העברית עוד קצת הלאה 🙂

After last nights' rain the outside seemed so fresh I couldn't resist its' pull, and off I went – took myself for a walk at a brisk pace. I soon became distracted by random thoughts and I slowed down enough to realize my mistake.

A couple of years back, I went for a much more relaxed walk. It was on an undecided day, that changed its mind from one moment to the next, couldn't settle on either rain, wind, sunshine or hail.

Above my head a collage was spread, made of seemingly unrelated sky-pieces, almost as if representing different hours, not just different seasons.
One part of it was almost black with dark clouds heavy with the promise of more rain, while right opposite there was a sky-piece of golden fluff adorning azure-blue. Turning my head I glimpsed a totally misleading summer-clean heaven, contradicted only by the wind-fingers chilling my exposed face.

Lowering my eyes every now and then to street level, I saw people rushing past, moving on at a brisk pace. None of them looked around, much less upward. All they were interested in was their own way ahead.

That's when I remembered something written by Patricia Cornwell.
Her fictive character (Dr Kay Scarpeta) was on a street much like the one I was looking at. She saw people much like the ones I did – all absorbed in their own things. Some just forging ahead, others on their phones, none right there in the actual moment.
All letting their surroundings pass them by, while they pass by their surroundingd unseeing. Not knowing what they're missing.

Of course, being a crime novelist Cornwell mused on to consider that only the murderer is always in the moment. Living it to its fullest.
But that's just in fiction. Not a part of my real world.
In my real world, today, I came to think of how I rushed on this morning. Till I remembered to slow down, to look around, and to enjoy the day. To be in the moment. To live.
L

P.S.
Todays Blogging101 assignment was to write a post inspired by someone else's post. Well, I sort of did. Only a couple of hours ago I managed to make the Reader show me Blogging101 posts (well, apparently I could be the sharpest spoon in the drawer, not the knife though). And all I've read jumbled up in my head, and all I really remember that struck a chord is someone saying time is short and patience is wasting it. The chord was this morning's walk, which reminded me… hence this post.

---

לאחר גשמי אמש החוץ נראה כה רענן, עד כי לא יכולתי להתנגד למשיכתו ולקחתי את עצמי להליכה בצעד מזורז. די מהר דעתי הוסחה על-ידי מחשבות מקריות. האטתי מספיק להבחין בָּטעות.

לפני כשנתיים לקחתי את עצמי להליכה בקצב הרבה יותר רגוע. היה זה מן יום שכזה, שטרם החליט בינו לבין עצמו מה מתחשק לו להיות; ששינה דעתו מרגע לרגע, לא נסגר על גשם, רוח, שמש או ברד.

מעל ראשי התפרס קולאז' מורכב מפיסות-שמיים בלתי קשורות, כמעט כמו מייצגות שעות-יום שונות, כמו גם עונות אחרות.
חלק מזה היה כמעט שחור, עמוס עננים כהים וכבדים, המבטיחים עוד משקעים. בדיוק מולם פיסת-שמיים הציגה מוך מוזהב מעטר את פני התכלת צוננים. בסובבי את ראשי צפיתי בקיץ מטעה, נטול כל ענן, בניגוד מוחלט לאצבעות הרוח שקיררו את פניי-שלי.

בהנמיכי עיניי מדי פעם לרמת הרחוב, ראיתי אנשים ממהרים חולפים לידי, מתקדמים בקצב מזורז. אף אחד מהם לא הסתכל סביב, לא כל שכן מעלה. כל שעניין אותם – דרכם קדימה.

בערך אז נזכרתי במשהו שכתבה פטרישיה קורנוול.
הדמות הפיקטיבית עליה היא כותבת נמצאה ברחוב לא כל כך שונה משלי, ראתה אנשים לא שונים מאלו שראיתי אנוכי – כולם שקועים בענייניהם. חלקם פשוט ממהרים לדרכם, אחרים עסוקים בטלפונים שלהם, אך אף אחד מהם לא ממש נמצא באותו רגע.
כולם נותנים לסביבותיהם לחלוף על פניהם, בעת שהם חולפים על פני סביבותיהם מבלי לראות. מבלי לדעת מה הם מפספסים.

כמובן, בכותבה ספרי מתח, קורנוול המשיכה להרהר בכך שרק הרוצח תמיד נמצא בתוך הרגע ממש. ממצה אותו.
אך זו פיקציה. לא חלק מעולם הממש שלי.
בעולמי הממשי היום חשבתי איך מיהרתי הבוקר, עד שנזכרתי להאט, להסתכל סביב ולהנות מהיום. פשוט להיות באותו רגע. לחיות.

L

נ.ב.
משימת היום בקורס בלוגינג-אחד-על-אחד הייתה לכתוב פוסט בהשראת פוסט אחר. ובכן, זה בערך מה שעשיתי. רק לפני כשעתיים עזרו לי לפענח איך מחפשים פה תגיות (כנראה שאני יכולה להיות הכפית הכי חדה במגירה, אך לא הסכין). וכל מה שקראתי מאז התבלגן לי בראש, וכל מה שאני זוכרת, שפָּּרַט על איזה מיתר, היה אמירה של מישהו על קוצר הזמן ועל איך סבלנות היא לבזבז אותו. המיתר היה הליכת הבוקר, שהזכירה לי… על כן זה הפוסט.