I Don't Get It·רגעי עץ | Tree Moments



One morning I found an article in one of the newspapers, which one could infer wasn't (!) all that earth shattering, seeing as it was hidden in one of the inner pages. But I don't know what I've done with the paper. I looked (and looked) for it, to check if I got it right, and couldn't find it. At some point I even thought it possible that I dreamed the whole thing (though probably not).
To the best of my memory the article announced that a new study proved the Eucalyptus tree changes its' environs.

But my first reaction? Well, that I remember well. That got phrased in words something like: Excuse me? What? Didn't we plant Eucalyptus trees in order to change the environs?
And in brackets – why waste funds/resources to study the clearly stated purpose?

Oh, well. Now we're getting into history. And… hhmmm… how shall I put it? I think I'll let Jane Austen say it. In her book – Northanger Abby, Austen put in one of her characters mouth the rather outrageous idea (which I won't quote fully):

To be at so much trouble in filling great volumes … only for the torment of little children, always struck me as a hard fate…

Unlike the character, that attributed the torment to learning how to read using history books, I was always tormented by the books as were. How is it that such fascinating dramatic stories were always written in such a boring unreadable language? At least unreadable by me. But I digressed.

However, who needs history books to refresh memory (or the Internet one cannot know who writes, how solid the facts, how accurate and/or how influenced by hidden agendas), when a stroll to the park reveals this sign:

(which says: Eucalyptus. Origin – Australia. Evergreen. Symbol to the swamp drying days and foresting from the 1920's through to the 50's. Leaves contain oils).

Although looking up the study itself made me think that I stumbled into the middle of a war…
One side cuts down trees (and is it possible the study was born of the need to justify the fact?); and the Bees side objects [saying the cutting down of these trees affects bees badly, L].

And I don't get it. If that one side is so concerned with the affect on the environment, how can they support this effect on it?



היסטוריה –
באחד הבקרים גיליתי ידיעה באחד העיתונים, אשר ניתן היה להניח שהייתה מאד לא (!) מרעישה, היות ונחבאה באחד העמודים הפנימיים. אבל אני לא יודעת מה עשיתי בעיתון. חיפשתי, כדי לבדוק אם זכרתי נכון (וחיפשתי) ולא מצאתי. בשלב מסויים אף חשבתי כי יתכן שחלמתי הכל (אך כנראה שלא).
למיטב זיכרוני הידיעה בישרה כי מחקר חדש הוכיח שעץ האקליפטוס משנה את סביבתו.

אך תגובתי הראשונה? ובכן, את זו אני דווקא זוכרת היטב. וניסוחה היה משהו כמו:
סלי-חה? מה? האם לא נטענו אקליפטוסים כדי לשנות את הסביבה?
ובסוגריים – למה לבזבז כספים/משאבים כדי לחקור את המטרה אשר מראש הוצהרה?

נו, טוב. אז עכשיו אנחנו נכנסים אל ההיסטוריה. ו… המממ… איך אומר זאת? נראה לי שאניח דווקא לג'יין אוסטן לומר זאת. בספרה – נורת'האנגר אבּי, אוסטן שָׂמה בפי אחת מדמויותיה את הרעיון (השערורייתי למדי, אותו לא אתרגם בדיוק אלא אסכם):

תמיד נדמה היה לי [כך אומרת הדמות] שגורלם של כותבי ספרי היסטוריה רע ומר: להשקיע כל כך הרבה עבודה, כדי לכתוב ספרים כל כך חשובים, אך ורק על מנת לענות [מלשון עינוי!] ילדים קטנים.

וכאן אפרד מהדמות, אשר ייחסה את העינוי ללימוד קריאה דווקא, תוך שימוש בספרי היסטוריה, היות ואותי עינתה ההיסטוריה עצמה. כי איך זה, שסיפורים אשר יכולים להיות דרמתיים ומרתקים, נכתבו תמיד בלשון כל כך משעממת ובלתי ניתנת לקריאה? או, ליתר דיוק – לקריאתי-שלי. וזה, לדעתי, העינוי האמיתי. אם כי נדמה לי שסטיתי.

אבל מי צריך ספרי היסטוריה לרענון הזיכרון (או אינטרנט, שאי אפשר לדעת מי כותב, ו/או עד כמה נבדקו העובדות, עד כמה הללו מדוייקות ו/או מושפעות על-ידי אג'נדות חבויות), כאשר טיול אל הפארק מגלה את השלט הבא:

אם כי חיפוש המחקר עצמו הביא אותי לחשוב שיכול מאד להיות כי נקלעתי אל עיצומה של מלחמה…
צד אחד כורת עצים (והאם יתכן כי המחקר נולד מהצורך לתמוך בכריתה?); וצד הדבורים מתנגד.

ואני לא ממש מבינה. אם אותו צד אחד כל כך מוטרד מהשפעה על הסביבה, מאין התמיכה בכריתה המשפיעה על הסביבה?


נ.ב. גם אם קטונתי מלהבין את המלחמה הנ"ל, בכל זאת מדובר במקומותינו, מה עוד שהננו בדיוק בין ימי זיכרון לעצמאות. וגם האקליפטוס מהווה חלק מההיסטוריה שלנו פה…

המיוחדים | Special Moments

אקזיסטנציאליזם | Existentialism

לעברית, גללו מטה 🙂

Who am I? Why am I here? Who, what and where will I be in a year? These are questions humanity keeps asking itself since its own dawn…
Why not?
Here goes:

Once upon a May 24, 2011, my close friend was abroad and I… without the daily call was bored to death. A chance on-line surfing brought to my screen a blog-website .
Then too I found myself thinking – why not?
My writing-drawer has been filling since my early teens, and has already gone through some evolving stages, including some lessons in creative writing. Why not emerge from its wooden walls?
So what if I've never seriously read a blog before?
So what if I hadn't a clue as to what IS a blog, what was that website, how, where and what heretofore?
I dove straight in and started on my first blog…

I didn't even begin to understand what I've gotten myself into…
Dirty laundry is washed at home. Period. I won't get into the nitty-gritty. I'll just say it was a learning experience – of what not (!) to do.
Another blog later brought me to the early days of 2015.
I closed the laundry bag and got back on-line. Someone said WordPress and here I am.

But, however and as it were… WordPress is global.
No longer my own little region but the entire world (and apparently there's no way of locating more from the specific here).
I don't remember how I discovered the Daily Post but it broadened my horizons, got me to translate me to English (to the best of my ability, feel free to correct me) and Come On L, now blog!

The first two weeks have been good fun! Very much looking forward to the next three.
Such a joy to go with flow with no commercial pop-ups, no debilitating technical failures, no stupid restrictions, in a polite, respectful and pleasant world that seems to thoroughly understand what content and the Internet are about (oops, the above mentioned bag overflowed. Sorry. I'll stop now and get back to the point).

This blogging-retrospective reminded me of a comment left on an ancient post.
"You sudoku my mind" one of my readers wrote, referring to the various posts to my blog. And that was because at times I offered a short (emotional) moment, at others – a few opinionated ones. Sometimes I made readers smile and at other times I offered food for thought. And than there were the odd moments in between (like about cars).
'Cause that's really my thing – I can't know myself what will interest me tomorrow and make me curious enough to write about.

Like life itself, so is this blog – very personal but not at all revealing, seeing as I'm actually a rather private person.
Like life itself, so is this blog – the road is the main thing, not its destination. I'm walking it not knowing where I'll end up, how, when and if at all.
And whoever feels like it – is more than welcomed to join the ride (though I should point out that nothing is obligatory :-)).

The above has been my attempt at an intro for Blogging 101.
Oh, and by the way – I'm female.

מי אני? למה אני פה? מי, מה ואיפה אהיה בעוד שנה? שאלות שהאנושות לא הפסיקה לשאול משחר קיומה…
למה לא:

היה זה ב-24 למאי 2011. חברתי הקרובה בילתה שבוע בחו"ל ואני… ללא השיחה היומית השתעממתי עד מוות. שיטוט אינטרנטי מקרי העלה על מסכי את התפוז. וגם אז חשבתי לי – למה לא בעצם?
המגירה מתפוצצת מאז שנות-העשרה הראשונות לחיי והספיקה לעבור כל מני תהפוכות עם הזמן, כולל סדנאות כתיבה שונות. למה לא לפרוץ מתוך הדפנות?
אז מה אם קודם לכן מעולם לא קראתי אף בלוג ברצינות?
אז מה אם לא היה לי מושג מהו בלוג, מה זה התפוז הזה, איך הם מתנהלים ומה האפשרויות?
צללתי למים ופתחתי בלוג…

ואף לא התחלתי להבין לאן נכנסתי.
כביסות מלוכלכות מכבסים בבית. נקודה. לא אכנס לפרטי הפרטים (ש-מוטי, גם ככה אתה די מודע להם). אסתפק בלומר כי היה זה בי"ס ל- מה לא (!) לעשות.
שני בלוגים היו ונסגרו, והביאו אותי לתחילת השנה הזו.
המים לגמרי הגיעו עד נפש ועוד הלאה, הרחק הלאה משם. סגרתי את סל הכביסה וחזרתי לרשת. מישהו אמר "וורדפרס" והנני כאן.

אבל-ברם-אולם… הוורדפרס גלובאלי.
כבר לא השלולית הישראלית השולית (שולית רק מפני שמה הם 7.5 מ' נפש? טיפ-טיפונת בינות למיליארדי האדם). וחוץ מזה שלא גיליתי את הכלים שלו למצוא עוד כמוני פה.
כבר לא זוכרת איך גיליתי את הדיילי פוסט. אם כי הגילוי הרחיב הבנתי, הביא אותי לתרגם אותי לאנגלית וקדימה L – לבלגר התחילי!

ומאז ועד לרגע זה, היה פשוט – ממש כיף! מחכה בקוצר רוח לבאות.
תענוג לזרום ללא מעברונים ומדבקות, ללא תקלות משתקות, ללא מגבלות מוזרות, בעולם מנומס, מכבד ונעים שבאמת מבין תוכן ואינטרנט מהם (אופס, הסל שמקודם נשפך לי… אפסיק כעת).

המבט הבלוגי הזה לאחור הזכיר לי תגובה שקיבלתי פעם – "את עושה לי סודוקו למוח" אמרה לי מישהי. היא התכוונה לכך שיום אחד הצעתי לקוראיי רגע (רגשי) קצר, יום אחר דעה נחרצת, פעם העליתי חיוך ופעם עוררתי מחשבה, ואז כתבתי על מכוניות דווקא.
כי זה בעצם הקטע שלי – אני בעצמי לא יכולה לדעת מה יסקרן אותי מחר ועל מה אכתוב.

כמו החיים עצמם, כך הבלוג שלי. אישי מאד אך לחלוטין לא חושפני היות ואני אדם די פרטי.
כמו החיים עצמם, כך הבלוג שלי. הדרך היא העיקר, לא היעד. הולכת בה מבלי דעת לאן אגיע, איך ומתי והאם בכלל.
ומי שבא לו – לגמרי מוזמן להצטרף אלי (אם כי כתמיד שום דבר לא חובה :-)).

הנ"ל נכתב במסגרת המשימה הראשונה של קורס בלוגינג אחד-על-אחד שהייתה – הציגו עצמכם לעולם.