רוחות רפאים | Ghosts
לעברית, קליק פה.
In his introduction, Ben Huberman wrote 'Whether you believe in it or not, magic is our word of the day!'
Well, I don't really believe in magic (as in the world of Harry Potter, for example). Nor ghosts. And yet, by the end of the eighties, I don't remember, more guessing that around my being 20-21 (meaning – after I inherited my father's camera), I decided to photograph ghosts. But the conditions were not optimal. Among other restrictions, only one of my friends agreed to cooperate.
Where I had gotten the idea, completely slipped from my memory. But… I fixed my dad's camera to the tripod and darkened the room as much as I could. I held the flash in my hand, unconnected to the camera. I opened the camera's shutter (and left it open) and flashed for the first time while my then friend was already sitting ready on the armchair (the left in the photo). Immediately after the first flash my friend got up and moved to the second armchair. I flashed the scene a second time.
The idea was that everything being flashed twice will seem clear. And anything being flashed just the once (meaning – my friend, first here than there) will seem transparent.
As anyone can see, the experiment didn't work so well, as in the transparency. (Or, at least – it didn't come out the way I expected it to in advance).
And my friend is laughing (on the right) not because she felt like laughing, but because moving between the armchairs, in the dark, she hit the table and was hurt a bit. What made her laugh was the madness of running around in the dark like that, just for my experiment…
And yes, I do see something magic in this photo, that is very dear to me. The magic of that era, of the friendship, of us being young. I'm sorry she and I have lost touch, not so many years after this photo. And despite the decades that passed I still miss her. But I still have the memories that are left. And in these too can be a magic of sorts.
L
בהגדירו את מילת היום, בן הוברמן כתב – 'בין אם תאמינו או לא, קסם זו מילת היום'.
ובכן, אני לא באמת מאמינה בקסמים (כמו, למשל, בעולמו של הארי פוטר), או ברוחות רפאים. ובכל-זאת, בשלהי שנות השמונים, אני כבר לא זוכרת, יותר מנחשת – בהיותי בערך בת 20-21 (כלומר – לאחר שירשתי את המצלמה של אבא שלי), החלטתי לנסות לצלם רוחות רפאים. אבל לא היו לי ממש את התנאים המיטביים. בין יתר המגבלות, רק אחת מהחברות שלי הסכימה לשתף פעולה.
לגמרי ברח מזיכרוני מניין הבאתי את הרעיון. אבל… חיברתי את המצלמה של אבא שלי אל החצובה והחשכתי את החדר ככל יכולתי. החזקתי את המבזק ביד, לא מחובר למצלמה. פתחתי את צמצם המצלמה (והשארתי אותו פתוח) והבזקתי בפעם הראשונה בזמן שחברתי דאז ישבה כבר מוכנה על הכורסא (השמאלית בתמונה). מיד לאחר ההבזק, החברה קמה ועברה אל הכורסא השנייה. הבזקתי פעם שנייה על אותה תמונה.
הרעיון היה שכל מה שמקבל שני הבזקים באותו מקום-זמן-ומצב ייראה ברור. וכל מה שמקבל הבזק יחיד (כלומר – החברה, פעם פה ופעם שם) ייראה שקוף.
כפי שרואים, הניסוי לא כל כך הצליח מבחינת השקיפות. (או, לכל הפחות, התמונה לא יצאה כפי שציפיתי שתצא, מראש).
והחברה צוחקת לא בגלל שהתחשק לה לצחוק, אלא בגלל שבמעבר בין הכורסאות, בחושך, נתקלה בשולחן וחטפה מכה קלה. והצחיקה אותה ההתרוצצות המטורפת הזו בחושך, רק בגלל הניסוי שלי.
וכן, אני רואה קסם מסוים בתמונה הזו, היקרה מאד אל לבי. קסם התקופה, החברוּת, היותנו צעירות. מצער אותי שהקשר בינינו התנתק, שנים ספורות לאחר הצילום הזה, ולמרות עשורי השנים עדיין מתגעגעת. אבל יש לי את הזיכרונות שנותרו. וגם אלו יכולים להיות קסומים-משהו.
L
Life's Moments 