מעורב | Mixed

About Fear

על הפחד

Before I am run away with by my feelings on this subject (and I'll soon get a bit carried away), I'll dedicate a few words to Fear itself:

It seems to me that at the basis of all fears there is the most basic fear of all – the fear of the unknown.

As in – the Fear of death? Sure. No one in living memory ever came back from there alive. So we don't really know what is "there", where is it and what happens when you arrive.
The Fear of water? Of course. As a self-proclaimed Aqua-Phobic, I won't dwell. But I will point out that we also don't know what happens in the deeps, that prevent (literally) all the luxuries Air enables (like breathing, for example. Unless you are Paul Anderson, Roger Zelazny, or J.K. Rowling, that fantasized, each in their turn, a parallel universe, in which breathing water is possible).
Fear of the dark? Obvious. Anything hidden in the darkness is the unknown itself, that won't be known until "let there be light".

And what did Man do?
Man discovered the knowledge (or theory, or myth – call it what you will. Personally, I'm non judging) of the afterworld.
Man built ships (and submarines), improved them with time, in the aspiration that these will manage the water in seas and oceans, and thus protect other men on their decks/in their bellies. And generally speaking I think Man pretty much succeeded.
Man also discovered, first the fire and then the electricity, to let there be light in the mid of night. Even neon…

Meaning that somehow (somewhere) one can conclude that Fear is a positive thing – leading to invention…
So why did it get such a bad name?
Maybe because it is simply frightening.
Maybe because being afraid is an unpleasant sensation.
Fear can be debilitating, flood one with hopelessness, frustrate from within.

True, Fear can do all that and it does it too. When one lets it. And sometimes one has to let it (even if for lack of choice, or to trigger all the other things, like inspiration). Though not always.

I'll try to illustrate with a short story:
Once upon a time there was one, that feared getting lost. She surrounded herself with re-calculating-route-devices and still kept ending up at just that frightening place – lost. She didn't seem to have a choice.
Her friend heard, invested the time, examination and thought, and came to the rather amazing conclusion.
On the basis of – the harder you try the worse it gets, so is the attempt to control all, which is bound to fail.
For this too is about control and its' loss (even if just controlling the way).
Which is one of the things that are so scary about being "lost". Loosing control.

Trying to explain this and failing (when one if too afraid, it is, supposedly, deafening), the friend went on, herself much calmer.
'I can easily get lost' she knew, 'but it is not scary. Not really. When the way changes one has to just adjust, and find the new way to where one's going' (and also – why even call that place "lost", when you can peek at a road sign, or ask someone, and find out your whereabouts?).

Which reminds me something that actually happened to me in real life (as long as we're "lost"):
One fine day I was driving a hitchhiker. Together we found ourselves in a traffic jam, in a totally unfamiliar area to either of us. Not just that, but there also was no road sign in sight.
While at a standstill, I slided down the side window, signaled to the car next to us (which was full of army officers) and asked, in the utmost politeness that I could manage (through the rising panic) – "excuse me, could you please tell me where are we?".
"On planet Earth" sprung forth the (reassuring) reply, as fits an officer and a gentleman. And, of course, through all the smiles (that pin pointed the info-flow, gradually, to the actual area on Earth) I also got the more practical response. But that was okay. We were at a standstill…

(Well, the association…) Armed with such a positive experience, the next time I found myself not knowing where I was, I tried the same shtick. This time versus a taxi-driver (who better to know the roads? I hopped…).
"I'm sorry but could you please tell me which road this is?"
"So, which road is it?" he threw the ball back in my court, and seemed pretty please with himself, for some illusive reason.
"I don't know", I stated the (to me) obvious. "That's why I'm asking you…"
But that's when the traffic light changed, and we both moved along. An intersection (or two) afterwards and I recognized where I was and how to go on, and all was alright.
(hhmmm… is it possible getting lost is nothing but a state of mind?…).

So, to sum up this (longish, sorry) post:
From experience, one cannot control Fear (phobia means hysteria and there is no controlling that. Period).
When Fear attacks, it attacks and it is unpleasant.
But later, when the attack subsides, one can breathe deep (or have a glass of water, or light a cigarette, or have a stronger drink, or call a friend/shrink, whatever works for each) and then it is possible to find either prevention or a solution to whatever brought on the attack.
Just like lighting a light in the dark.
(Not that it is easy. But it's doable. Just see our ancestors from the beginning of this post, those with the theories, boats/submarines and fire…).

Have a good, Fear-less weekend


לפני שאסחף על כנפי-רגשותיי בעניין (ועוד תיכף אסחף), אקדיש מספר מילים לפחד עצמו:

נראה לי כי בבסיס כל הפחדים-כולם עומד הפחד הפשוט יותר – הפחד מפני הלא-נודע.

כלומר – פחד מהמוות? וודאי. הרי איש לא חזר משם חי. כך שאין לנו מושג ממשי מה זה "שם", איפה זה ומה קורה כשמגיעים.
פחד ממים? ברור. בתור אקווה-פובית מוצהרת, לא אדוש, אך אציין כי גם אין לנו מושג מה קורה במעמקים, המוֹנעים (למעשה) את כל היתרונות שמאפשר האוויר (כמו לנשום, למשל. אלא אם אתה פול אנדרסון, רוג'ר זלאזני, או ג'יי.קיי. רולינג, שפינטזו, כל אחד בתורו, יקום מקביל בו הנשימה במים אפשרית).
פחד מחושך? מובן מאליו. כל מה שמתחבא בחושך הוא הלא נודע בכבודו ובעצמו, שלא ייוודע עד "יהי אור".

ומה עשה האדם?
האדם גילה את הידיעה (או תיאוריה, או מיתוס, קראו לזה כפי שתרצו. אישית – אני לא שופטת) של העולם שלאחר המוות.
האדם בנה ספינות (וצוללות), אותן שיכלל עם הזמן, מתוך השאיפה שתוכלנה להתמודד עם המים בימים ובאוקיינוסים, ובכך – להגן על האנשים שעל סיפונן/בבטנן. בדרך כלל נדמה לי שהאדם, בתחום הזה, אף הצליח למדי.
האדם עוד גילה, ראשית את האש ולאחר מכן את החשמל, ויהי אור גם בדמי הליל. אפילו ניאון…

זאת אומרת – שאפשר (איפשהו, איכשהו) להסיק שהפחד עצמו דווקא דבר טוב הוא. מוביל להמצאה…
אז למה יצא לו כזה שם רע?
אולי כי הוא פשוט מפחיד.
אולי בגלל שלְפַחֵד זו תחושה לא נעימה.
כי פָּחַד יכול לשתק, להציף בחוסר אונים, לתסכל מבפנים.

נכון. הוא יכול לעשות את כל זה ואף עושה זאת על-אמת. כשנותנים לו. ולפעמים צריך לתת לו (גם אם מחוסר ברירה, או רק כדי לדרבן את כל הדברים האחרים. כמו ההשראה). אבל לא תמיד.

אנסה להמחיש בסיפור קצר:
היֹה הייתה אחת, שפחדה ללכת לאיבוד. הקיפה עצמה בעזרים-מחַשבי-דרך-מחדש ועדיין המשיכה להגיע בדיוק אל אותו איבוד מפחיד. כמעט כמו לא הייתה לה ברירה.
שמעה אותה חברתה, הקדישה לכך זמן, בחינה ומחשבה, והגיעה למסקנה די מדהימה.
על בסיס התחושה שככל שמנסים יותר בכח כך זה לא הולך, כך גם הניסיון לשלוט בָּכּל (ברור כי) צפוי להיכשל.
הרי גם כאן מדובר בשליטה ואובדנה (גם אם רק בָּדרך).
וזה אחד ההיבטים שמפחידים כל כך ב"איבוד". אובדן השליטה.

בהיכשל הניסיון להסביר זאת (פחד רב מדי, כנראה, מחריש), המשיכה החברה לדרכה, רגועה הרבה יותר בעצמה.
'אני יכולה בשקט ללכת לאיבוד' ידעה, 'אך זה לא מפחיד. לא באמת. כשמשתנה הדרך יש רק להסתגל, ולמצוא מהמקום החדש את הדרך החדשה אל היעד אליו התכוונתי' ( וגם – למה בכלל לקרוא למקום הזה "איבוד", כשאפשר להציץ בשלט רחוב מזדמן, או לשאול מישהו אחר, ולגלות איפה נמצאים?).

מה שמזכיר לי מעשה שדווקא ממש קרה לי-עצמי בחיי הממשיים (אם כבר ל"איבוד" הגענו):
ביום בהיר אחד נהגתי איזה טרמפיסט. יחדיו מצאנו את עצמנו בפקק, באזור שלא היה אפילו מוכר למי מאיתנו. ולא רק זה – אף באופק הכי רחוק לא נראה שום שפיץ של שום שלט. בעודנו בפקק, הגלשתי את שמשת הצד שלי מטה, סימנתי למכונית שלידי (מלאה קצינים) ושאלתי בשיא הנימוס שיכולתי (דרך הפניקה הגואה) – "סליחה, תוכלו לומר לי איפה אנחנו?".
"על פני כדור הארץ" לא איחרה התשובה (המרגיעה בנימתה) להישלף, כיאה וכיאות לקצין-צה"ל-אביר-(וג'נטלמן). וכמובן שבתום כל החיוכים (שהצטמצמו בהדרגה מהגדול דרך ארצנו ועד לגוש דן), הגיעה גם התשובה הקצת יותר מעשית. אבל זה היה יותר מ-בסדר, הן גם ככה בפקק עמדנו…

(טוב, נו – האסוציאציה….). חמושה בניסיון כזה חיובי, בפעם הבאה שלא ידעתי איפה אני, ניסיתי את אותו תרגיל. הפעם למול נהג מונית (כי מי כמוהו יידע כבישי ישראל? קוויתי…).
"סליחה, תוכל לומר לי איזה רחוב זה?"
"נו, איזה רחוב זה?" החזיר הוא את השאלה אלי, ונראה, משום-מה, די מרוצה מעצמו.
"אני לא יודעת. לכן אני שואלת אותך…" ציינתי את מה שנדמה היה לי כ-מובן מאליו.
אבל פה הרמזור הוריק ונסחפנו עם התנועה. צומת-שניים לאחר מכן כבר זיהיתי בעצמי איפה הייתי ואיך להמשיך משם הלאה.
(ההמממ… היתכן כי ללכת לאיבוד זה רק הֲלָךְ רוח?…).

כך שלסיכום הפוסט (הארוך מעט יותר מהרגיל, צר לי):
מניסיון, אי אפשר להשתלט על הפחד (פוביה משמעה היסטריה ועל כך אין שליטה. נקודה).
כשהפחד תוקף, הוא תוקף וזה לא נעים.
אבל אחר כך, כשהמתקפה נרגעת, אפשר לנשום עמוק (או לשתות כוס מים, או להדליק סיגריה, או ללגום כוסית אלכוהולית, או להתקשר אל חבר/הפסיכיאטר הצמוד, כל אחד ומה שמרגיע אותו/ה) ואז אפשר למצוא לבעיה מניעה או פתרון.
בדיוק כמו להדליק את האור בחושך.
(לא שזה קל. אבל זה אפשרי. ראו את קודמינו הקדמונים מראשית הפוסט, אלו עם התיאוריות, הספינות/צוללות והאש…).

סופ"ש נעים ונטול פחדים