המחוייך | With A Smile·רגעי צילום | Pix Moments

Double

כפול

Though (again) not the best of photos, I still like how this tree sends up two of its' limbs to hug between them two hazy clouds – the green and the purplish-pink.
Both clouds are treetops: the foliage foreground and the pinkish-purple of the flowery-treetop behind.

Framing
A Hug

About the following I guess some may think 'parasite', but both trees seemed to be doing very well at all the times I visited them. And I like how the one hugs the other and how they live together in harmony.

Hugging
Another Hug

L


ובעברית:

גם אם (שוב) תמונה לא משהו, בכל-זאת אני אוהבת בה את שני הענפים שהעץ שולח לחבק ביניהם שני עננים מעורפלים – הירוק והסגלגל-ורוד.
העננים הם, למעשה, שתי צמרות עצים – אחת של עלווה והורוד-סגול של פרחים.

מיסגור
חיבוק

לגבי העץ הבא, אני מניחה שיש שיחשבו 'טפיל'. אך שני העצים נדמו מלבלבים בכל אחת מהפעמים שביקרתי אותם. ואני אוהבת את חיבוק האחד את השני ואת ההרמוניה בה הם חיים.

חיבוק
עוד חיבוק

L

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile·רגעי צילום | Pix Moments

I don't get it # 4, or – The Terminator

אני לא מבינה את זה מס' 4, או – המחסלת

If there is one thing I am good at (though not at all proud of), it has to be my terminating things.

I first became aware of this when at a regular grocery-shopping I found a new ice cream (a truly amazing one that I cannot forget to this day, which got me hooked from first taste). But this almost immediately disappeared.
A mouth-watering cantaloupe sorbet that I couldn't get enough of, and… poof… it was gone. Never to be seen again.
It reminded me of the previously terminated fabric softener. Right on the heels of the agonizingly choosing of one (while suffering all the wrong scents) came its' vanishing act.
And over the years since I saw the end of so many other things, that I simply lost track.

But if I thought the phenomena was perishables-restricted, it now proved me wrong…

On the hunt after my previous photos, I suddenly noticed these:

Un Touched
Un Touched

'Oh', thought I, 'how wonderful! How colorful!'.

Walking past there just a couple of days later and I thought I either took a wrong turn or accidentally stepped into a parallel universe, cause this is what I saw:

ditto
ditto

Now, don't get me wrong. I have nothing against green. So, okay, I won't wear it (much), but as far as plants go, green is… well… so very ubiquitous, that finding something that grows in different colors (in my own mind) makes the rest of the day much more glorious.

And I really don't get it – why cut down the special just for the mundane?
(and how can I stop terminating?!? please, help… anyone?)

L


ובעברית:

אם יש משהו שאני טובה בו (גם אם לחלוטין לא גאה בזה), זה חייב להיות יכולת החיסול שלי.

הבחנתי בכך לראשונה כאשר במסע קניות רגיל לגמרי מצאתי גלידה חדשה (ועוד ממש מהממת, כזו שזכור לי טעמה עד היום, זה שהדליק אותי עליה מלק ראשון). אבל זו כמעט מייד נעלמה.
סורבה מלון ממנו לא יכולתי לשבוע, ו… פוף, היה-כלא-היה ומעולם לא שב ונראה.
מה שהזכיר לי את חיסולו של מרכך כביסה. רק סיימתי את סיוט הבחירה של אחד (תוך סבל רב מכל הריחות הלא נכונים) וגם הוא נעלם.
ובמהלך השנים מאז ראיתי את סופם של כל כך הרבה אחרים עד כי איבדתי מניינם.

אך אם חשבתי שהתופעה מוגבלת למוצרי צריכה, הרי הוּכחתי כטועה…

במהלך צייד הצילומים לפוסט הקודם, לפתע קלטתי את אלה:

לא נגעתי
לא נגעתי

'הו' חשבתי לי, 'כמה נהדר! כמה צבעוני!'.

כשעברתי שם שוב כמה ימים לאחר מכן, חשבתי שאולי טעיתי בפנייה, או שהגעתי בשוגג ליקום מקביל, כי זה מה שראיתי:

כנ"ל
כנ"ל

אל תבינו לא נכון. אין לי שום דבר נגד ירוק. טוב, או.קיי., לא אלבש אותו (במיוחד), אולם עד כמה שנוגע לצמחיה, הירוק… ובכן… כל כך נמצא בכל מקום, עד כי למצוא משהו צומח בצבעים אחרים (לדעתי האישית) הופך את שאר היום להרבה יותר חגיגי.

ואני באמת לא מבינה את זה – למה לחתוך את המיוחד רק למען היום-יומי/בינוני?
(ואיך להפסיק לחסל?!? הצילו… מישהו?).

L

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Connected

בקשר

Should I leave it as a riddle for you to find the connection? Of course, while you look at this tiny photo you can think a while, before scrolling down further. But I am too aware of the details that are not there in plain sight, that can prevent you from finding an answer.

160314 cnct

So, I will tell you of a couple of the several kinds of connections that I see here.

First – there are two books in the photo. Both were written in ages long gone, when the respect one felt towards another (for instance) prevented one from forcing another to confide in one.
Or (in the other instance) one didn't take a liberty without the need to do so arising of honor and justice.
This connects the two books.

Second – those times didn't even afford the simplest land line. Any not spoken connection between people was handwritten. Another connection between the two books, reiterated by the handwritten letter on top of them.

Do you see another connection? There's a commenting area at the bottom…

L

A somewhat-connected short fiction I wrote can be found here.
Oh, and the missing details are the titles – Jane Austen's Pride and Prejudice is open on top of Sir Arthur Conan Doyle's complete Sherlok Holmes's stories.


ובעברית:

האם להציג זאת כחידה ולהניח לכם למצוא את הקשר? כמובן, אפשר להתעכב על הצילום הקטנטן ולשקול לרגע. אך אני מודעת מדי לפרטים שלא נראים, שחסרונם יכול למנוע מציאת תשובה.

160314 קשר

אז אשתף בשניים מהרעיונות שלי לקשרים מסוגים שונים שאני רואה פה.

האחד – הצילום מכיל שני ספרים. שניהם נכתבו בזמנים שעברו מזמן. זמנים בהם לכבד מישהו (למשל) התבטא גם בהימנעות מלהכריח אותו לבטוח בנו עם פרטיותו.
או (בדוגמא השנייה) אדם לא הרשה לעצמו חירויות שלא נבעו מיושרה וצדק.

השני – אותם זמנים לא סיפקו אף לא את הטלפון הביתי הכי פשוט. כל קשר בין בני אדם, שלא בדיבור, היה צריך להיכתב בכתב יד. קשר נוסף בין שני הספרים, המודגש (לדעתי) על ידי המכתב מעליהם.

עוד קשר קופץ לעיניך? לשם כך יש תגובות בתחתית…

L

סיפור קצר שכתבתי וקשור-מה לנושא, אפשר למצוא כאן.
הו, והפרטים החסרים הם הכותרים – גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן, מעל האוסף המלא של סיפורי שרלוק הולמס, של סר ארתור קונן דויל.