רגעי דעה | Opinions

Tolerance

סובלנות

Wow, what a subject… (or, as I've been told once on a different subject – what are you getting yourself into…) And yet, it has been on my mind for a while…

And like other subjects, this one too doesn't seem to be able to stand alone. By its nature Tolerance relates to the "Other". So maybe it's best I start by defining what is an "Other"?

Well, this world is filled with "Others". And as I write (for some reason) it seems to me that all "Others" are such from emotionally charged aspects.
As in the religious aspect. Or the ethnic one. Or in politics.

In each of these loaded issues one can find the "Other":
One lives one's life in a way fitting one and ones' opinions, and the "Other" lives another life in a way fitting them and their opinions.

It is only natural that once one found a fitting way to live, one would want to recommend it to the "Other" (if we remain positive).
After all if it is good for one, one would want to spread it around, so it'll be good for everyone.
However… (!!) (and maybe some more !!!).

Regardless of how they're called, I have a feeling that most political parties of the world (for instance) can be roughly and generally divided into Left and Right. So, just to demonstrate what I mean, I'd say that whoever sympathizes with either Left or Right has already chosen the way that fits their life and opinions. Has already found what's good for them. There's no room for recommending anything to them. That one already knows who and what he or she is and what they deem proper.

And this is where we are all preached Tolerance.
Nevertheless, and ignoring for a moment the emotional aspect of it, it seems to me there's something negative about it.

First, and from a literal point of view, what is the meaning of Tolerance? That one will tolerate it (and please mind my dictionary: Tolerate – endure patiently. Endure – experience and cope with prolonged pain).
Why should another opinion cause pain? Much the same as the one is entitled to one's opinion, so is the "Other".

Secondly, and this time looking at the idea of it, what should one tolerate? The other's… mistake? (seeing as this is how it feels lately).

In short (and in my humble opinion, which obliges no one but me), the mere word represents something of condescension.

As if it says "Mine" is better than the "Other's". As if it hints that though one can recognize the "Other's" right to their opinion, the "Other's" opinion means nothing when the one's better opinion is exactly that – better.
Especially when one feels so much about it.

And perhaps these somewhat negative aspects of it are what allows the so called "Tolerant" to condescend de facto. To belittle the "Other", literally and practically.

So what's missing here? How can the idea of Tolerance be made more real, honest and meaningful, despite the poor choice of the word?

Before summing it all up in a sentence (or two), I'll try to illustrate what I'm trying to say here from a different aspect:

The atheist believes there is no God.
Any other believer, regardless of their religion, believes in a God recognized by that religion.

This is Faith and this is Faith.

The most basic, natural, innate right of AnyOne is to believe what they do.

One belief isn't better than another, only better fitting the one believer and their way of life…
And what is better is to accept the "Other" with respect, without pain, and as is.

Offered as food for thought

L


ובעברית…

וואו, איזה נושא בחרתי לי… (או, כפי שאמרו לי פעם בנושא אחר – אוי, לאן נכנסת…). ובכל זאת, זה נושא שמטריד אותי זה זמן…

וכעוד נושאים אחרים, גם זה לא נראה לי שיכול לעמוד בחלל הריק. כי סובלנות מטבעה מתייחסת אל "אַחֵר". אז אולי כדאי שאגדיר ראשית מהו האחר בעיני?

ובכן, העולם הזה מלא באחרים. וברגעים אלו (משום-מה) נדמה לי שכל האחרים הם אחרים מבחינה טעונה רגשית.
כמו למשל בענייני דת. כמו למשל בענייני מוצא אתני. כמו למשל בענייני פוליטיקה.

בכל אחד מהתחומים (הנפיצים למדי) האלה ניתן למצוא אחרים:
זה מנהל את חייו בדרך המתאימה לו ולדעותיו, והאחר מנהל את חייו בדרך אחרת, המתאימה לו ולדעותיו.

והרי אך טבעי הוא כי כל מי שמצא את הדרך שמתאימה לו (אם נישאר בגבולות חיוביים) ירצה להמליץ עליה לכל אחד אחר. מי שטוב לו, ירצה להפיץ את מה שעושה לו טוב כדי שיהיה טוב לכולם.
אבל… (!!) (ואולי עוד כמה !!!).

בלי שום קשר לשמות המפלגות בעולם (למשל), יש לי תחושה שאת רובן ניתן לחלק בין ימין לשמאל באופן גס וכוללני. אזי לצורך ההדגמה לכרגע אומר כי מי שמזדהה עם שמאל או עם ימין, כבר בחר את הדרך המתאימה לחייו ולדעותיו. כבר מצא מה טוב לו. כך שאין מה להמליץ. האדם כבר יודע מי ומה הוא ומה מתאים לו.

ופה נכנסת ההטפה לסובלנות.
אם אתעלם לרגע מהפן הרגשי של העניין, לי נראה שבסובלנות עצמה יש מן השלילי.

ראשית, ומבחינה מילולית בלבד, מה פרושה של סובלנות? אני אסבול את זה (שימו לב: סובל במילון – כואב, נתון בייסורים). וכי למה שדעה אחרת תגרום לייסורים? כפי שזכותי לדעתי, זכות האחר לדעה משלו.

שנית, והפעם מבחינה רעיונית, מה על האחד לסבול? את… הטעות של האחר? (היות וכך העניין גורם לי להרגיש לאחרונה).

בקיצור (ולדעתי האישית, שאינה מחייבת איש מלבדי) בעצם המילה יש משהו מתנשא.

יש במילה "סובלנות" מן ההדגשה ש"שלי" עדיף על "שלך". יש מן רמז, שלמרות שאני מכיר בזכותך לדעתך, בכל זאת אני מבטל אותה כי הרי מה שעדיף, כשמו כן הוא – פשוט עדיף.
במיוחד כשאני מרגיש כל כך הרבה סביב זה (ולא, אין לי פיצול אישיות, עברתי ללשון זכר כדי לייצג כל "אני").

ואולי היבטים שליליים-מה אלו הם מה שמניח ל"סובלניים" כביכול להתנשא בפועל. לזלזל באחר באופן מילולי (ומעשי).

אז מה חסר פה? איך רעיון הסובלנות יכול להפוך אמיתי, כן ומשמעותי, למרות הבחירה האומללה במילה עצמה?

בטרם אסכם במשפט אחד (או שניים), אנסה להמחיש את מה שאני מנסה להביע בדוגמה מתחום אחר:

האתאיסט מאמין שאין אלוהים.
כל מאמין אחר, המשתייך לכל דת שהיא, מאמין באלוהות המוכרת על-ידי אותה דת.

זו אמונה וגם זו אמונה.

זכותו הבסיסית, הטבעית, המוּלדת, של כל אדם להאמין במה שהוא מאמין.

אמונה אחת אינה עדיפה על פני אחרת, כי אם מתאימה למאמין הספציפי ולדרך חייו…
ומה שעדיף בעיניי הוא לקבל את האחר ולכבד אותו, ללא שום סבל, אלא פשוט כפי שהוא.

הוגש כחומר למחשבה

L

הקצרים | Short Moments

בין הסערות | Between the Storms

For English, please scroll down :-)

עטופה בְּשקט מרגיע נזכרת
בחרבות המושחזות,
שהבהיקו כִּזְהב-שוטים,
בהקדימן את המתקפה על עור התוף.

עטופה בְּשקט מרגיע מדמיינת
את הגבול הבא נחצה
בסכינים שלופים ומגפיים גסות;
ותוהה –

מתי חופש הביטוי
הפך רישיון לעלוב ולדרוס את האחר;
ומה קרה לאותה סובלנות,
אותה "הנאורים" אוהבים להטיף,
אך את משמעותה איש מהם אינו זוכר…

L


Enveloped in the calming quiet I remember
the sharpened rapiers,
dazzling like fools-gold,
preceding the onslaught on the eardrum.

Enveloped in the calming quiet I'm imagining
the next boundary crossed
with drawn knives and heavy boots;
and I'm wondering –

When did the Freedom of Speech
become a license to insult and run over the other;
and what happened to that Tolerance,
the "enlightened" love to preach,
whose meaning none of them can remember…

L