תגית: Storm

הרגעים הקצרים | The Short Moments

At the Beginning of Winter

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

The sun wakes up later each day –
some times covered in a woolly blanket,
at other times revealed.

And at night the thunder rolls and approaches,
but the cold does not yet pinch with frost fingers.
This is but the beginning of the winter…

Fear not of being swept away with the rain –
you are not a tree planted on the brink of a raging waterfall,
but a steady rock in the heart of a canopying forest.

And even if the whole world storms –
at home there can be the comfort of the routine –
like the sudoku in the papers; washing the dishes;
the morning coffee, accompanied by a bird choir…

The wait might tear the nerves,
to the sound of drums and light of jagged strings,
but as the tempest dies so will its' wrath
and the calm will re-install the peace.
Nature will go on its' way, till the longest night.
Following that, the sun will wake up earlier each day.

L

ובעברית:

בתחילת החורף

השמש מתעוררת מאוחר יותר מדי יום –
לפעמים מכוסה בשמיכה צמרירית
ולעיתים גלויה.

ולעת ליל הרעם מתגלגל ומתקרב,
אך הקור עדיין לא צובט באצבעות של כפור.
זו רק תחילתו של החורף…

אל לך לחשוש להיסחף עם הגשם –
אינך עץ נטוע על שפת מפל גועש,
אלא סלע איתן בלב-לבו של יער מסוכך.

ואף אם כל העולם סוער –
בביתך יכולה להיות נחמת השגרה –
כמו הסודוקו בעיתון; הדחת הכלים;
קפה של בוקר, מלווה במקהלת ציפורים…

ההמתנה אולי מורטת עצבים,
לקול תופים ולאור מיתרים משוננים,
אך בתום הסוּפה יגווע גם זעפה
והרגיעה תשליט מחדש את השלווה.
הטבע ימשיך בדרכו, עד הלילה הארוך ביותר.
לאחריו, השמש תתעורר מוקדם יותר מדי יום.

L

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

Were These Boots Made for Walking

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Well, around these parts, we don't get much of a winter, more like something that elsewhere can be deemed autumn. But still it can rein here.

Last winter I missed a wave of plastic ankle-boots (or, rather – I ignored them. As a child I was constantly made to wear plastic boots, somewhat like Wellingtons. And I still remember them as tow-freezing, uncomfortable to walk in, and especially prone to slip, mainly in mud).
This winter I changed my mind. And for some obscure reason, I feared plenty of rain. So right at the start of the season (meaning – as soon as I was back to wearing socks) I started looking for these plastics.
And didn't find any.
At least – not at a reasonable price, considering that they are made of plastic, and seemingly offer only frozen discomfort, and danger.

And here, a couple of weeks ago the heavens opened and whole streets rippled, like white water rivers. I came back soaked (from the knees down), with socks ready for wringing and flooded shoes.

So, the following week, when I was already going to see my mother, I decided to go on the weekly bazaar day. When the visit was over, to the bazaar I went.
And –
Eureka!

The very next day the plastic ankle-boots served me well. Despite the new storm, the rein, the puddles, the river-streets – not only could I go anywhere, but I actually did. No problem!

However and as usual – there is a catch. And I would like to know (very much!):

who designed a heel with holes?!?

These trees are everywhere, and shed plenty of their fruit on the sidewalks.

Their pip sticks in those holes.

And this heel is also transparent, above all. So it shows when something gets stuck in it. (In other words – while even a pedantic like me knows no one will notice, still it will be always bothersome to know the heel picks up dirt wherever it steps. Dirt that comes back home with the heel).

Well, a screwdriver and a letter opener, eventually and after many repeated efforts, managed to get these things out of the holes. But it seems better to just re-think the course and find new, tree-bypassing, ways…

But besides that, I'm really happy in my plastics. I haven't slipped yet (perish the thought) and they are quite comfortable to walk in.
Only, really, why (the hell) make holes in heals? Were or were not these ankle-boots made for walking on sidewalks, that gather all kinds of things?
L

ובעברית:

האם המגפיים הללו נועדו להליכה

ובכן, לא אחדש (לך, מוטי) כי החורפים בארצנו הקטנטונת כמוהם יותר כדוגמיות סתיו במחוזות זרים. אך מן הידוע שגם כאן יכולים לרדת גשמים.

בחורף שעבר, החמצתי את גל מגפוני הפלסטיק למיניהם (או, ליתר דיוק – העלמתי עין. כילדה, כל הזמן הנעילו אותי בפלסטיק. וזכרתי את העניין כמקפיא בהונות, מאד לא נוח להליכה, ומוּעד במיוחד להחלקה, בעיקר בבוץ).
החורף הזה כבר שיניתי את דעתי. משום-מה, מעט חששתי מריבוי גשמים. לכן כבר בפתח העונה (כלומר – מהרגע שחזרתי לגרוב גרביים) חיפשתי את הפלסטיקים.
ולא מצאתי.
זאת אומרת – לא במחיר סביר. ניחא נעל עור במחיר תלת ספרתי. אבל פלסטיק?! ועוד תמורת (לכאורה) היעדר נוחות, קיפאון והחלקת יתר?? לא, תודה.

והנה, לפני כשבועיים נפתחו ארובות השמיים והרחובות התנחשלו, כנהרות מים סוערים. וחזרתי כל-כולי ספוגה (מהברכיים ומטה), בגרביים מוכנים לסחיטה ונעליים מוצפות.

לכן, בשבוע שלאחר מכן, כאשר בכל מקרה נסעתי לבקר את אימא שלי, החלטתי לנסוע דווקא ביום השוק. וכתום הביקור, השוקה הלכתי.
ו-
מצאתי!

כבר למחרת שימשוני היטב מגפוני הפלסטיק. למרות הסערה החדשה, הגשם, השלוליות, רחובות-הנהרות – לא רק שיכולתי ללכת לכל מקום, אלא באמת הלכתי. בכיף!

אבל-ברם-אולם, כהרגלה בקודש – באליה יש קוץ. והייתי רוצה (בכל מאודי!) לדעת:

מי עיצב עקב עם חורים?!?

יש עצים כאלו בכל מקום, המשירים מפירותיהם בשפע על המדרכות.

וחרצניהם נתקעים בחורים שבעקב.

והעקב הזה עוד שקוף בנוסף לכל. כך שרואים שנתקע בו משהו. (ובמילים אחרות – כל פדנטית כמוני אמנם יודעת שאף אחד לא ישים לב, אבל זה בכל-זאת מציק לדעת במקביל שהעקב אוסף איתו לכלוך בכל אשר ידרוך. לכלוך החוזר עם העקב הביתה).

נו, מברג וסכין מכתבים, בסופו של דבר ולאחר מאמצים מרובים, חוזרים ונשנים, הצליחו להעיף את הדברים הללו מהחורים. אבל נראה לי עדיף לחשב מסלול מחדש ולמצוא דרכים עוקפות עצים…

אבל חוץ מזה, אני ממש מאושרת בפלסטיקים. עוד לא החלקתי (טפו-טפו-חמסה-וכו') ונוח למדי ללכת בהם.
רק שבאמת, למה (לעזאזל) לחורר עקבים? האם המגפונים לא נועדו מראש ללכת בהם על מדרכות, הקולטות כל מני דברים שיכולים להיאסף בהם?
L

הרגעים הקצרים | The Short Moments

In The Storm

L Weaves Wordsכתיבת תגובה

בסערה

So the storm came again,
making the clouds shed their tears,
and everything seems colder in the rain

Pooling from the heavens –
the glittering bead-strings stream,
with the storm coming again

And while sky-elements reign,
light flashes, thunder they scream,
and all is yet colder in the rain

And all rooted things remain,
pummeled, molested is how they must feel,
yet the storm keeps coming. Again.

Destruction followed by a relax-feign,
is it washing everything clean?
No. It's all just colder in the rain

Souls yearn for quiet, in vain,
while the wreckage brings only pain,
as long as the storm's still coming, again,
and everything keeps getting colder in the rain

L

(After several weeks of trying, I think I finally got as close as I can to the [impossible] Villanelle. What do you think?).

ובעברית:

אז הסערה באה שוב,
גורמת לעננים להשיר את דמעותיהם,
והכל נדמה קר יותר כשגשום

מים ניגרים מהמְרוֹמים –
כחרוזים מנצנצים, זורמים,
עם הסערה, שבאה שוב

ובעוד אלי-שמים מולכים,
בורקים ורועמים, צורחים,
הכל קר יותר כשגשום

וכל המושרש במקומו נותר,
מוכה, לבטח חש מותקף,
אך הסערה עדיין באה. שוב.

אחר ההרס עוקבת רגיעה מדומה,
האם הכל נשטף ומנוקה?
לא. הכל רק קר יותר כשגשום

נפשות כמהות לשקט לשווא
כשההרס מביא רק כאב,
ככל שהסערה ממשיכה לבוא, שוב,
והכל ממשיך להתקרר כשגשום

L

(נו, אז התרגום הזה לא ממש טוב ואולי הוילנל לא מתאים לעברית. לפחות באנגלית נדמה לי שהצלחתי סופסוף להתקרב לסוג הזה של כתיבה…).

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

The Weight of Knowledge

L Weaves Words2 תגובות

משקל הידע

It happened… during the previous winter. I remember it like it happened… as stated – last year.
I was in bed. Doing what? I haven't a clue. Maybe I was reading. Possibly knitting? The details are long gone. In any case I was home alone.
Outside raged a storm.
And then it happened. The strangest moment.

The sliding door between me and the (enclosed!) balcony opened of its own accord. That in itself is scary enough when I'm by myself. But (!), instead of moving sideways in its track, the door opened into the room, like on an upper hinge. Like a cat flap pushed in.

Well, that's doubly scary.
And immediately following the scare (or even with it) the need for an action of some sort rose in me. After all when something decides all of a sudden to snap right out of the ordinary, one must do something about it, right?

Not that I stopped to phrase it in so many words. I didn't have time for that. After a momentary panic I leaped out of bed and put my shoulder to it, to hold the door in its' place, even if for just a moment.
But, of course, I couldn't just stand there till the storm blew over (or at all). Certainly not without freezing while out of the blankets.
So I let my gaze rove over the room, going through all it had on offer till we halted (my gaze and me) on the…
??… !!…

the encyclopedia. Yes. It could work…

I ran to and fro barricading the rogue door with almost all the volumes (mainly leaning on it but two supported by the shoulder of the adjacent piece of furniture).

I went back under blanket-cover. While defrosting I also got back to thinking…
The door could have parted company with its railing. Could have fallen. Gotten broken.
Worse – it could have fallen on, and broken, me.
And what kind of an apartment is this, through which the wind can pass freely, without the slightest consideration of fastened windows, shutters and closed doors? As if they're not there at all…
Well, at least I had my encyclopedia, to help me cope.

And then I started chuckling. 'Yeah, right…

the weight of knowledge keeps doors shut tight…'

(but is there anyone, other than JJ Abrams*, that can understand that?).

L

-0-

I almost forgot the whole thing until the latest storm, during which the same door started making noises of an approaching surrender to the insolent wind. And it was again encyclopedia to the rescue. Thus door, volumes and me passed safely through another tempest.

* – The link leads to a collection of quotes from episode 14 of the first season of Fringe. The relevant quote is the last one.

You don't want to click? Here's the part I mean:
"…the human mind at birth is infinitely capable, and every force it encounters, social, physical, intellectual, is the beginning of a process [of] limitation. A diminishing of that potential… the natural shrinking of brainpower…".

When Life gives you lemons… for more Not Lemonade moments click here.

ובעברית:

זה קרה… בשנה שעברה. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה… כמוצהר – בשנה שעברה.
שכבתי במיטה. באמצע מה הייתי? אין לי מושג. אולי קראתי. שמא סרגתי? פרטי הפרטים נעלמו מזמן. אך בכל מקרה הייתי לבד.
בחוץ השתוללה סערה.
ואז זה קרה. הרגע המאד מוזר.

דלת ההזזה, שביני לבין המרפסת (הסגורה!), נפתחה מעצמה. כבר זה מבהיל כשלעצמו, כשאני כאן לבד. אבל (!), במקום להיפתח ימינה לאורך מסילתה, הדלת נפתחה אל תוך החדר, פנימה, כמו על ציר עליון (כמו פתח של חתול, הנדחף קדימה על-ידי אפו).

ובכן. זו כבר בהלה כפולה ומכופלת.
מיד לאחר הפחד הפתאומי (או, אולי, אף במקביל) עלה בי הצורך הפיזי בפעולה כלשהי. הרי כשמשהו-כלשהו מחליט לפתע לקום ולצאת מגדר הרגיל חייבים לעשות משהו בגינו, לא?

לא שניסחתי את זה לעצמי באלו המילים. לזה לא היה לי זמן. כי לאחר רגע ההלם הראשוני זינקתי מהמיטה ונשענתי על הדלת, להחזיקה במקומה, ולוּ לרגע.
אבל מובן שלא יכולתי להמשיך לעמוד שם עד שוך הסופה (או בכלל). בטח לא בלי לקפוא מחוץ לשמיכה.
כך שהקפתי את החדר במבט. עברתי על כל מה שנקרה בדרכו עד שנעצרנו (מבטי ואני) על…
??… !!…

האנציקלופדיה. כן. זה יכול לעבוד…

רצתי הלוך ושוב עד שחסמתי את הדלת הסוררת בכרכים (נשענים עליה בעיקר, אך שניים אף נתמכים בצד הרהיט שליד).

חזרתי לשמיכה. בעודי מפשירה חזרתי גם לחשוב…
הדלת הייתה יכולה לעוף ממסילתה. ליפול. להישבר.
או, גרוע יותר – ליפול עלי ולשבור אותי.
ואיזו מן דירה זו, דרכה הרוח יכולה לעבור מבלי להתחשב בשום חלון (שמשה במסגרתה), תריס ודלת (בעצם, לא בבודד אלא רבים). כאילו אלו בכלל לא שם ולא מהווים שום מחסום.
נו, לפחות הייתה לי האנציקלופדיה לעזר.

ואז התחלתי לצחקק לעצמי. 'כן, בטח…

משקל הידע שומר על דלתות סגורות…'

(אך האם יש מי מלבד ג'יי.ג'יי. אברמס*, שיבין זאת?).

L

-0-

כמעט ושכחתי מכל העניין, עד הסופה האחרונה. ואז, במהלכה, כשהדלת התחילה להשמיע רעשי כניעה קרבה לרוח החצופה, שוב נחלצה האנציקלופדיה לעזרה.
וכך הדלת, הכרכים ואני עברנו בשלום עוד סערה.

* – הקישור מוביל לאוסף ציטוטים מהפרק ה-14 של עונה הראשונה של הסדרה פרינג', עליה חתום האיש. הציטוט הרלוונטי לכאן הוא האחרון.

למי שלא רוצה להקליק, הרי תרגומי האישי:
"…בעת לידה, למוח האנושי יש יכולות בלתי מוגבלות, וכל השפעה על המוח האנושי – חברתית, פיזית, אינטלקטואלית, מגבילה את היכולות, מפחיתה את הפוטנציאל… [וזה] התהליך הטבעי של התמעטות היכולת השכלית".

הרגעים הקצרים | The Short Moments

בין הסערות | Between the Storms

L Weaves Words2 תגובות

For English, please scroll down 🙂

עטופה בְּשקט מרגיע נזכרת
בחרבות המושחזות,
שהבהיקו כִּזְהב-שוטים,
בהקדימן את המתקפה על עור התוף.

עטופה בְּשקט מרגיע מדמיינת
את הגבול הבא נחצה
בסכינים שלופים ומגפיים גסות;
ותוהה –

מתי חופש הביטוי
הפך רישיון לעלוב ולדרוס את האחר;
ומה קרה לאותה סובלנות,
אותה "הנאורים" אוהבים להטיף,
אך את משמעותה איש מהם אינו זוכר…

L

Enveloped in the calming quiet I remember
the sharpened rapiers,
dazzling like fools-gold,
preceding the onslaught on the eardrum.

Enveloped in the calming quiet I'm imagining
the next boundary crossed
with drawn knives and heavy boots;
and I'm wondering –

When did the Freedom of Speech
become a license to insult and run over the other;
and what happened to that Tolerance,
the "enlightened" love to preach,
whose meaning none of them can remember…

L

הרגעים הקצרים | The Short Moments

בשקט שלפני | In the Preceding Silence

L Weaves Wordsכתיבת תגובה

ידי העץ העירומות שלוחות
על פני הרקע המתעצם,
קרני שמש בודדות
מבליחות הבטחות
דרך כל פתח מזדמן

השקט כבר לא כל כך שָקֵט,
כשמתח האותות מתגבר,
עת איתנים מתמודדים
ומנסים כוחם –
מי מהם יפרוץ ויסתער

פאת בד מרמזת
על הרוח המתכנסת
ללחש בינות לחרכים חבויים,
והשקט…
הגיע תורו לעצום עיניו.
הוא ישוב להרגיע אחרי

L

Naked the tree hands hold out
stretched over the mounting background,
solitary sun rays
slither promises
through every opening

The silence no longer so silent now,
as tension rises,
while elements battle,
trying their strengths –
which of them will prevail

A fluttering cloth-corner tells
of a gale converging
to whisper in hidden crevices,
and the silence…
it is its turn to shut its eyes.
It'll come back to restore calm later

L