טיפים | Useful Tips

טבעת מצב הרוח | Mood Rings

לעברית, קליק פה.

It is true – around these parts they canceled the restrictions on walking distances. There also was some talk about re-opening parks (though that did not really happen yet). It is also true that masks are still a Must, as are body-temperature tests at the entrance to shopping malls. However, a while back I suddenly remembered…

Way back, during the… (well, I don't really remember precisely. Maybe the eighties, or the nineties, although the web mentions a popularity during the seventies. Though during the seventies I was still a child, not buying jewelry to myself. Anyway, it so happened that) Mood Rings* burst onto our local world. Ever since then, I knew I had one of my own even if (I also knew) I never wore it.
Lately, versus all the talk about disease/fever/thermometers, I remembered that within this ring there is a liquid substance, that reacts to precisely this – body temperature.
Luckily (and happily), I did not get rid or it, even though I didn't ware it.

Therefore I looked (in more ways than one) and found. Both the ring itself, and some information about it (little of it and not either scientific or uniform) on the web.
But within all the pieces of information I found, it seems that everyone agrees that when the ring is green – the body temperature wearing it is normal and the blood pressure is not high.

I can add this: while the ring waits on my night stand, until now, it has been black. Yesterday we started experiencing a heat wave, that will worsen during the next few days. This morning I saw that the ring on the night stand is brown. Which leads me to think Black and Brown are also 'safe' colors.

Considering all the above mentioned, lately, every time I went out, I wore the ring. When approaching a temperature-check-stand, unavoidable these days, I threw a look. The ring is green? Wonderfully grate! The information encouraged me to go confident to the test, knowing all is well and I won't be denied entry.

And it seems there still are rings like this on offer* on-line. Anyone can feel free to use them as a portable, personal, available thermometer.

* Normally, I see Links as Recommendations. This time, however, among all the links I found to mood rings, I did not find any in English that tallied with what I remembered about the ring from the time it first came to my knowledge. Which is why I linked to the most minimal About.
The link to purchase is not a Recommendation either, but just an example.


זה נכון. במחוזותינו ביטלו את מגבלות מרחק ההליכה. ואף דיברו על פתיחת הפארקים (אם כי זה עוד לא ממש קרה). עוד נכון כי עדיין חלה חובת המסיכה, ובדיקת חום הגוף בכניסה לכל קניון. אבל לא מזמן נזכרתי לפתע…

אי-אז, בשנות ה- … (ובכן, אני לא ממש זוכרת בדיוק. אולי שנות ה-80 ואולי ה-90, למרות שברשת מדובר בפופולריות בשנות ה-70 דווקא. אם כי בשנות השבעים הייתי ממש ילדה ולא קניתי תכשיטים לעצמי. ובכל מקרה, קרה כי…) טבעת מצב הרוח* התפרצה אל עולמנו המקומי. די מאז ידעתי כי גם לי יש טבעת כזו, אם כי (וגם את זה ידעתי) מעולם לא ענדתי אותה.
לאחרונה, עם כל הדיבורים על מחלות/חוֹם/מדים, נזכרתי כי בטבעת הזו כלוא חומר נוזלי, המגיב בדיוק לזה – לחום הגוף.
די במזל (ולשמחתי הנוכחית) לא נפטרתי ממנה, למרות שלא ענדתי אותה.

על כן חיפשתי (תרתי משמע) ומצאתי. הן את הטבעת עצמה והן את המידע (המזערי ולא מדעי ו/או אחיד) ברשת.
אבל בין כל פיסות המידע שמצאתי נדמה כי כולם מסכימים, שכאשר הטבעת ירוקה, חום הגוף העונד אותה ממוצע ולחץ הדם לא גבוה.

אני יכולה להוסיף את זה: כאשר הטבעת בהמתנה על שידת הלילה שלי, עד כה, הייתה שחורה. אתמול, כידוע, נכנסנו אל גל חוֹם, שעוד יחריף בימים הקרובים. הבוקר ראיתי את הטבעת על השידה חוּמה. וזה גורם לי לחשוב כי גם 'שחור' ו'חוּם' מהווים צבעים 'בטוחים'.

אי לכך ובהתאם לזאת, לאחרונה, בכל פעם שיצאתי מהבית ענדתי את הטבעת. לכשהתקרבתי אל עמדת מדידת-חום, מחויבת-מציאות בימינו, העפתי מבט. הטבעת ירוקה? נהדר ונפלא! המידע עודד אותי לגשת בביטחון אל הבדיקה, בידיעה כי הכל בסדר, ולא יסרבו לי כניסה.

ומסתבר כי עדיין ניתן לרכוש טבעות כאלו* ברשת. וכל אחד יכול להרגיש חופשי להשתמש בטבעת בתור מד-חום נייד, אישי וזמין.

* בדרך-כלל אני מתייחסת אל 'קישורים' כ'המלצות'. הפעם, הקישור ל'אודות' הטבעת בעברית התאים עם מה שזכור לי לגביה מזמן היכרותי הראשונה עם הטבעת (לא באנגלית, שם קישרתי אל תיאור מינימלי במיוחד).
בנוסף, גם הקישור אל ה'רכישה' לא מהווה המלצה, אלא רק הדגמה.

אומנות | Art

ללכת וללכת | Walking And Walking

With the easing of the restrictions I was happy today to walk and walk. I went (on foot) all the way to the city center and visited the sculpture of one of the best local poets. I never went too close to it, which is why I didn't realize the man looks so nice in his sculpture – I was very happy to find that out.

עם ההקלות במגבלות שמחתי היום ללכת וללכת (למרות שזה משיר אחר בכלל). הלכתי עד אל מרכז העיר, וביקרתי את פסל ביאליק. אף פעם לא התקרבתי אליו מדי, כך שלא ידעתי כמה האיש נראה נחמד בפסלו – ממש שמחתי לגלות.

מאחלת לכולם הליכה שמחה | Wishing everyone free and happy



המיוחדים | Special Moments

Thank you – WordPress Employees and Bloggers

This, despite everything else, has been a fun month, nostalgic and reanimating, due to the return of the WordPress Daily Word Prompts, and the Discover platform – a place enabling inviting others to visit one's blog.
I am sorry to see its' end. But I am also grateful for this month's WordPress prompts, and for each and every blogger that has stopped by my own blog and left a mark.

What I am also grateful for is Nature. Leaving aside its' evil aspect (a virus is also natural, like many other natural disasters) Nature has its' blessings too.
Throughout this winter I have been trying to find a rainbow with no success.
I liked discovering via the last prompt that in England people are showing medical staff their gratitude by rainbows (here abouts it has been the national flag).
So I went back to my photo-archive and looked up rainbows of the past and am offering you all this one (of a year ago), by way of thank you, and wishing you all health and fun.

Discover Prompts – Grateful.

רגעי טבע | Nature Moments

אחריי | After Me

טיול בוקר | A Morning Walk
טיול בוקר | A Morning Walk

On 8 August 2016 (before I bought my digital camera, so please excuse the quality), I encountered this 'morning walk'. While thinking of a 'list', and its' visual aspect, I couldn't help remembering this photo. Advancing in a column seems to me in-keeping with a 'list'.

ב-8 לאוגוסט 2016 (לפני שקניתי את המצלמה הדיגיטלית שלי, על כן אנא, סליחתכם לגבי האיכות), נתקלתי ב'טיול הבוקר' הזה. בעודי חושבת על 'רשימה', ועל המחשתה בצילום, לא יכולתי שלא להיזכר בתמונה הזו. טור מתקדם מסתדר לי עם 'רשימה'.


Discover Prompts – List.

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

'עיניים ללא פנים' | 'Eyes Without A Face'

לעברית, קליק פה.

Lately I find myself humming Billy Idol's song from the eighties, even though the rest of the words do not really fit. Yet, most of us in the daily street seem to me to be 'eyes without a face', while we are all wearing some kind of a mask (not including the transparent masks, that seem to me detached and unfinished, without the rest of the protective space-suit one saw in the movies).

Beyond the slight difficulty in breathing through the mask (and the growing concern towards the temperatures rising in the summer) what bothered me most from the get go was – the absence of the smile. 'No human grace', creates a mental and emotional deprivation, when one cannot see the smile. Even if one can sometimes hear it in the tone of voice. Still – a deprivation.

Last week I passed a man wearing an illustrated mask. An illustration of a face. An exact completion of the very part of the face covered by the mask. Truly – it confused me for a moment. Next moment – I went on, tried not to stare and definitely avoided photographing.
I wondered about how like was the drawing compared to the real covered face.

However, the idea seemed nice to me. What the mask that I saw showed was a poker face. Devoid of an expression. Even if it is true that a smile is not always appropriate, still, I would have felt much more comfortable had the drawing been smiling. Welcoming.

In the meantime, the only ones that are still whole-faced in the daily street are animals. However… following a bit of the nightmarish dream I once had, I noticed a somewhat strange phenomena.
Once dark-colored cats close their eyes, their faces almost disappear. Becoming almost a blank slate, waiting for features…

מנקר בפארק | dozing at the park

It also seems that masks are here to stay awhile. I would prefer a smiling one, but will settle for what I have for now…
Hoping to be rid of all masks soon and forever (until next Halloween, or the one after)

Discover Prompts – Song, Music.


בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מזמזמת ביני לביני את שירו של בילי איידול משנות השמונים, למרות ששאר המילים לא כל כך מתאימות. בכל-זאת, רובנו ברחובות העיר נראים לי כ'עיניים ללא פנים', בעודנו חבושים במסיכות כאלו ואחרות (לא כולל את המסיכות השקופות, שנדמות לי תלושות ובלתי-גמורות, ללא שאר חליפת המגן החללית מסרטי המגיפות הבדיוניים).

מעבר לקושי הקל לנשום דרך המסיכה (והחשש ההולך ומתגבר מפני עליית המעלות בקיץ), מה שהפריע לי יותר מלכתחילה היה – היעדר החיוך. 'ללא חסד אנושי', נוצר חסך נפשי ורגשי, כאשר אי אפשר לראות את החיוך. גם אם לפעמים אפשר לשמוע אותו בצליל הקול. ועדיין – חסך.

בשבוע שעבר נתקלתי בגבר, חבוש במסיכה מאוירת. ציור של פנים. השלמה מדויקת, של ממש אותו חלק מהפנים המכוסה במסיכה. למען האמת, התבלבלתי לרגע. במשניהו המשכתי הלאה, השתדלתי שלא לבהות ובהחלט נמנעתי מלצלם.
תהיתי לגבי רמת הדמיון בין הציור לפנים האמיתיות, המכוסות.

אבל-ברם-אולם, הרעיון נראה לי יפה. ההמחשה שלו במסיכה שראיתי – פני פוקר. ללא כל הבעה. גם אם נכון שלא בכל מקום-זמן-מצב החיוך מתאים, נדמה לי שבכל-זאת, הייתי מרגישה נוח יותר אם הציור היה מחויך. מסביר פנים.

בינתיים, היחידים שנותרו שלמי פנים ברחוב היום-יום אלו בעלי החיים. אם כי… בעקבות חלום מעט מסויט שחלמתי באחד הלילות, שמתי לב לתופעה משונה-משהו.
ברגע שחתולים כהים עוצמים עיניים, הפנים שלהם כמו נמחקות. כמו לוח חלק, שמחכה לתווים…

מנקר בפארק | dozing at the park

עוד נדמה כי המסיכות כאן, וכאן תישארנה לאורך זמן. הייתי מעדיפה מסיכה מאוירת ומחויכת. בינתיים אסתפק במה שיש…
בתקווה להיפטר בקרוב ולעד מכל המסיכות (עד לפורים הבא)

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

רוחות רפאים | Ghosts

לעברית, קליק פה.

In his introduction, Ben Huberman wrote 'Whether you believe in it or not, magic is our word of the day!'
Well, I don't really believe in magic (as in the world of Harry Potter, for example). Nor ghosts. And yet, by the end of the eighties, I don't remember, more guessing that around my being 20-21 (meaning – after I inherited my father's camera), I decided to photograph ghosts. But the conditions were not optimal. Among other restrictions, only one of my friends agreed to cooperate.

Where I had gotten the idea, completely slipped from my memory. But… I fixed my dad's camera to the tripod and darkened the room as much as I could. I held the flash in my hand, unconnected to the camera. I opened the camera's shutter (and left it open) and flashed for the first time while my then friend was already sitting ready on the armchair (the left in the photo). Immediately after the first flash my friend got up and moved to the second armchair. I flashed the scene a second time.

The idea was that everything being flashed twice will seem clear. And anything being flashed just the once (meaning – my friend, first here than there) will seem transparent.
As anyone can see, the experiment didn't work so well, as in the transparency. (Or, at least – it didn't come out the way I expected it to in advance).
And my friend is laughing (on the right) not because she felt like laughing, but because moving between the armchairs, in the dark, she hit the table and was hurt a bit. What made her laugh was the madness of running around in the dark like that, just for my experiment…

And yes, I do see something magic in this photo, that is very dear to me. The magic of that era, of the friendship, of us being young. I'm sorry she and I have lost touch, not so many years after this photo. And despite the decades that passed I still miss her. But I still have the memories that are left. And in these too can be a magic of sorts.


בהגדירו את מילת היום, בן הוברמן כתב – 'בין אם תאמינו או לא, קסם זו מילת היום'.
ובכן, אני לא באמת מאמינה בקסמים (כמו, למשל, בעולמו של הארי פוטר), או ברוחות רפאים. ובכל-זאת, בשלהי שנות השמונים, אני כבר לא זוכרת, יותר מנחשת – בהיותי בערך בת 20-21 (כלומר – לאחר שירשתי את המצלמה של אבא שלי), החלטתי לנסות לצלם רוחות רפאים. אבל לא היו לי ממש את התנאים המיטביים. בין יתר המגבלות, רק אחת מהחברות שלי הסכימה לשתף פעולה.

לגמרי ברח מזיכרוני מניין הבאתי את הרעיון. אבל… חיברתי את המצלמה של אבא שלי אל החצובה והחשכתי את החדר ככל יכולתי. החזקתי את המבזק ביד, לא מחובר למצלמה. פתחתי את צמצם המצלמה (והשארתי אותו פתוח) והבזקתי בפעם הראשונה בזמן שחברתי דאז ישבה כבר מוכנה על הכורסא (השמאלית בתמונה). מיד לאחר ההבזק, החברה קמה ועברה אל הכורסא השנייה. הבזקתי פעם שנייה על אותה תמונה.

הרעיון היה שכל מה שמקבל שני הבזקים באותו מקום-זמן-ומצב ייראה ברור. וכל מה שמקבל הבזק יחיד (כלומר – החברה, פעם פה ופעם שם) ייראה שקוף.
כפי שרואים, הניסוי לא כל כך הצליח מבחינת השקיפות. (או, לכל הפחות, התמונה לא יצאה כפי שציפיתי שתצא, מראש).
והחברה צוחקת לא בגלל שהתחשק לה לצחוק, אלא בגלל שבמעבר בין הכורסאות, בחושך, נתקלה בשולחן וחטפה מכה קלה. והצחיקה אותה ההתרוצצות המטורפת הזו בחושך, רק בגלל הניסוי שלי.

וכן, אני רואה קסם מסוים בתמונה הזו, היקרה מאד אל לבי. קסם התקופה, החברוּת, היותנו צעירות. מצער אותי שהקשר בינינו התנתק, שנים ספורות לאחר הצילום הזה, ולמרות עשורי השנים עדיין מתגעגעת. אבל יש לי את הזיכרונות שנותרו. וגם אלו יכולים להיות קסומים-משהו.