's abroad" she speaks to herself. "Didn't send any picture".
"No ma'am" he looks at her sympathetically. "On TV. No picture you said. You remember where's the remote?"
"Remote?" she's confused again, "it's lost all channels. I can't watch the Friday talk show".
"Y'all be okay, ma'am. I'll find and fix it. Maybe you want to sit down a bit? Fetch you a glass of water?"
"Yes, thanks" she responds, relieved she walks over to the table, sitting herself on the chair.
"There you go" he hands her the glass.
"Thanks" she's again mumbling, staring at the glass in front of her, as if unsure where it came from. "When I was a child, I saw a magician at a circus".
"Magician? That's good. I'll fix it so you'll have plenty of magic on TV" he smiles at her and turning back to look for the remote.

"Ma'am, I know what's with your TV. I'll fix it" he walks over to his toolbox, but stops in his tracks. He eyes her intently, checking her wrinkles, her fading hair and blurry eyes. His eyes glance over the room again and are beck at her. "Say…" he hesitates.
A moment of clarity shines in here eyes. "Right" she remembers, "I called and you said you'd come over".
He smiles at her kindly but she sees pity in his eyes.
"This morning" he reminds her softly. "You called this morning. And I'll fix it… but can you aff… ah, its alright" he dismisses the thought with a hand wave bending over his toolbox.
"Alright" she mumbles. "Alright" her voice squeaks like the rest of the place's hinges, sounding unconvincing, while she watches him dismantle, making noise, assemble, checking the remote and replacing its batteries.
"Growing old is rough" she tries to explain.
"I know ma'am, I have parents too. Don't worry, its really alright".

'Another job' he checks his mobile while descending the stairs, heavy toolbox in his other hand, 'where will the next job come from?'.

~~~

This has been in response to two Writing101 prompts – building a character and writing a dialogue. Any comment/criticism will be appreciated 🙂
L


הטכנאי

הוא מטפס במדרגות, מדלג עליהן שתיים-שתיים, הארגז בידו כשקית נוצות. הוא שוב ממהר ומשנן לעצמו 'עוד מאתיים שקל…' כשצמד מדרגות נוסף נותר מאחור. 'עוד מאתיים שקל…' רגלו נוחתת על מדרגה חדשה. ראשו עסוק ברשימות על גבי רשימות. המשכנתא, הנעליים החדשות של האישה, הספרים לבית הספר של הבת… ולפתע הדלת מולו. עוד מאתיים שקל מרחפים לנגד עיניו בעת שאצבעו נוגעת בפעמון.

"מי זה?" היא שואלת ברטט מאחורי הדלת הנעולה.
"טכנאי" עונה לה קול עייף, כמו אומר – הכניסי אותי כבר, תני לי לעשות את שלי וללכת.
"מה?" היא ממלמלת לעצמה, לא מבינה מי מחפש אותה. "מי זה?" היא כמעט צועקת.
"זה הטכנאי של הטלוויזיה" גם הוא מרים מעט את קולו, ובנחישות מוסיף "את התקשרת אלי כי הטלוויזיה מקולקלת…"
"אני התקשרתי?" תמהה וחוששת, היא מגששת בין מפתחות מקרקשים בצלילים עליזים מעולם אחר, לפני שהם מתנגשים באלימות בדלת הנפתחת, שחורקת מחאתה.
"סוף סוף! את חושבת גיברת יש לי כל היום?" הוא מנסה לדחוף את דרכו, ארגז כלים תחילה, לתוך הדירה החשוכה, האבק מסתחרר בפס האור החודר דרך הדלת.
"מי אתה אמרת?" מבוהלת היא עומדת מולו בכוחות עלומים, מונעת ממנו גישה אל תוך המקלט שלה.
"את התקשרת בבוקר" נימתו מתרככת. "את אמרת לי הטלוויזיה לא עובדת. אין תמונה. דיברנו ואמרתי שאני יבוא עוד שעתיים. באתי. תתני לי ליכנס?"
"כן…" היא לוחשת וזזה הצידה, מעיפה מבטה על החדר הקטן, קולטת ניירות מקומטים זרוקים על הרצפה וצלחת עמוסה בפרורים ישנים, מריחות גבינה מוקשה ומחורצת. 'אני הזמנתי טכנאי?' היא ממשיכה לתהות, בעוד צעדים כבדים מתרחקים ממנה וחבטה עזה מזעזעת אותה, עם נחיתת ארגז הכלים על הרצפה.
"אז כשדיברנו אמרת שאין תמונה" הוא מצהיר. "תגידי, אפשר לפתוח פה קצת? ממש מחניק" הוא אומר וניגש אל החלון. חריקה חדשה מרעידה אותה, גל אור מסנוור אותה, ולפתע קולות של ילדים וממטרות ממלאים את החדר בחיים זרים.
"תמונה" היא נתלית במילה היחידה שנשמעת לה איכשהו הגיונית. "הבן שלי בקנדה" היא מדברת לעצמה. "לא שלח לי שום תמונה".
"לא, גיברת" הוא בוחן אותה במבט אוהד. "בטלוויזיה. אין תמונה אמרת. את זוכרת איפה שמת את השָלַט?"
"שלט?" היא שוב מבולבלת. "בשלט נעלמו התחנות. אני לא יכולה לראות את התוכניות".
"יהיה בסדר, גיברת. אני ימצא ואני יסדר. אולי את רוצה לשבת קצת? להביא לך כוס מים?"
"כן, תודה" היא עונה לו בהקלה והולכת לשבת על הכיסא ליד השולחן.
"בבקשה" הוא מגיש לה כוס מלאה.
"תודה" היא שוב ממלמלת, בוהה בכוס מולה, לא מבינה מהיכן צצה. "כשהייתי ילדה ראיתי קוסם בקרקס".
"קוסם? זה יופי. עוד מעט נסדר שיהיה קסמים בטלוויזיה" הוא מחייך אליה ונפנה לחפש את השלט.

"גיברת, אני יודע מה עם הטלוויזיה. אני יעשה שהכל יהיה בסדר" הוא ניגש אל הארגז, אך נעצר באמצע הדרך. מבטו בוחן אותה שוב, את קמטיה, שיערה הדליל וערפול עיניה. עיניו חולפות על פני החדר וחוזרות אליה. "תגידי…" הוא מהסס.
רגע של בהירות מאיר את עיניה. "נכון" היא נזכרת, "התקשרתי ואמרת שתבוא".
הוא מחייך אליה חיוך טוב אך היא רואה בעיניו רחמים.
"בבוקר" הוא מזכיר לה עדינוֹת. "התקשרת בבוקר. ואני יסדר… אבל יש לך… … אה, זה בסדר" הוא מבטל את המחשבה בתנועת יד ומתכופף אל ארגז הכלים.
"בסדר" היא ממלמלת לעצמה. "בסדר" קולה חורק כמו שאר צירי הבית ולא נשמע כל כך משכנע בעודה צופה בו עובד, מפרק, מרעיש, מרכיב חזרה, בודק את השלט ומחליף סוללות.
"קשה כשמזדקנים" היא מנסה להסביר לו.
"אני יודע, גיברת, גם לי יש הורים. אל תדאגי, באמת יהיה בסדר".

'עוד מאתיים שקל' הוא בודק את הנייד במורד המדרגות, ארגז כבד בידו. 'מאיפה אני יביא עוד מאתיים שקל?'

~~~

הסיפור במענה לשני פרומפטים במסגרת כתיבה-101 – בניית דמות וכתיבת דיאלוג. כל הערה/הארה תתקבל בברכה 🙂
L