רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Possibilities and Probabilities

160409

אפשרויות והסתברויות

Besides all that is in this photo, the rest probably needs some explaining…
It's at a construction site (full of optimistic possibilities). The day before they held a sales event. I haven't decided yet if the balloons were whimsically festive or just  plain silly. In any case, just one day later and they fell from grace. The weather is dismal (I don't know the name of this phenomena in English but it means the air is full of dust, the light gloomy), which relates to Global Warming, full of probabilities humanity is trying to prevent (and may win or might lose).

The day before, this is how it looked:

The Before Photo
The Before Photo

L

For more Futures check this week's photo challenge.


ובעברית:

בצד כל מה שיש בתמונה לעיל, כנראה שאת השאר עלי להסביר…
זה אתר בניה (מלא באפשרויות אופטימיות). ביום האתמול התרחש שם אירוע מכירות. עוד לא החלטתי ביני לביני אם הבלונים שובבים-חגיגיים או סתם אוויליים. בכל מקרה הבלונים איבדו חינם ביום המחרת. מזג האוויר עגום, אביך (מה שמשפיע גם על האור), ומתייחס להתחממות כדור הארץ, עניין בו האנושות מנסה להילחם (ויכולה להצליח או עלולה להפסיד).

יום קודם לכן האתר נראה כך:

ה"לפני"
ה"לפני"

L

העתיד כאתגר צילום שבועי.

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי סיפור | Short Fiction

Development, partly fictive

התפתחות, פיקטיבית חלקית

He awoke and automatically did all he usually does, before drinking the hot drink the machine gave him and putting the cup away. He exited his private space and reached his alloted vestibule in the complex. Sat down in front of his two-part computer, that sprang to life to his palm-print.
Messages piled endlessly from the past hours. Drawing new cotton gloves on his hands he glanced at his wall-screen, and saw orders after orders, from all over the world and in all the seven languages he new. Sighing slightly his finger touched the first order, that opened up to his gaze. Looking at the details sparked a shine in his eye and brought a smile to flirt with his lips. After the joyous moment he allowed himself, a new window he opened necessitated running quick fingers on the desk-screen. He imagined more than actually heard the hum and the faint expected 'ting', while the traylet sprung out of the gray barren wall under the screen, to hand him the blank sheet of paper he asked for. With him taking it, a quick 'swoosh' swallowed the traylet back. He placed the paper in its' place, by the side of the desk-screen. Some more touches, imaginary hums and 'ting's, and an elongated drawer jumped out, exactly above the new sheet, offering him the required tools. With the drawer's back-swoosh he was already hunched over the paper, slowly using the tools – first this, then the next, eyes alternating between his work and the wall-screen.
Finishing, he pressed the appropriate wall-button, and the scan-stick appeared, hovering-moving along the paper, lighting it in a pale blue light, before disappearing again. He consulted the wall-screen once more, touched other spots, 'ting's and swooshes and the used tools went back to their place and he slipped the meticulously folded paper into a marked, stamped and addressed envelope.
Inserting it through the slit in the desk, more touches (the kind that added the scan to the computerized message conforming execution) and that was it. The first task was complete.

Thus he went on working, filling in order after order, until a small and modest light on the screen went on, to signal meal time. In a different window he chose his usual sandwich and his favorite drink-pouch. He took off the slightly smudged gloves and threw them to the recycle-bin. He took his meal (which materialized in the pigeonhole next to his knee) and stood up. Conveyors and elevators later and he walked out of the complex and into the waning sunshine, from the opening above which a sign proclaimed 'Lost Arts Inc.', exchanging nods with the guard.

The garden was right next to the building. And it was that day of the week in which on one of the benches his four-year-old son waited for him, with his own meal and his nanny (that politely withdrew to a nearby bench). Talking and chewing the kid enumerated his friends, and their dads: the programmer and the doctor, the all-computer-science teacher and the graphic.
"And what do you do?" the son suddenly asked.
"I write" answered the indifferent father and took another bite.
"What's write?" asked the wondering kid.
"Writing…" the dad took a moment to reflect, finish chewing and swallowing, and then went on. "Remember your game with the keyboard, where each key you hit had a letter on it, and on the screen appeared the same letter that you hit?"
"Y.yes" the kid didn't understand. "You called it typing".
"True" responded the father. "But once upon a time, tens of years ago, when there weren't so many computers, these letters were 'drawn' with writing implements, pens, on paper. The act of drawing the letters was called 'writing'. Today there's no need to write, coz everyone has the comphone, the SHEs [Smart Home Environs, L] and the portacoms, and the world at large forgot how to handwrite. But there are still those who remember the result. And what happens is that from all over the world I get orders for personalized handwriting, the kind computerized machines can't produce. I mainly get orders for stylized signatures in different names on personally typed letters, on which the ordinary thumb-print is inappropriate. But sometimes I get an order for a complete letter" the father added, a bit proud. Remembering his first order of the shift he totally missed the glazing of his son's eyes, "you know – personalized handwriting, the kind that varies, with spelling mistakes, uneven lines, occasional ink smudges and such like"…

End of fiction.

Harlan Coben, in his book Miracle Cure of 1991 (which I just now read), wrote: "… there was something so personal about handwriting, something so individual…", and reminded me of two things:
The one – it seems but a week, a week and half ago, that my eye glanced over an apropos comment in one of the newspapers, stating that today's children already don't know how to handwrite.

Coben and the papers together reminded me of (the second) this pseudo-story I wrote almost exactly 4 years ago, coming from the wonder I explained then:
"… the development of computer-art didn't (yet) cancel out the manual painting and sculpting, but can it do so in future? And if so, what other lost arts will be a part of that future complex (if at all)?
And I suddenly find myself asking whether, as a Humanity, this development is what we want?".

The then-question seems to me even more relevant today.
It is not just the social-network in place of the social actual meeting between human beings face to face. It is not just the somewhat contempt of offices (such as Prime Ministry, Presidency, Parliament Membership) when statements are but a few lines hurriedly scribbled on-line. It is not just the technological development that in another moment will nullify the need to visit a flesh and blood doctor, that is (hopefully) blessed with other senses on top of the ones technology enables (which is what, only sight?).

It is all of it and then some, that more and more reduces the world of every one of us.
Yes, diminishes and restricts it. Since aside the ease of expression and access to hearers/readers, everything else contracts (corollary so): the attitude of the reader/listener, his (or her) understanding, attention and so on.
Which spreads the apathy. Which expands the alienation…

Your wondering
L

For more about handwriting, click here.


ובעברית:

הוא התעורר ועשה אוטומטית כל מה שהוא בדרך-כלל עושה לפני ששתה את המשקה החם, שהעניקה לו המכונה, והניח את הספל במקום. הוא יצא את חללו הפרטי והגיע אל התא שהוקצה לו במערך הכולל והתיישב מול מחשבו הדו-חלקי, שנעור לטביעת כף-ידו.
הודעות מהשעות האחרונות נערמו עד בלי סוף. תוך משיכת כפפות הכותנה החדשות על ידיו, העיף מבט על מסך הקיר, וראה הזמנות על גבי הזמנות, מכל העולם ובכל שבע השפות אותן ידע. באנחה קלה שלח אצבע אל ההזמנה הראשונה, שנפתחה מולו. עיון בפרטים הניץ אור בעיניו והביא חיוך לפלרטט עם שפתיו. לאחר רגע העונג שהרשה לעצמו, חלונית חדשה שפתח הצריכה הרצת אצבעות מהירות על מסך-שולחנו. הוא יותר דמיין מאשר שמע את הרשרוש, ולאחריו את ה'טינג' הקלוש והצפוי, בקפוץ המגשית החוצה (מהקיר האפור והחשוף שמתחת למסך), עליה נח הדף החלק שביקש. מיד כשלקח את הדף, ב'סווש' מהיר נבלעה המגשית חזרה למקומה. הוא הניח את הדף במקום המיועד לו בצד מסך השולחן. עוד מספר נגיעות, רשרוש דמיוני ו'טינג', ומגירה מוארכת קפצה, בדיוק מעל הדף החדש, מגישה לו את הכלים הנחוצים. עם ה'סווש'-חזרה שלה הוא כבר גהר על הדף, משתמש בכליו לאיטו – פעם בזה ופעם באחר, מביט במסך הקיר ובדף חליפות.
בסיימו לחץ על כפתור הקיר המתאים והסטיק-סורק נשלף ממנו ועבר על פני הדף, מאיר אותו אור כחול קלוש, בטרם נבלע חזרה. הוא נוֹעץ שוב במסך הקיר, נגע במקומות שונים, 'טינג'ים' ו'סווש'ים' וכבר החזיר את הכלים המשומשים למקומם והחליק את הדף, המקופל בקפדנות, אל תוך המעטפה, המסומנת, ממוענת ומבויילת.
שלשולה בחריץ המתאים במדף השולחן, נגיעות נוספות (כאלה שצרפו את הסריקה להודעה הממוחשבת, המאשרת ביצוע) וזהו זה. הסתיימה המטלה הראשונה.

כך המשיך לעבוד, ממלא הזמנה אחר הזמנה, עד שנוּרית קטנה וצנועה הבהבה על המסך, לסמן כי באה שעת ארוחה. בחלונית אחרת בחר בכריך הקבוע ושקיק השתייה שאהב, הסיר את הכפפות (המוכתמות-קלות) והשליכן לפח המיחזור, קיבל את ארוחתו מהתא לצד ברכו (בו התממשה הזמנתו) וקם על רגליו. מסועים ומעליות לאחר מכן והוא יצא את הבניין אל אור השמש המתמעט, מהפתח, מעליו הצהיר השלט 'אומנויות אבודות בע"מ', בהחליפו הנהונים עם השומר.

צמוד לבניין היה הגן. זה היה היום בשבוע, בו על אחד הספסלים חיכה לו בנו בן הארבע עם האומנת (שפרשה בנימוס לספסל אחר) וארוחה משלו. תוך שיחה ולעיסה הילד ציין חברים, ואבותיהם: התוכניתן והרופא, מורה מדע-הכלל-מחשוב והגרפיקאי.
"ומה אתה עושה?" שאל לפתע הבן.
"אני כותב" ענה האב באדישות ונגס שוב בכריכו.
"מה זה כותב?" שאל הילד בפליאה.
"כותב…" האב הרהר לרגע, סיים ללעוס ולבלוע ואז המשיך. "זוכר את המשחק שלך עם המקלדת, בו בכל פעם שהקשת על מקש עליו יש אות – על המסך הופיעה אותה אות?".
"כ.כן" הילד לא הבין. "קראת לזה הקלדה".
"נכון" ענה האב. "אבל פעם, לפני עשרות שנים, כשלא היו כל כך הרבה מחשבים, את האותיות האלה 'ציירו' עם כלי כתיבה, עטים, על דף נייר. הפעולה של ציור האותיות נקראה 'כתיבה'. היום כבר לא צריך לכתוב כי לכל אחד יש את המחפון [מחשב-טלפון, L], הסב"חים [סביבת בית חכם, L] והמחשא'ים [מחשב נישא, היות וגם אי אז בעתיד האקדמיה בטח לא תנוח על שמריה, או תמצא שם עברי לעצמה, L], והעולם שכח איך כותבים בכתב יד. אבל יש שעדיין זוכרים את התוצאה. ומה שקורה הוא שמכל העולם מגיעות אלי הזמנות לכתב יד אישי, כזה שהמחשב לא יכול לייצר. בעיקר מזמינים חתימות מסוגננות בשמות שונים על מכתבים אישיים מודפסים, עליהם לא מתאים לחתום בטביעת האגודל הרגילה. אבל לפעמים גם מזמינים ממני מכתבים שלמים" הוסיף בגאווה קלה, עת זיכרון ההזמנה הראשונה של תחילת המשמרת העלים ממנו את הזדגגות המבט בעיניי בנו. "אתה יודע – כתב יד אישי, כזה שמשתנה, עם שגיאות, שורות לא אחידות, כתמי דיו מזדמנים וכאלה"…

סוף פיקציה

הרלן קובן, בספרו תרופת פלא מ-1991 (שקראתי רק עכשיו), כתב: "… היה משהו כה אישי בכתב יד, משהו כה אינדיווידואלי…", והזכיר לי שני דברים:
האחד – נדמה לי שרק לפני כשבוע-שבוע-וחצי עיני חלפה על פני הערת אגב באחד העיתונים, שציינה כי ילדי היום כבר (!) לא יודעים לכתוב.

קובן והעיתון יחד הזכירו לי את (השני), הכמו-סיפור הזה, שכתבתי לפני כמעט 4 שנים (וחודש), מתוך התהייה שהסברתי אז:
"… הרי התפתחותה של אומנות ממוחשבת טרם ביטלה את מקומם של הציור הידני או הפיסול, והאם תוכל לבטל בעתיד? ואם כן, אילו עוד אומנויות אבודות יאוכסנו בקומפלקס העתידי ההוא (אם בכלל)?
ופתאום אני מוצאת עצמי שואלת: האם, כ-אנושות, זו התפתחות רצויה לנו?".

והשאלה דאז נראית לי עוד יותר רלוונטית היום.
זו לא רק הרשת החברתית במקום המפגש הממשי בין בני אדם. זה לא רק הזילות-מה בְּמוסדות (כמו רשות-ממשלה, נשיאוּת, חברות בפרלמנט) כאשר הצהרות הן רק מספר מילים נזרקות במהירות אל המרשתת. זה לא רק קידמה טכנולוגית שעוד רגע מבטלת את הצורך לבקר את הרופא בשר ודם, המבורך (בשאיפה) בעוד חושים מלבד אלו אותם הטכנולוגיה מאפשרת (ומה אלו, ראייה בלבד?).

זה הכל ביחד ועוד קצת, שמצמצמים את עולמו של כל אחד עוד ועוד.
כן, מצמצמים. כי בצד קלות הביטוי והגישה אל שומעים/קוראים, כל השאר מצטמצם (ביחס די ישר לדעתי): היחס של הקורא/שומע, הבנתו, שימת לבו, הנגיעה של הרעיון בו וכו'.
מה שמפיץ את האדישות. מה שמרחיב את הניכור…

שלכם בתהייה (עדיין)
L

המחוייך | With A Smile

זמן | Time

For English, please scroll down :-)

המשימה האחרונה במסגרת קורס הכתיבה של בלוג הבית הציעה לכתוב על העתיד. זה, כמובן, הוביל אותי לחשוב (שוב) על מהות הזמן. כנראה שזה עניין תקופתי אצלי, היות ולפתע שמתי לב כי כל כמה זמן אני מוצאת עצמי תוהה מהו זמן…

ובכן, זה זמן שהאדם שם לב כי סיבוב כדור הארץ על צירו סוגר יממה, המחולקת לבוקר, צהריים, אחה"צ, ערב ולילה. מה שהפך את כל אלו ליחידות זמן מקובלות עליו. וכבר כאן אפשר לעצור ולהסתכל על הרעיון מכל מני כיוונים וזוויות ראייה.

הזווית שבחרתי לי להיום היא שלא משנה כל כך מה יעשה האדם (או לא) – עדיין אין ביכולתו לשנות את כוח הטבע המסובב את כדור הארץ על צירו (וטוב שכך! לא בדקתי אך נדמה לי שיש כל מני דברים אחרים הקשורים ל/תלויים בסיבוב הזה).

מה שמוביל אותי להסיק של"זמן", בעצם, למעשה, למול עוצמת הטבע, גודל כדור הארץ והכוחות הפועלים, אין כל כך משמעות…

ורעיון זה, בתורו, הוביל אותי לחשוב כי מה שמשמעותי הרבה יותר, אם זה לא הזמן, אזי זה מה שעושים איתו.
או. זה רעיון כביר, שניסה בכל כוחו לאחוז במחשבותיי ולגרור אותן איתו. ונכשל.
כי מה שלא מפסיק להטריד אותי היום הוא התקדמות הזמן מרגע לרגע, שעה לשעה, יום ליום.
ובקיצור – גיל.

מצד אחד – ככל שמישהו מתקיים יותר, כך הוא גם יכול לצבור ניסיון: חיים, מקצוע, ידע ועוד. וכל הכבוד!
מצד שני – היות האדם צעיר, אין פירושו "חסר ניסיון", לפחות לא בהכרח.
ובמקביל – אז מה? אז לזלזל בחסרי הניסיון? לא אשמתם שנולדו מאוחר…
חוץ מזה שיש כאלה שרק נראים צעירים מכפי גילם…

השלכה נוספת של גיל יכולה להיות הבריאות (טפו-טפו-חמסה-וכו', ושנהיה כולנו בריאים!).
אבל גם כאן – כל אחד לגופו…
למשל אחד מידידיי משירותי הצבאי התגאה בסבא, שחגג בזמנו 94 שנות חיים עלי אדמות, בעודו בריא לחלוטין ומעשן שתי קופסאות ליום.
מן הסתם (ולצערי הרב מאד!) גם לזה יש צד שני, כי לְמוות ממחלה לא חייב להיות קשר לגיל בכלל.

אך בסופו של דבר… בשורה התחתונה… שם אני תמיד מוצאת את התחושה.
כי זהו גיל בעיניי – תחושה. והתחושה היא אישית לכל אחד ואחת (בכל יום ויום).

לתחושתי האישית – יש ימים בני 20, יש בני 30 ויש ימים בני 100…
התחושה קשורה לבערך מיליון שבע מאות אלף חמש מאות תשעים ושמונת'אלפים גורמים, ולא על כולם יכולה להיות למישהו/י שליטה כלשהי.

הרידר דייג'סט (כך שמעתי) פרסם מאמר המספר לקוראיו כי אולי הרפואה טרם הבינה למה ומדוע הגוף צריך שינה, אך ידוע מזמן כי חסך בה יכול להיות איום ונורא (לא עלינו!).
כלומר – עבור מי שישן (לדעתם) פחות מ-7 עד 9 שעות שינה בלילה.
ואני יכולה להעיד על עצמי מניסיוני כי זה די ככה.
לאחר שינה בריאה, אני בשקט מרגישה בת 20. כמו כלום.
לאחר הפרעה… ובכן, היו לי ימים בהם הרגשתי בהחלט בת 100.

אז לילות בריאים לכולם ושבוע נפלא :-)
L


The last task offered by the Writing 201: Poetry Course has prompted the Future. That, of course, led me to think (again) about the meaning of time. It seems a periodic thing with me, since every now and then I find myself wondering about time…

Well, it's been awhile since Man realized that the spinning of Planet Earth on its axis is completed in 24 hours, which divides into morning, noon, afternoon, evening and night. The realization made those acceptable time units. And right here one may stop and look at the idea from several view points.

The one I chose today is that no matter what Man does (or not) – Man still cannot change the force of Nature that makes the planet spin like that (and that's a good thing!
I haven't checked it out but it seems to me there are all sorts of other things that relate to/depend on said spin).

Which leads me to conclude that "Time", actually, has no meaning, considering the Force of Nature, the vastness of the planet and the powers that move it…

This idea in its turn led me to think that what matters much more, if not the Time itself, is what one does with Time.
Ho. An immense idea, that tried with all its might to engage my mind and failed.
Cause what nags at me today is the passage of Time from moment to moment, hour to hour, day to day.
In short – one's age.

On the one hand – the more one is alive the more one gathers experience: of life, profession, knowledge and more. Well done!
On the other – being young doesn't necessarily mean inexperienced. And even if so, so what? Shall we look down on the inexperienced? It's not their fault they were born late…
Besides, there are also those who don't show their age…

Another implication of age can be Health (touch wood, and good health to all!).
But here – to each his own (body).
For instance during my late teens I had a friend who boasted a grandfather that celebrated 94 years of age while in excellent health, despite smoking two packs a day.
Here again (and most unfortunately!) there's another side. Dying of a disease isn't necessarily age-related.

But in the end, at the bottom line, that is where I always find the feeling.
That is what age is to me – a feeling. And that is personal to each and every one (each and every day at a time).

There are days that one can feel 20 years old, others – 30, and still there are also days that one can feel a 100 years of cumbersome age…
And this feeling can be affected by about a million seven thousands five hundred and sixty eight factors, not all of which one can control.

The Reader's Digest just published an article telling its readers that even if medicine hasn't yet figured out exactly why the body needs sleep, it is already well know that the lack of it can be terrible (perish the thought). Meaning – 7 to 9 sleep hours per night is more than highly recommendable.
And I can testify that it is so.
Following a good night I can easily feel 20.
A disturbed one (two or more)… well, I've definitely had days when I felt a 100 years old…

So healthy nights everyone and have a pleasant week :-)
L