בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

The Weight of Knowledge

משקל הידע

It happened… during the previous winter. I remember it like it happened… as stated – last year.
I was in bed. Doing what? I haven't a clue. Maybe I was reading. Possibly knitting? The details are long gone. In any case I was home alone.
Outside raged a storm.
And then it happened. The strangest moment.

The sliding door between me and the (enclosed!) balcony opened of its own accord. That in itself is scary enough when I'm by myself. But (!), instead of moving sideways in its track, the door opened into the room, like on an upper hinge. Like a cat flap pushed in.

Well, that's doubly scary.
And immediately following the scare (or even with it) the need for an action of some sort rose in me. After all when something decides all of a sudden to snap right out of the ordinary, one must do something about it, right?

Not that I stopped to phrase it in so many words. I didn't have time for that. After a momentary panic I leaped out of bed and put my shoulder to it, to hold the door in its' place, even if for just a moment.
But, of course, I couldn't just stand there till the storm blew over (or at all). Certainly not without freezing while out of the blankets.
So I let my gaze rove over the room, going through all it had on offer till we halted (my gaze and me) on the…
??… !!…

the encyclopedia. Yes. It could work…

I ran to and fro barricading the rogue door with almost all the volumes (mainly leaning on it but two supported by the shoulder of the adjacent piece of furniture).

I went back under blanket-cover. While defrosting I also got back to thinking…
The door could have parted company with its railing. Could have fallen. Gotten broken.
Worse – it could have fallen on, and broken, me.
And what kind of an apartment is this, through which the wind can pass freely, without the slightest consideration of fastened windows, shutters and closed doors? As if they're not there at all…
Well, at least I had my encyclopedia, to help me cope.

And then I started chuckling. 'Yeah, right…

the weight of knowledge keeps doors shut tight…'

(but is there anyone, other than JJ Abrams*, that can understand that?).



I almost forgot the whole thing until the latest storm, during which the same door started making noises of an approaching surrender to the insolent wind. And it was again encyclopedia to the rescue. Thus door, volumes and me passed safely through another tempest.

* – The link leads to a collection of quotes from episode 14 of the first season of Fringe. The relevant quote is the last one.

You don't want to click? Here's the part I mean:
"…the human mind at birth is infinitely capable, and every force it encounters, social, physical, intellectual, is the beginning of a process [of] limitation. A diminishing of that potential… the natural shrinking of brainpower…".

When Life gives you lemons… for more Not Lemonade moments click here.


זה קרה… בשנה שעברה. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה… כמוצהר – בשנה שעברה.
שכבתי במיטה. באמצע מה הייתי? אין לי מושג. אולי קראתי. שמא סרגתי? פרטי הפרטים נעלמו מזמן. אך בכל מקרה הייתי לבד.
בחוץ השתוללה סערה.
ואז זה קרה. הרגע המאד מוזר.

דלת ההזזה, שביני לבין המרפסת (הסגורה!), נפתחה מעצמה. כבר זה מבהיל כשלעצמו, כשאני כאן לבד. אבל (!), במקום להיפתח ימינה לאורך מסילתה, הדלת נפתחה אל תוך החדר, פנימה, כמו על ציר עליון (כמו פתח של חתול, הנדחף קדימה על-ידי אפו).

ובכן. זו כבר בהלה כפולה ומכופלת.
מיד לאחר הפחד הפתאומי (או, אולי, אף במקביל) עלה בי הצורך הפיזי בפעולה כלשהי. הרי כשמשהו-כלשהו מחליט לפתע לקום ולצאת מגדר הרגיל חייבים לעשות משהו בגינו, לא?

לא שניסחתי את זה לעצמי באלו המילים. לזה לא היה לי זמן. כי לאחר רגע ההלם הראשוני זינקתי מהמיטה ונשענתי על הדלת, להחזיקה במקומה, ולוּ לרגע.
אבל מובן שלא יכולתי להמשיך לעמוד שם עד שוך הסופה (או בכלל). בטח לא בלי לקפוא מחוץ לשמיכה.
כך שהקפתי את החדר במבט. עברתי על כל מה שנקרה בדרכו עד שנעצרנו (מבטי ואני) על…
??… !!…

האנציקלופדיה. כן. זה יכול לעבוד…

רצתי הלוך ושוב עד שחסמתי את הדלת הסוררת בכרכים (נשענים עליה בעיקר, אך שניים אף נתמכים בצד הרהיט שליד).

חזרתי לשמיכה. בעודי מפשירה חזרתי גם לחשוב…
הדלת הייתה יכולה לעוף ממסילתה. ליפול. להישבר.
או, גרוע יותר – ליפול עלי ולשבור אותי.
ואיזו מן דירה זו, דרכה הרוח יכולה לעבור מבלי להתחשב בשום חלון (שמשה במסגרתה), תריס ודלת (בעצם, לא בבודד אלא רבים). כאילו אלו בכלל לא שם ולא מהווים שום מחסום.
נו, לפחות הייתה לי האנציקלופדיה לעזר.

ואז התחלתי לצחקק לעצמי. 'כן, בטח…

משקל הידע שומר על דלתות סגורות…'

(אך האם יש מי מלבד ג'יי.ג'יי. אברמס*, שיבין זאת?).



כמעט ושכחתי מכל העניין, עד הסופה האחרונה. ואז, במהלכה, כשהדלת התחילה להשמיע רעשי כניעה קרבה לרוח החצופה, שוב נחלצה האנציקלופדיה לעזרה.
וכך הדלת, הכרכים ואני עברנו בשלום עוד סערה.

* – הקישור מוביל לאוסף ציטוטים מהפרק ה-14 של עונה הראשונה של הסדרה פרינג', עליה חתום האיש. הציטוט הרלוונטי לכאן הוא האחרון.

למי שלא רוצה להקליק, הרי תרגומי האישי:
"…בעת לידה, למוח האנושי יש יכולות בלתי מוגבלות, וכל השפעה על המוח האנושי – חברתית, פיזית, אינטלקטואלית, מגבילה את היכולות, מפחיתה את הפוטנציאל… [וזה] התהליך הטבעי של התמעטות היכולת השכלית".