בחיוך | With A Smile·רגעי ספר | Book Moments

לימוד יכול להרוס | Learning Can Ruin

לעברית, קליק פה.

Way back in the mid 2000s, I went to a few writing workshops. In some of which I actually managed to learn something.
However, woe was me! To my absolute amazement I found out that what I learned ruined my reading!
Meaning – I couldn't re-read books I used to enjoy in the past, having not been written according to the instructor's ideas about writing (not those above!).

The years passed and the Covid-disaster landed on all of us, with its' plethora of lockdowns. Any moment I would have started to clime on the walls. To save myself and my sanity, I embarked on a personal enterprise – to re-read my entire private library.

Which reminds me… during the only year I lived with a room-mate, when the annual book-fair started, we went together to the one in the bigger city. And we stopped thunder-struck facing the enormity of the event. "You go this way" my room-mate pointed. "I'll go that way. And pick up a few books, so we'll have some at home" she ordered and tuned.
'Almost as if sending me to get two kilos of tomatoes' I thought to myself. And with a slight obsession the thought accompanied me through the years since. Each time I went to the book fair I wondered how many kilos of books I'll come back with this time?

Well, with time I managed to pick up quite a few kilos to re-read. Of course, I started with Jane Austen (my all-time favorite author). After her books I moved on to the murder/mystery department, with bated breath anticipating the Agathat Christie shelf. Following which awaited me the two fantasy shelfs (where I found a couple of gems, of which I remembered not a word, therefore I enjoyed both immensely. I also found a huge disappointment but I'll pass that by). And the enterprise goes on (now I'm having fun in Narnia!).

However, I found a shocking discovery! There is hope!
One can forget what one has learned (in the first paragraph). And sometimes that's for the better, for by forgetting one can find enjoyment anew.
All it needs is time (and plenty of it to pass) so as books that have been ruined for me will interest and sweep me again.

Wishing fun to everyone
(as much as possible, especially during this week, that saw my birth day. I am having a nice week only due to the books. The rest hasn't been much)
L


ובעברית:

אי-אז, בסביבות אמצע שנות ה-2000, השתתפתי באי-אילו סדנאות כתיבה. בחלקן אפילו הצלחתי ללמוד משהו.
אבל-ברם-אולם, שוד ושבר! לתדהמתי המוחלטת גיליתי, שמה שלמדתי הרס לי את הקריאה!
כלומר – לא יכולתי לקרוא שוב ספרים מהם נהניתי בעבר, שלא נכתבו בהתאם לדעותיו של המדריך לגבי כתיבה (לא הספרים שבתמונה!).

חלפו השנים ונחת על כולנו האסון הקורוני, על שפע סגריו השונים. אוטוטו והייתי מטפסת על הקירות. על מנת להציל את עצמי ואת שפיותי, פצחתי במבצע אישי – לקרוא מחדש את הספרייה הפרטית שלי.

מה שמזכיר לי… בשנה היחידה בה גרתי עם שותפה לדירה, בהגיע שבוע הספר, הלכנו יחד אל היריד התל-אביבי. הגענו ונעצרנו הלומות רעם למול גודל המאורע. "את – לכי לכיוון הזה" הצביעה השותפה. "אני אלך לכיוון השני. ותאספי כמה ספרים, שיהיו בבית" הורתה ופנתה.
'כמעט כאילו שלחה אותי להביא שני קילו עגבניות' חשבתי לעצמי. ובאובססיה קלה, המחשבה ליוותה אותי לאורך השנים מאז. בכל פעם שהלכתי אל שבוע הספר תהיתי עם כמה קילו ספרים אחזור הפעם?

ובכן, במשך הזמן אספתי לא מעט קילוגרמים לקרוא מחדש. כמובן, שהתחלתי בג'יין אוסטן (הסופרת האהובה עלי מכל). עברתי הלאה אל אגף המתח, מחכה בנשימה עצורה למדף של אגאת'ה כריסטי. לאחריו חיכו לי שני מדפי הפנטזיה (שם מצאתי שתי פנינים, מהן לא זכרתי אף מילה, כך שנהניתי מאד. מצאתי גם אכזבה עמוקה אך על זה אפסח). והמבצע עדיין נמשך (עכשיו אני מכייפת בנארניה!).

אבל גיליתי תגלית מרעישה! יש תקוה!
האדם יכול לשכוח את מה שלמד (בפסקה הראשונה). ולפעמים טוב שכך, היות וזה מאפשר למצוא את ההנאה מחדש.
כל מה שדרוש זה רק זמן (ומספיק ממנו שיעבור), כדי שספרים שנהרסו לי בעבר הרחוק יעניינו ויסחפו אותי שוב.

מאחלת כיף לכולם
(ככל האפשר, בעיקר השבוע, בו היה יום ההולדת שלי. ועובר עלי שבוע נחמד רק בזכות הספרים. כל השאר לא משהו)
L

המיוחדים | Special Moments

חמש שנים | Five Years

לעברית, קליק פה.

I logged on this morning to check my blog and found a surprise. The system informed me that today, five years ago, I opened this blog…
Normally, I don't note blog-b-days. But five years… this I have to relate to. It is quite a period…

I stared writing a long time before I begun taking photos. I've been writing since early childhood. But as a child, dad needed time to learn to trust me with his complex camera. So he didn't start teaching me photography even when they gave me my first camera – an automatic Olympus. I think I was about 9 or 10 years old by then. And, besides, what is there to teach with an automatic camera?
A few years later dad did teach me how to use his camera. The sophisticated one. That needed adjusting speed and aperture.
I inherited it.
But it is an old and heavy camera (and no longer functioning).

At the age of twenty I visited the United States of America. I came back with my own sophisticated Minolta. I loved it. I loved taking photos with it. However, not even as an amateur, but as documenting moments. That is more or less how I still see myself. No pretensions whatsoever.

Then, all of a sudden, the 2000's happened upon us all. The film was pushed away by the digital. It became cumbersome (baying the film, shooting, having it developed…). I abandoned my Minolta in the cupboard by the beginning of the millennium.

Although I've been writing throughout. Usually to the drawer. That is up until my first (local) blog. There I opened the drawer. Even here, at wordpress, I mainly wrote at first.
That is why I thought my knick appropriate – L Weaves Words. That is what writing is about.

And here I have to put in a word or two about blogs in general. From the beginning, at my first local blog, and here as well, I've been exposed to some wonderful photos. It seems to me that through these, as a grown woman, I started learning how to look at things. Which is the reason that when I started putting my hands on photographic instruments (an old phone first, a tablet later), I snapped shots. Some of which I even uploaded to this blog.
But luckily, at my birthday in 2017, I bought myself my first digital camera as a present. A small and automatic Nikon.

Pretty soon I started uploading photos (the second). I have a feeling this happened about the middle of this five-years period.
And suddenly I am asking myself – does my knick still fit?
Or is it that these two parts of me are seeking the way to unite to the same blog and find some balance?

But that is the growth process. From a new born to a toddler, from first hesitant steps to surer ones. And still – the way forward is open.

But as long as I'm about photography, and this is a kind of a sum-up blog posting, I went through all the photos that I uploaded through time.
As far as photos go… well, I like the last one the best (so far).
As far as blogging goes, the most fun was A Clandestine Encounter.

And just like my first ever blog posting here (unfortunately, not translated), this time too I will wish my blog and me –
'Bonne chance' for the next five years
L


ובעברית:

חמש שנים

התחברתי הבוקר לבדוק את הבלוג ומצאתי הפתעה. המערכת הודיעה לי שהיום בדיוק, לפני חמש שנים, פתחתי את הבלוג…
בדרך כלל אני לא מציינת בלוגולדת. אבל חמש שנים… לזה מוכרחים להתייחס. זו כבר חתיכת תקופה…

התחלתי לכתוב הרבה לפני שהתחלתי לצלם. לכתוב אני כותבת מילדותי המוקדמת. אבל בתור ילדה, אבא שלי נדרש לזמן עד שלמד לסמוך עלי עם המצלמה המורכבת שלו. לכן לא התחיל ללמד אותי לצלם, אפילו כאשר קנו לי את המצלמה הראשונה שלי – אולימפוס אוטומטית. נדמה לי שבסביבות כיתה ד' או ה'. ומה יש ללמד באוטומט?
כעבור כמה שנים אבא לימד אותי גם לצלם במצלמה שלו. המתוחכמת. המצריכה כיוון פתיחה ומהירות של צמצם.
ירשתי אותה.
אבל זו מצלמה ישנה וכבדה (וכבר לא מתפקדת).

את הטיול שלאחר הצבא שלי הקדשתי לארה"ב. משם חזרתי עם המינולטה המתוחכמת שלי. אהבתי אותה. אהבתי לצלם בה. אבל אפילו לא כחובבת, אלא כמתעדת. פחות או יותר ככה אני רואה את עצמי עדיין. ללא שום יומרות.

אם כי לפתע התרגשו על כולנו שנות האלפיים. הפילם הלך ונדחק מפני הדיגיטל. העניין כבר לא השתלם (קניית הסרט, צילומו, הדאגה לפיתוחו…). נטשתי את המינולטה בארון די בתחילת האלף.

אם כי מאז ומתמיד עדיין כתבתי. בדרך-כלל אל המגרה. עד הבלוג (המקומי) הראשון שלי. לשם פתחתי את המגרה. גם כאן, כאשר רק הגעתי אל ה-וורדפרס, בעיקר כתבתי.
לכן גם נראה לי הכינוי שבחרתי כמתאים – L אורגת מילים. זו, הרי, מלאכת הכתיבה.

אבל פה אני חייבת להכניס מילה או שתיים על בלוגים בכלל. עוד בזה המקומי וגם כאן, נחשפתי לצילומים מדהימים. ונדמה לי שדרכם, כאישה בוגרת, התחלתי ללמוד איך לראות דברים. לכן, כאשר החלו להגיע אל ידיי מכשירים מצלמים (בתחילה טלפון ישן. בהמשך טבלט), אמנם צילמתי. וחלק מהתמונות אף העליתי אל הבלוג.
אבל לשמחתי, הגיע יום ההולדת שלי בשנת 2017, וקניתי לי כמתנה את המצלמה הדיגיטלית שלי – ניקון קטנה ואוטומטית.

די מיד התחלתי להעלות תמונות שלה אל הבלוג (הפוסט השני). לתחושתי, זה קרה בערך באמצע חמשת השנים הללו.
ולפתע אני שואלת את עצמי – האם הכינוי שלי עדיין מתאים?
או שמא שני החלקים האלו בי מחפשים את הדרך להתאחד אל אותו בלוג ולמצוא את האיזון?

אבל זה בדיוק תהליך הצמיחה. מרך נולד אל פעוט, מצעדים ראשוניים מהוססים אל צעדים יותר בטוחים. ועדיין – הדרך קדימה פתוחה.

אם כי אם עסקתי בצילום, ובכל-זאת, זה מעין פוסט-סיכום, עברתי שוב על כל התמונות שהעליתי לפה במשך הזמן.
ומבחינת הצילומים… ובכן, האחרון שבהם הכי מוצא חן בעיניי מבין כולם (בינתיים).
ומבחינת הפוסטים עצמם, הכי כיפי היה 'מפגש חשאי'.

וכמו בפוסט הראשון שלי פה, כך גם הפעם אאחל לבלוג שלי ולעצמי –
'בון שאנס' לחמש השנים הבאות
L

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי סיפור | Short Fiction

Development, partly fictive

התפתחות, פיקטיבית חלקית

He awoke and automatically did all he usually does, before drinking the hot drink the machine gave him and putting the cup away. He exited his private space and reached his alloted vestibule in the complex. Sat down in front of his two-part computer, that sprang to life to his palm-print.
Messages piled endlessly from the past hours. Drawing new cotton gloves on his hands he glanced at his wall-screen, and saw orders after orders, from all over the world and in all the seven languages he new. Sighing slightly his finger touched the first order, that opened up to his gaze. Looking at the details sparked a shine in his eye and brought a smile to flirt with his lips. After the joyous moment he allowed himself, a new window he opened necessitated running quick fingers on the desk-screen. He imagined more than actually heard the hum and the faint expected 'ting', while the traylet sprung out of the gray barren wall under the screen, to hand him the blank sheet of paper he asked for. With him taking it, a quick 'swoosh' swallowed the traylet back. He placed the paper in its' place, by the side of the desk-screen. Some more touches, imaginary hums and 'ting's, and an elongated drawer jumped out, exactly above the new sheet, offering him the required tools. With the drawer's back-swoosh he was already hunched over the paper, slowly using the tools – first this, then the next, eyes alternating between his work and the wall-screen.
Finishing, he pressed the appropriate wall-button, and the scan-stick appeared, hovering-moving along the paper, lighting it in a pale blue light, before disappearing again. He consulted the wall-screen once more, touched other spots, 'ting's and swooshes and the used tools went back to their place and he slipped the meticulously folded paper into a marked, stamped and addressed envelope.
Inserting it through the slit in the desk, more touches (the kind that added the scan to the computerized message conforming execution) and that was it. The first task was complete.

Thus he went on working, filling in order after order, until a small and modest light on the screen went on, to signal meal time. In a different window he chose his usual sandwich and his favorite drink-pouch. He took off the slightly smudged gloves and threw them to the recycle-bin. He took his meal (which materialized in the pigeonhole next to his knee) and stood up. Conveyors and elevators later and he walked out of the complex and into the waning sunshine, from the opening above which a sign proclaimed 'Lost Arts Inc.', exchanging nods with the guard.

The garden was right next to the building. And it was that day of the week in which on one of the benches his four-year-old son waited for him, with his own meal and his nanny (that politely withdrew to a nearby bench). Talking and chewing the kid enumerated his friends, and their dads: the programmer and the doctor, the all-computer-science teacher and the graphic.
"And what do you do?" the son suddenly asked.
"I write" answered the indifferent father and took another bite.
"What's write?" asked the wondering kid.
"Writing…" the dad took a moment to reflect, finish chewing and swallowing, and then went on. "Remember your game with the keyboard, where each key you hit had a letter on it, and on the screen appeared the same letter that you hit?"
"Y.yes" the kid didn't understand. "You called it typing".
"True" responded the father. "But once upon a time, tens of years ago, when there weren't so many computers, these letters were 'drawn' with writing implements, pens, on paper. The act of drawing the letters was called 'writing'. Today there's no need to write, coz everyone has the comphone, the SHEs [Smart Home Environs, L] and the portacoms, and the world at large forgot how to handwrite. But there are still those who remember the result. And what happens is that from all over the world I get orders for personalized handwriting, the kind computerized machines can't produce. I mainly get orders for stylized signatures in different names on personally typed letters, on which the ordinary thumb-print is inappropriate. But sometimes I get an order for a complete letter" the father added, a bit proud. Remembering his first order of the shift he totally missed the glazing of his son's eyes, "you know – personalized handwriting, the kind that varies, with spelling mistakes, uneven lines, occasional ink smudges and such like"…

End of fiction.

Harlan Coben, in his book Miracle Cure of 1991 (which I just now read), wrote: "… there was something so personal about handwriting, something so individual…", and reminded me of two things:
The one – it seems but a week, a week and half ago, that my eye glanced over an apropos comment in one of the newspapers, stating that today's children already don't know how to handwrite.

Coben and the papers together reminded me of (the second) this pseudo-story I wrote almost exactly 4 years ago, coming from the wonder I explained then:
"… the development of computer-art didn't (yet) cancel out the manual painting and sculpting, but can it do so in future? And if so, what other lost arts will be a part of that future complex (if at all)?
And I suddenly find myself asking whether, as a Humanity, this development is what we want?".

The then-question seems to me even more relevant today.
It is not just the social-network in place of the social actual meeting between human beings face to face. It is not just the somewhat contempt of offices (such as Prime Ministry, Presidency, Parliament Membership) when statements are but a few lines hurriedly scribbled on-line. It is not just the technological development that in another moment will nullify the need to visit a flesh and blood doctor, that is (hopefully) blessed with other senses on top of the ones technology enables (which is what, only sight?).

It is all of it and then some, that more and more reduces the world of every one of us.
Yes, diminishes and restricts it. Since aside the ease of expression and access to hearers/readers, everything else contracts (corollary so): the attitude of the reader/listener, his (or her) understanding, attention and so on.
Which spreads the apathy. Which expands the alienation…

Your wondering
L

For more about handwriting, click here.


ובעברית:

הוא התעורר ועשה אוטומטית כל מה שהוא בדרך-כלל עושה לפני ששתה את המשקה החם, שהעניקה לו המכונה, והניח את הספל במקום. הוא יצא את חללו הפרטי והגיע אל התא שהוקצה לו במערך הכולל והתיישב מול מחשבו הדו-חלקי, שנעור לטביעת כף-ידו.
הודעות מהשעות האחרונות נערמו עד בלי סוף. תוך משיכת כפפות הכותנה החדשות על ידיו, העיף מבט על מסך הקיר, וראה הזמנות על גבי הזמנות, מכל העולם ובכל שבע השפות אותן ידע. באנחה קלה שלח אצבע אל ההזמנה הראשונה, שנפתחה מולו. עיון בפרטים הניץ אור בעיניו והביא חיוך לפלרטט עם שפתיו. לאחר רגע העונג שהרשה לעצמו, חלונית חדשה שפתח הצריכה הרצת אצבעות מהירות על מסך-שולחנו. הוא יותר דמיין מאשר שמע את הרשרוש, ולאחריו את ה'טינג' הקלוש והצפוי, בקפוץ המגשית החוצה (מהקיר האפור והחשוף שמתחת למסך), עליה נח הדף החלק שביקש. מיד כשלקח את הדף, ב'סווש' מהיר נבלעה המגשית חזרה למקומה. הוא הניח את הדף במקום המיועד לו בצד מסך השולחן. עוד מספר נגיעות, רשרוש דמיוני ו'טינג', ומגירה מוארכת קפצה, בדיוק מעל הדף החדש, מגישה לו את הכלים הנחוצים. עם ה'סווש'-חזרה שלה הוא כבר גהר על הדף, משתמש בכליו לאיטו – פעם בזה ופעם באחר, מביט במסך הקיר ובדף חליפות.
בסיימו לחץ על כפתור הקיר המתאים והסטיק-סורק נשלף ממנו ועבר על פני הדף, מאיר אותו אור כחול קלוש, בטרם נבלע חזרה. הוא נוֹעץ שוב במסך הקיר, נגע במקומות שונים, 'טינג'ים' ו'סווש'ים' וכבר החזיר את הכלים המשומשים למקומם והחליק את הדף, המקופל בקפדנות, אל תוך המעטפה, המסומנת, ממוענת ומבויילת.
שלשולה בחריץ המתאים במדף השולחן, נגיעות נוספות (כאלה שצרפו את הסריקה להודעה הממוחשבת, המאשרת ביצוע) וזהו זה. הסתיימה המטלה הראשונה.

כך המשיך לעבוד, ממלא הזמנה אחר הזמנה, עד שנוּרית קטנה וצנועה הבהבה על המסך, לסמן כי באה שעת ארוחה. בחלונית אחרת בחר בכריך הקבוע ושקיק השתייה שאהב, הסיר את הכפפות (המוכתמות-קלות) והשליכן לפח המיחזור, קיבל את ארוחתו מהתא לצד ברכו (בו התממשה הזמנתו) וקם על רגליו. מסועים ומעליות לאחר מכן והוא יצא את הבניין אל אור השמש המתמעט, מהפתח, מעליו הצהיר השלט 'אומנויות אבודות בע"מ', בהחליפו הנהונים עם השומר.

צמוד לבניין היה הגן. זה היה היום בשבוע, בו על אחד הספסלים חיכה לו בנו בן הארבע עם האומנת (שפרשה בנימוס לספסל אחר) וארוחה משלו. תוך שיחה ולעיסה הילד ציין חברים, ואבותיהם: התוכניתן והרופא, מורה מדע-הכלל-מחשוב והגרפיקאי.
"ומה אתה עושה?" שאל לפתע הבן.
"אני כותב" ענה האב באדישות ונגס שוב בכריכו.
"מה זה כותב?" שאל הילד בפליאה.
"כותב…" האב הרהר לרגע, סיים ללעוס ולבלוע ואז המשיך. "זוכר את המשחק שלך עם המקלדת, בו בכל פעם שהקשת על מקש עליו יש אות – על המסך הופיעה אותה אות?".
"כ.כן" הילד לא הבין. "קראת לזה הקלדה".
"נכון" ענה האב. "אבל פעם, לפני עשרות שנים, כשלא היו כל כך הרבה מחשבים, את האותיות האלה 'ציירו' עם כלי כתיבה, עטים, על דף נייר. הפעולה של ציור האותיות נקראה 'כתיבה'. היום כבר לא צריך לכתוב כי לכל אחד יש את המחפון [מחשב-טלפון, L], הסב"חים [סביבת בית חכם, L] והמחשא'ים [מחשב נישא, היות וגם אי אז בעתיד האקדמיה בטח לא תנוח על שמריה, או תמצא שם עברי לעצמה, L], והעולם שכח איך כותבים בכתב יד. אבל יש שעדיין זוכרים את התוצאה. ומה שקורה הוא שמכל העולם מגיעות אלי הזמנות לכתב יד אישי, כזה שהמחשב לא יכול לייצר. בעיקר מזמינים חתימות מסוגננות בשמות שונים על מכתבים אישיים מודפסים, עליהם לא מתאים לחתום בטביעת האגודל הרגילה. אבל לפעמים גם מזמינים ממני מכתבים שלמים" הוסיף בגאווה קלה, עת זיכרון ההזמנה הראשונה של תחילת המשמרת העלים ממנו את הזדגגות המבט בעיניי בנו. "אתה יודע – כתב יד אישי, כזה שמשתנה, עם שגיאות, שורות לא אחידות, כתמי דיו מזדמנים וכאלה"…

סוף פיקציה

הרלן קובן, בספרו תרופת פלא מ-1991 (שקראתי רק עכשיו), כתב: "… היה משהו כה אישי בכתב יד, משהו כה אינדיווידואלי…", והזכיר לי שני דברים:
האחד – נדמה לי שרק לפני כשבוע-שבוע-וחצי עיני חלפה על פני הערת אגב באחד העיתונים, שציינה כי ילדי היום כבר (!) לא יודעים לכתוב.

קובן והעיתון יחד הזכירו לי את (השני), הכמו-סיפור הזה, שכתבתי לפני כמעט 4 שנים (וחודש), מתוך התהייה שהסברתי אז:
"… הרי התפתחותה של אומנות ממוחשבת טרם ביטלה את מקומם של הציור הידני או הפיסול, והאם תוכל לבטל בעתיד? ואם כן, אילו עוד אומנויות אבודות יאוכסנו בקומפלקס העתידי ההוא (אם בכלל)?
ופתאום אני מוצאת עצמי שואלת: האם, כ-אנושות, זו התפתחות רצויה לנו?".

והשאלה דאז נראית לי עוד יותר רלוונטית היום.
זו לא רק הרשת החברתית במקום המפגש הממשי בין בני אדם. זה לא רק הזילות-מה בְּמוסדות (כמו רשות-ממשלה, נשיאוּת, חברות בפרלמנט) כאשר הצהרות הן רק מספר מילים נזרקות במהירות אל המרשתת. זה לא רק קידמה טכנולוגית שעוד רגע מבטלת את הצורך לבקר את הרופא בשר ודם, המבורך (בשאיפה) בעוד חושים מלבד אלו אותם הטכנולוגיה מאפשרת (ומה אלו, ראייה בלבד?).

זה הכל ביחד ועוד קצת, שמצמצמים את עולמו של כל אחד עוד ועוד.
כן, מצמצמים. כי בצד קלות הביטוי והגישה אל שומעים/קוראים, כל השאר מצטמצם (ביחס די ישר לדעתי): היחס של הקורא/שומע, הבנתו, שימת לבו, הנגיעה של הרעיון בו וכו'.
מה שמפיץ את האדישות. מה שמרחיב את הניכור…

שלכם בתהייה (עדיין)
L