הנוסטלגי | Nostalgic Moments

רוחות רפאים | Ghosts

לעברית, קליק פה.

In his introduction, Ben Huberman wrote 'Whether you believe in it or not, magic is our word of the day!'
Well, I don't really believe in magic (as in the world of Harry Potter, for example). Nor ghosts. And yet, by the end of the eighties, I don't remember, more guessing that around my being 20-21 (meaning – after I inherited my father's camera), I decided to photograph ghosts. But the conditions were not optimal. Among other restrictions, only one of my friends agreed to cooperate.

Where I had gotten the idea, completely slipped from my memory. But… I fixed my dad's camera to the tripod and darkened the room as much as I could. I held the flash in my hand, unconnected to the camera. I opened the camera's shutter (and left it open) and flashed for the first time while my then friend was already sitting ready on the armchair (the left in the photo). Immediately after the first flash my friend got up and moved to the second armchair. I flashed the scene a second time.

The idea was that everything being flashed twice will seem clear. And anything being flashed just the once (meaning – my friend, first here than there) will seem transparent.
As anyone can see, the experiment didn't work so well, as in the transparency. (Or, at least – it didn't come out the way I expected it to in advance).
And my friend is laughing (on the right) not because she felt like laughing, but because moving between the armchairs, in the dark, she hit the table and was hurt a bit. What made her laugh was the madness of running around in the dark like that, just for my experiment…

And yes, I do see something magic in this photo, that is very dear to me. The magic of that era, of the friendship, of us being young. I'm sorry she and I have lost touch, not so many years after this photo. And despite the decades that passed I still miss her. But I still have the memories that are left. And in these too can be a magic of sorts.


בהגדירו את מילת היום, בן הוברמן כתב – 'בין אם תאמינו או לא, קסם זו מילת היום'.
ובכן, אני לא באמת מאמינה בקסמים (כמו, למשל, בעולמו של הארי פוטר), או ברוחות רפאים. ובכל-זאת, בשלהי שנות השמונים, אני כבר לא זוכרת, יותר מנחשת – בהיותי בערך בת 20-21 (כלומר – לאחר שירשתי את המצלמה של אבא שלי), החלטתי לנסות לצלם רוחות רפאים. אבל לא היו לי ממש את התנאים המיטביים. בין יתר המגבלות, רק אחת מהחברות שלי הסכימה לשתף פעולה.

לגמרי ברח מזיכרוני מניין הבאתי את הרעיון. אבל… חיברתי את המצלמה של אבא שלי אל החצובה והחשכתי את החדר ככל יכולתי. החזקתי את המבזק ביד, לא מחובר למצלמה. פתחתי את צמצם המצלמה (והשארתי אותו פתוח) והבזקתי בפעם הראשונה בזמן שחברתי דאז ישבה כבר מוכנה על הכורסא (השמאלית בתמונה). מיד לאחר ההבזק, החברה קמה ועברה אל הכורסא השנייה. הבזקתי פעם שנייה על אותה תמונה.

הרעיון היה שכל מה שמקבל שני הבזקים באותו מקום-זמן-ומצב ייראה ברור. וכל מה שמקבל הבזק יחיד (כלומר – החברה, פעם פה ופעם שם) ייראה שקוף.
כפי שרואים, הניסוי לא כל כך הצליח מבחינת השקיפות. (או, לכל הפחות, התמונה לא יצאה כפי שציפיתי שתצא, מראש).
והחברה צוחקת לא בגלל שהתחשק לה לצחוק, אלא בגלל שבמעבר בין הכורסאות, בחושך, נתקלה בשולחן וחטפה מכה קלה. והצחיקה אותה ההתרוצצות המטורפת הזו בחושך, רק בגלל הניסוי שלי.

וכן, אני רואה קסם מסוים בתמונה הזו, היקרה מאד אל לבי. קסם התקופה, החברוּת, היותנו צעירות. מצער אותי שהקשר בינינו התנתק, שנים ספורות לאחר הצילום הזה, ולמרות עשורי השנים עדיין מתגעגעת. אבל יש לי את הזיכרונות שנותרו. וגם אלו יכולים להיות קסומים-משהו.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

רגע קסום ? A Magical Moment

לעברית, קליק פה.

One of the days last week I was sitting (in total boredom) in a bus. We were stopped at a red light. All of a sudden I caught something strange through the window.
The one-way street we were standing in had only two lanes. The right for those who turn right, the left for those who go on straight ahead. And it also has to be said that these lanes are not particularly wide.
In my lane, at the head of the queue, stood the city bus.
In the right lane stood a truck that delivers refrigerated foods.
Both of these are not exactly minuscule. However…

Right there between them stood…

a sedan (!?!).

as if there was a third lane (and I assure you there isn't!).

I immediately remembered Harry Potter's world

Ford Anglia of 1967

Well, not exactly the flying car, but those who managed to squeeze in spaces others couldn't and the ones who managed to find themselves magically at the front of the queue (which is exactly where all of us stood).

I won't go on teasing. What happened was pretty simple to understand, after all:
the truck stood just before the stoplight with two wheels on the sidewalk, to unload, when both private car and public bus pass it by.
These passed, the truck turned on and the driver, not at all fussed with the traffic, drove on. Sandwiching the car between him and the bus.

The bus driver seemed amused: the smaller car (compared to the monstrosities at its' sides) wiggled out of the sandwich, stopped aslant, half blocking the truck, (probably half of itself) on the crosswalk, the side window slid down and the (female) driver started arguing with the (male) truck driver. Which, of course – didn't remain in her debt.

As a photograph, I didn't see the photogenic value, especially through a not-too-clean bus window. So I didn't snap the shot. Yet still the image of the three vehicles standing on two lanes remains etched in front of my mind's eye.

This week I passed that way again and I still cannot figure it out and understand. At the sidewalk's edge stand lampposts and trees. So the truck could not have managed driving on it…
And the road really seems (still) not wide enough…

And this is another side of the coin:
there I was, amused by the situation and my own imagination, thinking of magic, that allows what seems impossible in the real world. But in fact, on the road, it seems that between the car and the truck drivers there was no love lost among all the anger and frustration. Not to mention the danger aspect of the situation I described…

But this reminded me that in this life there really could be magical moments, that could just as easily be missed, when one is not looking.
So open your eyes, they are there…


באחד מימות השבוע שעבר ישבתי (השתעממתי לגמרי) באוטובוס. עמדנו באור אדום. לפתע-פתאום, קלטתי משהו מוזר מחוץ לחלון.
ברחוב החד-סטרי בו עמדנו יש רק שני נתיבים. הימני מיועד לפונים ימינה, והשמאלי מיועד לממשיכים קדימה. ויש גם לציין כי הנתיבים לא רחבים במיוחד (מדובר ברח' הרצל פינת הרא"ה, או אורדע, רמת-גן, למי שמכיר).
בנתיב שלי, בראש התור לרמזור, עמד האוטובוס העירוני.
בנתיב הימני עמדה משאית הובלה בקירור.
שני אלו לא בדיוק כלי-רכב מזעריים. אבל-ברם-אולם…

ממש ביניהם עמדה…

מכונית משפחתית (!?!).

כמו היה שם נתיב שלישי (ואני מבטיחה לכם שאין!).

מיד נזכרתי במכוניות שונות בעולמו של הארי פוטר…

פורד אנגליה 1967

ובכן, לא בדיוק המכונית המעופפת, אלא אלו אשר הצליחו להידחס אל רווחים בלתי אפשריים לכל מכונית אחרת, או הללו אשר הגיעו באורח פלא לראש התור של הרמזור (וממש שם עמדנו כולנו).

ובכן, לא אמשיך למתוח. מה שקרה היה, בסופו של דבר, די פשוט להבנה:
המשאית עמדה מעט לפני הרמזור, בגלגליה הימניים על המדרכה, ופרקה סחורה, כאשר עקפו אותה האוטובוס והמכונית הפרטית.
משסיימו הללו לעקוף, המשאית הותנעה, והנהג, כלל לא מוטרד משאר התנועה, נהג קדימה. 'כורך' את המכונית הפרטית בינו לבין האוטובוס.

נהג האוטובוס נראה משועשע: המכונית הקטנה (יחסית למפלצות לצדיה) התפתלה החוצה מה'כריך', נעצרה באלכסון חוסמת מחצית המשאית, (כנראה מחציתה-שלה) על מעבר החציה, חלון הצד שלה צנח והנהגת החלה להתווכח עם נהג המשאית. אשר, כמובן – לא נשאר חייב.

כצילום – לא ראיתי בזה ערך פוטוגני, במיוחד לא דרך חלון אוטובוס לא הכי נקי, לכן לא צילמתי. ועדיין התמונה של שלושה כלי רכב עומדים על שני נתיבים נותרה חקוקה לנגד עיני רוחי.

השבוע עברתי שם שוב ואני עדיין לא מצליחה לפענח ולהבין. על שפת המדרכה ניצבים עמודי תאורה ונטועים עצים. כך שמשאית הקירור לא יכולה הייתה להמשיך בנהיגה על המדרכה…
והכביש ממש לא נראה רחב מספיק…

והנה עוד היבט של צדי המטבע:
שם הייתי, משועשעת מהמצב ומהדמיון האישי-שלי, חושבת על קסמים, המאפשרים את מה שבעולם הממשי נדמה כבלתי אפשרי. אבל בשטח, בפועל, נדמה לי שבין נהגת המכונית לבין נהג המשאית לא חלף אף רגע חיובי בין כל הכעס, התסכול והעצבים. וזאת מבלי להתייחס אל ההיבט המסוכן במצב אשר תיארתי…

אם כי זה הזכיר לי שיכולים בכל-זאת להתקיים בחיים האלה רגעים קסומים, אותם אפשר להחמיץ די בקלות, אם לא מסתכלים.
פקחו עיניים, הללו שם…