בסביבת מגדל שלום בתל-אביב קיימת (כנראה שעדיין, אלא אם מצאו לזה פתרון) כמו 'מנהרת רוח' טבעית. למרגלות המגדל עצמו, אנשים כבדים ממני (כפי הנראה בערך פי שתיים, לכל הפחות) כמעט עפו שם.
עבדתי בסביבה בתחילת שנות ה-90' וחששתי לצאת החוצה בנשוב הרוח. כולל ההליכה לאורך הרחוב שהוביל מטה אל תחנת האוטובוס. היה עלי להעמיס על עצמי משקל עודף (משקולות בכיסים? מזל שאני אישה, במיוחד בזמנו נשאתי תיק כבד).
והנה, אחרי שלושה עשורים, לא למדו דבר על בניית רבי-קומות והשפעתם על הרוח ברחוב למטה. עכשיו אני תקועה בבית, בניסיון לחשב לעצמי מסלול מחדש – עוקף רוח.
בסוף הרחוב, מעבר לעיקול קל בדרך, הושלמו בשנתיים-שלוש האחרונות שני רבי קומות (לעיל). בתחילת הרחוב, בשטח בינו לבין הרחוב המקביל, ניצבים שניים כאלה זה מול זה (להלן). הללו במיוחד משפיעים על כל השכונה מסביבם.
ואם גם יירד גשם בנוסף לכל (כאמור בנבואה להיום)? אני יכולה לשכוח מהמטרייה, שלא אשחק את מרי פופינס, בגרסת המציאות.
לחלופין – שהמטרייה תתהפך לקערה משוננת (למרות שהמטרייה הזו לא אמורה) ותתחיל לצבור מי גשם בכמויות.
נו, גם אלו רגעים (והרפתקאות) מהחיים. חישבתי וחשבתי ועכשיו – אצא אל כל הרוחות…
L
הללו היו המחשבות שלי אתמול בבוקר. אכן יצאתי והתמודדתי, לא ירד גשם (כך שסתם לקחתי את המטרייה לטיול), צילמתי וחזרתי. שום דבר ואף אחד לא נפגעו.
I don't get it, how one never learns even from ancient mistakes…
There's a high-rise in a neighbor city around which there is (probably still, unless they found a solution) a kind of a natural 'wind tunnel'. At the foot of the actual building people heavier than me (most likely twice as much, at least) almost flew there.
I used to work in that area during the beginning of the '90s and feared going out whenever the wind blew. Including walking down the street towards the bus station. I had to load on more weight (dumbbells in my pockets? Luckily I am a woman, especially then I used to carry a heavy bag).
And here, some three decades later, and no one learned anything about building high-rises and their influence on the wind along the street below. Now I'm stuck at home, trying to recalculate a new route – bypassing the wind.
At the end of the street, beyond a slight bend of the road, two-three years ago they finished building two high-rises (above). At the beginning of the street, in an area between this one and the one parallel to it, two such stand facing each other (below). These especially effect the neighborhood around them.
And if on top of it all it will also rain (as was foretold for today)? I can forget the umbrella, lest I play Mary Poppins, the live version.
Alternately – the umbrella may flip into a jagged bowl (which this one isn't supposed to do) and start gathering rain water in quantities.
Well, these too are life's moments (and adventures). I recalculated and thought and now – I'm off to face all the winds…
L
These were yesterday mornings' thoughts. I did go and coped, it didn't rain (so I just took the umbrella for a walk), snapped shots and came back. Nothing and no one got hurt.
It depends upon who you ask. Maybe the people thought so.
I bought my camera during March of 2017. Even before then but mainly since, I went to this park and this lake as much as I could. Countless photos I snapped of this lake, all different parts of it, but especially – the water birds. The Mallards, Herons, Egrets, Coots, Cormorants, different Geese, other Ducks and Swans.
And look – not a single bird in sight.
On the other hand – I've never seen humans rowing in the lake. And these – simply disturbed the birds.
תלוי את מי שואלים. אולי האנשים חשבו כך.
קניתי את המצלמה שלי בחודש מרץ 2017. גם לפני כן, אך בעיקר מאז, הלכתי אל הפארק הזה ואל האגם הזה ככל שיכולתי. באין ספור תמונות צילמתי את האגם הזה, על חלקיו השונים, אבל במיוחד – את עופות וציפורי המים. הברכיות, אנפות, לבניות, אגמיות, קורמורנים, אווזים שונים, ברווזים אחרים וברבורים.
וראו – אין אף עוף נראה לעין.
מצד שני – אף פעם לא ראיתי שום שייטים אנושיים באגם. והללו – פשוט הפריעו לעופות.
Sorry, English reader, this is too local to be of interest elsewhere.
בשלהי דצמבר האחרון נחתה המהפכה בעולם התחבורה בגוש דן, כזכור (או שלא, ולכן לתזכורת – אפשר להקליק פה). אבל גם ה-19 לינואר חלף עבר. ולאחריו, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי להליכה.
ובכן, לא ממש הצלחתי למדוד זמנים, אך לתחושתי האישית והלא בדוקה, הגעתי אל החנות בכ-20 דקות של הליכה נמרצת.
הבונוס – כמעט בפתח החנות ניצבת תחנת אוטובוס, אליה כעבור מספר דקות התקרב קו חדש ולא מוכר. אך יעדו רמז לי שיתכן ויתאים. שאלתי, התברר שצדקתי, עליתי, והגעתי אל היעד (שלי) בפחות ממחצית הזמן שנדרש לי בקו הרגיל…
אבל צעדת הבוקר… די גמרה אותי באותו יום. על כן באותו יום גם השקעתי יותר מאמץ והשלמתי פי שניים מהישגיי ביום נסיעות רגיל. וזה השתלם, היות ורק בחלוף שבוע וחצי נזקקתי ליום נסיעות נוסף. עוד צעדה, עוד סיוט. ובחזרתי…
לאאאא… ש-כה יהיה לי טוב!
יתכן כי סתם הלכתי באותו בוקר. היות ובדרכי חזרה ראיתי שלט של רב-קו ממש פה באזור. יותר מזה – באמצע הדרך אל התחנה הרגילה. אבל משום מה אפילו לא שאלתי דבר. וחבל שכך. אצטרך לזכור לשאול אותו מחר… כי הבוקר עוד לא פתח. ואילו אתמול…
אתמול היה יום יפה, הרגשתי בסדר ביני-לביני, לכן החלטתי לנסות משהו חדשני. ו…
יצאתי להליכה.
אבל לא אל אף אחת מחנויות הטעינה של הכרטיס הארור. אלא אל אחד היעדים אליהם אני בדרך-כלל נוסעת באוטובוס. משך הנסיעה הזו אף פעם לא עלה על אחת-עשרה דקות. לכן, משום מה, הייתה לי תחושה כי בתור אשדודית לשעבר, יש בכוחי להגיע ברגל אל היעד.
(אשדוד בילדותי הייתה עיר כל כך קטנה עד כי לא נסעתי באף אוטובוס עירוני. לכל מקום הגעתי רגלית. ואם כי נכון, התבגרתי מאז, בכל-זאת הליכה… זה בדי.אנ.איי., לא? אבל אחזור אל עניינינו).
ובכן, לא הזיקה העובדה כי בדרך יש פארק שאני לא מכירה. ועוד המעבר בו נדמה (על המפה) כקיצור דרך…
טוב. אל הפארק הגעתי, הצילום לא הצליח, אבל בכל-זאת התעכבתי מעט. וביציאה…
טעיתי בדרך. פניתי שמאלה במקום ימינה. וכנראה שהוספתי לעצמי לפחות עוד קילומטר הליכה… אותו הייתי צריכה גם ללכת חזרה.
נו, בדרכי עברתי על פני סניף של 'מגה'. כל הפרסומים שראיתי אומרים שאפשר להטעין אצלם במזומן. כאשר שאלתי פעם, בסניף לא רחוק מפה, נאמר לי שרק באשראי. החלטתי לנסות לשאול שוב במרחבי המרחק. אולי שינו משהו? אולי יש הבדלים בסניפים? ולא. רק באשראי. שאלתי – אם כך למה מפרסמים שאפשר במזומן? ונעניתי כי לא פתחו להם את האפשרות…
אבל אל פרטי הפרטים באמת שכבר לא הייתה לי סבלנות…
המשכתי ברגל. ולצערי, לא ראיתי שום שלט נוסף של רב-קו… (למען הדיוק המירבי, ל'מגה' אין שלט כזה, אך פרסומים אחרים מציינים את הרשת) ובסופו של דבר הגעתי. והפעם הצלחתי לשים לב לזמן. והתברר כי נדרשו לי שעה וחמישים וחמש דקות להגיע אל היעד. זה, כמובן, כלל את ההליכה לאיבוד והתמהמהות בפארק הלא מוכר. אני מניחה שאלמלא כן, הייתי מגיעה תוך כשעה. ובינינו? שעה של הליכה זה ממש לא נורא.
בדרך חזרה לא הייתה לי שום כוונה לעבור את כל המרחק הזה עדיין רגלית. אבל זכרתי כמה-וכמה שלטי רב-קו במסלול האוטובוס (ש-אגב, נדמה כארוך יותר מהמסלול שיכולתי ללכת, אם לא הייתי מתבלבלת). בשלט הראשון המפרסם הטענה גם באשראי וגם במזומן התברר שלא, רק אשראי (הטעייה בפרסום?).
בלית ברירה, המשכתי ללכת. אם כי עכשיו כבר די נסחבתי.
והנה עוד שלט. נכנסתי, שאלתי, ולתדהמתי המוחלטת נעניתי במילה הכי יפה בשפה העברית.
'כן'.
אבל כמובן, שהמוכר הסתבך עם הנסיעה הבודדת. אבל היות ובסרט הזה כבר צפיתי מהצד, אמרתי לו איפה למצוא את זה במכשיר שלו (למקרה הצורך – בכותרת של האזור המתאים [במקרה זה – גוש דן] צריך לבחור באפשרות ה'כרטיסייה', משום מה. לא ממש נדמה כבחירה אינטואיטיבית, הלא כן? האם יש מי שזוכר עדיין מה הייתה הכרטיסייה?).
ובכן. הכרטיס נטען, שילמתי ויצאתי, נישאת על רוח ההצלחה החדשה (שעזרה לגרור אותי אל צדו השני של הכביש).
וכעבור כדקותיים, אפילו הגיע אוטובוס מתאים. בשמחה עליתי, את הכרטיס אל המכשיר הצמדתי ו…
לא.
לא טעון.
מה עושים?!
ואין לנהג פתרונים.
כי כבר אין לו שום אפשרות במכשיר שלו.
בסופו של דבר הסכים שאסע איתו עד היעד, הלא רחוק, יש לציין (ולפתע אני שמה לב כי זה זמן-מה שלא ראיתי כרטיסנים… ההמממ… היתכן? האם נתנו לנוסעים תקופת חסד של הסתגלות לתנאים חדשים?).
ונדמה לי שמחשבי העתיק ואני ניאלץ לשנס מותניים (או מרפקים ופרקי ידיים) ולפנות אל הרשות בסופו של דבר. הרי מציבורית התחבורה הזו הפכה, מבחינתי, למוגבלת עד מאד.
ועוד אגב נוסף, לתלונתי אל משרד התחבורה קיבלתי כתגובה את עיקרי המהפך, ללא כל התייחסות (חלילה) לביקורת שלי.
שלכם בתסכול זמני
L
Sorry, English reader, this is something local. Read you next time.
זה זמן-מה ששמעתי כי תל-אביב "מתקדמת". אבל היות ואני לא גרה בתל-אביב, לא התייחסתי. וכי איך זה קשור אליי?
לפתע-פתאום, ואיכשהו, די בתחילת השבוע שעבר, קלטתי שב'תל-אביב' הכוונה למעשה לכל גוש דן.
וערפל אדום טשטש את שדה ראייתי.
כעבור יום-יומיים, עדיין כעסתי מכדי לעשות משהו, אבל בכל-זאת – הרי את החיים יש לחיות. הזדמנתי לתל-אביב. בתחנת האוטובוס, על הרצפה, ראיתי ערימה של דפים מכוסים במשהו שלא עודד נגיעה.
מבט בוחן יותר שכנע אותי שלא לגעת. אבל במקביל גם הבנתי כי הללו היו (כפי הנראה) עלונים המסבירים את השינויים.
לא ראיתי אפילו רבע עלון כזה בשום מקום אחר, לא לפני ההזדמנות הזו ולא לאחריה.
ולפתע-פתאום (כן, שוב!) ביום חמישי האחרון, כלומר – יום לפני כניסת השינוי לתוקף – הופיעה מודעה בעיתון. והפעם לא בכותרת 'תל-אביב', אלא 'גוש דן'.
ואם זו לא הטעייה בפרסום, אני לא יודעת מה כן. ונדמה לי שכבר זה בניגוד לחוק כלשהו.
שלא לדבר על טיפול לוקה לחלוטין בהסברת השינויים.
היום חשבתי שנרגעתי מעט, לכן התחלתי לנסות לברר.
כמו למשל, על אחת מהאפשרויות במודעה מיום חמישי נכתב – 'ללא עמלה'.
אל מה בדיוק זה מתייחס? אי אפשר לדעת. האם באפשרות זו נהוגה עמלה בדרך-כלל והשרות החדש פטור? או שמא זה השרות נטול העמלה היחיד המוצע בין שאר האפשרויות? ואם השאר כרוכים בעמלה – בכמה בדיוק זה ייקר את העניין?
מספר הטלפון היחיד שמופיע במודעה, זה המספר של המוקד. אבל במוקד לא ידעו דבר על אף עמלה והפנו אותי אל מספר טלפון אחר. שם ההמתנה כבר לא עלתה באותו קנה עם הסבלנות המתקצרת שלי. היות וכבר חזרתי להתעצבן.
לכן ניסיתי את ה'מועצה הישראלית לצרכנות'. האתר שלהם מסרב לעלות על המחשב שלי, אך על הדף של גוגל הופיע מספר הטלפון. שם אמרו כי אפשר להתקשר אליהם חזרה בעשר וחצי ולהתייעץ עם המשפטן. אבל הזהירו מפני ההמתנה הארוכה.
במקביל אמרו כי יתכן ועדיף להתקשר אל 'הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן'. האתר של אלו אמנם עולה על המסך שלי, אבל להגשת תלונה יש לדעת את מספר בית העסק. ואין כזה.
ובטלפון – כל העמדות תפוסות, אנא נסה במועד אחר.
והנה העניין עצמו: עד יום שישי אפשר היה לעלות לכל אוטובוס, לשלם לנהג כרגיל מימים ימימה ולנסוע. וכמובן, רק במזומן.
מיום שישי האחרון כבר אי אפשר, בחברת 'דן' בלבד.
האפשרויות השונות המוצעות לטעינת רב-קו (כמו בטלפון נייד, מחשב וכספונט, והללו גם האפשרויות המודגשות ביותר במודעות הגדולות על תחנות האוטובוס) מתמקדות בתשלום באשראי בלבד.
אבל זו תחבורה צי-בו-רית! אמורה להיות נגישה לכל אחד. עניין שנולד במזומן ונמשך כך מאז. האם חוקי בכלל להעביר אותו לאשראי?
ובכן, אמנם עדיין אפשר גם במזומן ב: *
"עמדות אוטומטיות לטעינה עצמית הפזורות ברחבי גוש דן ותחנות רכבת" (ואמנם ראיתי עמדה יחידה שכזו לקראת צומת עלית, אליה אני יכולה להגיע רק באוטובוס…);
"במרכזי שרות 'על הקו' בתחנה המרכזית וברחבי גוש דן" (יש משרד כזה בכופר הישוב, אליו אני יכולה להגיע ברגל, אני הולכת לשם מדי פעם. אבל זו הליכה של לכל הפחות חצי שעה, אם לא יותר, לא ממש תזמנתי את עצמי. ולא בכל יום אני מסוגלת לזה);
"בסניפי רשתות, קיוסקים ובבתי עסק נבחרים ברחבי גוש דן".
(* הציטוטים הללו מהמודעה מיום חמישי).
הו. ובכן, בהליכה קצרה של מספר דקות אני יכולה לצאת אל רחוב רחב יותר, מול מבנה מספר 90. אליבא ד'אתר פירוט עמדות הטעינה, העמדה הקרובה ביותר נמצאת במספר 29.
60 מבנים זה לא מעט ללכת, אבל גם את המרחק הזה אני יכולה לעבור, ואף יותר בקלות, כפי שמתברר מהפעמים (הרבות מדי) שחָסַר משהו בסוּפּר לידי והלכתי אל הסוּפּר שם.
מבנה 29 זה קיוסק. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו פתוח.
כלומר – אם ארצה להטעין את הרב-קו במזומן (כפי שאכן ארצה) עליי לחלוף על פני כל 90 המבנים ובחנות בפינה של הרחוב אולי אוכל להטעין. אבל אם החנות סגורה (ולמה שתהיה פתוחה לפני 8 בבוקר?) עלי להמשיך עוד 22 מבנים אל חנות שנפתחת כבר ב-7:30.
ועל ההליכה הזו, הנוגדת לחלוטין את רעיון הנסיעה, עליי להודות! כי מסתבר שיש עיר בגוש (כרגע אני לא זוכרת איזו, אולי חולון) שבכלל אין בה אף עמדה במזומן.
באתר של 'הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן' נאמר משהו גם על הפעלת השפעה בלתי הוגנת (אם כי לא בדקתי מה בדיוק זה אומר). לי אישית, ההנגשה וההדגשה היתרה של האשראי, הזר לתחום כמעט לגמרי, וההדרה וההצנעה של המזומן, יכול להיות השפעה בלתי הוגנת…
והנה עוד השגה. כאשר אוטובוס מתחיל לנסוע מאד מוקדם, הרבה לפני פתיחת בתי עסק, וממשיך לנסוע אל תוך הלילה, הרבה אחרי סגירת בתי עסק, והנוסע במזומן חייב לחכות לבית העסק, לפתע התחבורה נדמית לי פחות ציבורית.
כל הסיפור נדמה כמהלך רק חצי מבושל, לכן לא פלא שאני לא מסוגלת לעכל אותו.
בישול מלא היה מוציא אל הפועל מהלך כזה אך ורק לאחר שהותקנו עמדות טעינה בכל התחנות.
ולסיכום עליי להוסיף כי מצד אחד – אף אחד לא יכול לחייב אותי לעבור לאשראי אם לא מתאים לי (ולא מתאים לי). ומצד שני – בכלל לא סביר שאצא אל מן מסע כומתה שכזה רק כדי לעלות אל האוטובוס במזומן.
אם כי עדיין יש זמן. בחברות אחרות עוד ניתן לשלם לנהג, וזה מה שאעשה. כלומר – עד ה-18 לינואר. מה-19 גם זה ייפסק.
כך שמצד שלישי – אם כבר מסע כומתה, אולי אוותר על האוטובוס לגמרי ואחזור ללכת ברגל… (מה שנוגד את ההצהרה המלווה את כל זה – הבטיחות בדרכים. כהולכת רגל אהיה בטוחה הרבה פחות).
When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she said to me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…
And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chatter. Indeed.
But the noise? It seems to keep increasing. And this year, at least to my thinking, we probably broke some kind of record.
It all started mid January, when the neighbor in the apartment right bellow mine started renovations. On the very same day, the neighbor in the apartment right next to mine started renovations. I don't remember anymore if they joined the building right opposite, across the street, and the total renewal of its' facade, or if that joined them a bit later.
In short – hammers, saws, drills and whatnot. On all sides. Including sanding the outer envelope of the building across with such noise, that I couldn't think in clear words. But hey, that is just temporary… right?
The first to quiet down was next door. Even the building across came to the end of the project. The downstairs neighbor, too, manged to finish. Only in his case it took about six months… (!).
Half a year of hammers, saws, drills and whatnot.
And right when he finished (finally!)…
His next door, right bellow the one next to mine, started…
You have probably guessed it: Renovations!
Hammers, saws, drills and whatnot…
However, I didn't complain then and I still don't now. When you have to – you have to. After all no one destroys their own home just for the joy of noise, dust, cost and hard work (all of my three busy neighbors are somewhat of the DIY guys).
The third neighbor managed to finish too (and may all three have it with good luck). And I think I had a quiet weekend between this last one and the…
the day they opened up the street, to replace the water pipes…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… plus the sand and pits to negotiate each coming and going. And I haven't even mentioned the accompanying and (apparently) unavoidable cockroach infestation (I almost wrote about it here but eventually decided going through it was bad enough).
But I will say this for the water guys – they finished way before the preannounced due date.
However, I think here too I had a quiet weekend, before fences were put up and blocked some of the public garden behind our building. And the equipment was back…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… including this weird really loud and startling booms, and we've just started the fourth month running…
You think that is all? Far from it.
This is a one-way street. At its' beginning there's a building site (maybe for the last two years or so?), which recently, for whatever reason, increased activity. Twice already, at some godforsaken hour (around six-six-thirty in the morning) a truck arrived and made a lot of rumbling noise for a long while (on the left: the After shot, on the right: the Before. It amuses me to think that I stood almost on the building site to snap the first).
Unfortunately, these are actually two building sites, to which another joins up the street (that isn't that long). Because of all this building, heavy trucks keep passing by. And really, some of them sound like tanks from time to time. And with the heavy artillery out back? It's almost as living in a battle field…
And should I mention the hedge trimming and lawn mowing? Around this building and the one next to it? Well, even to me I seem to exaggerate, but that too is happening anyway. And pretty often.
But it seems there are those who are not at all bothered by all this. The birds.
Those keep going as forever. Tweets, caws, calls, whistles, imitations and whatnot… and they're still nice amongst all the noise pollution.
Though from the human point of view I really think some record must have been broken, right?
And another question remains: Why is this all happening to me?
L
P.S.
If you are curious, a right-click on any of the smaller photos can open a bigger version in a different window.
ובעברית:
כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…
נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.
אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר. והשנה, לכל הפחות – לעניות דעתי, כנראה ששברנו פה איזשהו שיא.
הכל החל בסביבות אמצע ינואר השנה, כאשר השכן ממש מתחתי החל לשפץ. ובדיוק באותו יום עצמו גם השכן שממש דלת לידי החל לשפץ. אני כבר לא זוכרת אם שניהם הצטרפו אל הבניין שממול, ושיפוץ כל חלקו החיצוני, או שהבניין הזה הצטרף אליהם מעט מאוחר יותר.
ובקיצור – פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא. מכל הכיוונים. כולל שיוף מעטפת הבניין ממול ברעש כזה, שאף אי אפשר היה לחשוב במילים ברורות. אבל הרי זה רק עניין זמני… הלא כן?
הראשון להשתתק היה זה שמעבר לקיר. גם הבניין ממול בסופו של דבר הגיע אל סוף הפרויקט. ואפילו השכן מלמטה הצליח לסיים. רק שבמקרה שלו נדרשו בערך שישה חודשים… (!).
חצי שנה של פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא.
ומיד לכשסיים את השיפוץ (סופסוף!)…
החל השכן לידו, זה שמתחת לזה שלידי…
לבטח ניחשתם: לשפץ!
פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא…
אבל, בעצם, לא באתי בטענות אל מי משכניי היקרים, ועדיין איני מתלוננת כעת. כשצריך – צריך. הרי אף אחד לא מחריב לעצמו את ביתו רק משום חדוות הרעש, אבק, הוצאות, ועבודה קשה (כי שלושת השפצים החרוצים מהבניין שלי הם מהסוג ששולחים ידם בעצמם בשיפוצים).
גם השכן השלישי הצליח לסיים את שיפוציו (ושיהיה בשעה טובה ומוצלחת לשלושתם). ונדמה לי שהיה לי סופשבוע שקט בינו לבין…
היום בו פתחו את הרחוב, כדי להחליף את צנרת המים…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… ועוד החול והבורות אותם צריך היה לצלוח בכל יציאה וחזרה. ועוד לא הזכרתי את מכת התיקנים הנלווית ובלתי נמנעת (כמעט כתבתי עליה אבל בסופו של דבר החלטתי כי מספיק נורא היה לעבור את התופעה. רק אמליץ על 1- התקשרות אל המוקד העירוני והזמנת הדברה; 2- K רב קוטל; ו-3- התאזרות בסבלנות ועצבי ברזל, כי הג'וקים גם ככה הפסיקו להגיע בזמנם החופשי, בלי שום קשר למעשים או תרסיסים).
אם כי על חברת המים אני חייבת לציין שהגיעו אל סוף הפרוייקט הרבה לפני התאריך שהובטח מראש.
אבל-ברם-אולם, נדמה לי שגם כאן היה לי סופשבוע שקט, לפני שהגיעו הגדרות וחסמו חלק מהגינה הציבורית מאחורי הבניין. והציוד הכבד חזר…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… כולל מן בומים מוזרים, רועשים ומחרידים, והרגע נכנסנו אל החודש הרביעי ברציפות… (אה, בעצם – לא, דווקא היה שקט בסוכות).
חושבים שזה הכל? ולא היא.
זה רחוב חד סטרי. בתחילתו יש אתר בנייה (אולי זו השנה השנייה?), אשר דווקא לאחרונה משום מה לא מפסיק להגביר פעילות. כבר פעמיים הגיעה לשם משאית במן שעה שכוחת אל שכזו (משהו כמו שש-שש-וחצי בבוקר) והרעישה במעין טרטור כזה בקול גדול ולאורך זמן-מה (משמאל: תמונת ה'לפני'. מימין: ה'אחרי'. משעשע אותי לחשוב שעמדתי כמעט באתר הבנייה עצמו).
לצערי, הללו בעצם שני אתרים צמודים, להם מצטרף עוד אתר בנייה בהמשך הרחוב (הלא כל כך ארוך). ובגלל כל הבנייה הזו, לא מפסיקות משאיות כבדות לעבור ברחוב. בחיי, הללו נשמעות כמו טנקים לפעמים. ובתוספת המטחים הכבדים שמאחור? ממש לגור בשדה הקרב…
והאם אזכיר את הגיזום והכיסוח? בבניין כאן ובזה הסמוך? אמנם אפילו לי נראה שהגזמתי, אבל גם הגיזום הזה בכל זאת מתרחש. ובתדירות גבוהה למדי.
אך נראה שיש מי ש-כל זה ממש לא מפריע להן. הציפורים.
הללו ממשיכות כעולם שמנהגו נוהג. ציוצים, קריאות, שריקות, חיקוים ומה לא… וזה עדיין נחמד בין כל שאר זיהומי הרעש.
אך בכל הקשור אל הפן האנושי, נדמה לי שחייב היה להישבר פה שיא כלשהו, לא?
והשאלה הנוספת: למה כל זה קורה דווקא לי?
L
נ.ב.,
אם אתם סקרנים, קליק ימני על כל אחת מהתמונות המוקטנות יכול לפתוח אותה בחלון אחר בגדול.
The phone rang. I answered.
L?
Yes?
I'm calling from the bank.
(Okay, already scary. The bank won't call to wish a happy holiday).
We've been notified there's a suspicion your credit card has been copied, when you drew cash this morning. So I canceled your card just now.
(??!!?? I'm in shock).
I've ordered you a new card. It'll take a week.
(Today is Tuesday…).
It'll be here maybe Wednesday next week. Probably Thursday.
(Meaning – a week and a half! And I have only a bit over 10 US$…).
You can always come over and draw cash from the bank clerk…
(Do you remember those days?).
Well, nice Ms. Bank, that canceled and ordered, couldn't tell me if the copied card was used or not. So another call to the credit card company:
I see a deal made today, but have no details.
(What can that mean?).
It depends on the business. They sometimes broadcast all at the end of the day, sometimes every other day…
(Did you know that?).
In short – maybe Thursday I'll know if it is my deal of this morning or someone else's… (and I might have to wait to know till next Tuesday).
And what in the meantime?
Seemingly – I'm stuck. No card to charge, and since it is the same one – it won't work at the cash machine. And what I have on me is a ridicules sum that won't see me through the weekend…
On the other hand – I won! It seems to me that the last paragraph already says I went back in time. But I most certainly will be the woman who traveled further to the past (meaning – once I go to the bank, stand in front of a clerk and draw cash).
Someone once advised me to hide money in the car for emergencies.
(But I have no car. And if I did, I'd be afraid it would be stolen).
Ms. Bank advised a second credit card, just in case.
(But I don't like credit… hardly ever use it).
So I have no choice but to slug my feet (to the bus) and actually step back to the past…
It'll be alright (I typed hopefully).
Happy Sukkot (those who celebrate)
L
ובעברית:
בחזרה אל העבר
הטלפון צלצל. עניתי.
L?
כן?
מדברים מהבנק.
(או.קיי., רק רגע – זה כבר מפחיד. בנק לא יתקשר לאחל חג שמח).
קיבלנו הודעה על חשד להעתקת כרטיס האשראי שלך, כאשר משכת כסף הבוקר. לכן ביטלתי לך את הכרטיס הרגע.
(??!!?? אני בהלם).
הזמנתי לך כרטיס חדש. יידרש לזה בערך שבוע.
(אנחנו ביום שלישי…).
אולי ביום רביעי בשבוע הבא. יותר בטוח – ביום חמישי.
(כלומר – שבוע וחצי! ויש עלי רק כ-40 שקל…).
את תמיד יכולה למשוך מהפקיד בסניף…
(אתם זוכרים את הימים?).
טוב, הגברת הנחמדה שביטלה לי והזמינה, לא ידעה להגיד לי אם השתמשו למעשה בכרטיס המועתק. לכן עוד שיחה עם חברת האשראי:
נקלטה עסקה יחידה, עדיין ללא פרטים.
(מה זאת אומרת?).
תלוי בבית העסק, לפעמים משדרים לנו בסוף היום את הכל, לפעמים אחת ליומיים…
(הידעתם את זה?).
ובקיצור, אולי ביום חמישי אדע אם זו העסקה שלי מהיום או של מי שאינו אני… (ואולי אחכה עד אחרי שמחת תורה…).
ומה בינתיים?
לכאורה – אני תקועה. אין כרטיס אשראי להעביר בשום מכונה, אין דרך למשוך כסף מזומן, וכבר ציינתי כי יש עלי סכום מגוחך, אשר לא יעביר אותי את הסופ"ש…
מצד שני – זכיתי! נדמה לי שהפסקה הקודמת כבר אומרת שחזרתי בזמן. אבל לבטח אהיה האישה היחידה שממש תחזור עוד יותר אל העבר (כלומר – ברגע שאסע אל הבנק ואתייצב מול הפקיד/ה כדי למשוך כסף).
מישהו יעץ לי פעם להחביא סכום כסף במכונית למקרי חירום.
(אבל אין לי מכונית. ואם הייתה, הייתי חוששת מגניבה).
הגברת מהבנק ייעצה לי להזמין עוד כרטיס, שיהיה כגיבוי.
(אבל אני בכלל לא בעד אשראי… בקושי משתמשת).
על כן אין ברירה ואכתת רגלי (עד האוטובוס) ואחזור אל העבר.
יהיה בסדר (הקלדתי בתקווה).
Well, way back when, a long time ago, there was this book – How to Fail Successfully. I've never actually read it. Nevertheless… this is what happened:
The last Weekly Photo Challenge spoke of Serenity. And though I managed to find some among this years' photos, I really needed a bit more of it. In my experience – whoever is looking for serenity, may find it (sometimes) when walking to the park, for instance. (Unless one tries to photograph the frustrating and illusive Cormorant. I'm almost convinced that these Cormorants have a sixth sense, that makes them move exactly when one focuses on them. You can barely see the splashes. Yet, since I never lied here, I'll simply ask to be believed that there was a Cormorant there. That dived immediately upon my focus… By the way, right-click on the photo should give the option to open in another window).
And not only that. I also caught a cold. So walking anywhere is a bit impossible… especially when such an action requires breathing (and indeed one has to breath also while chasing pills and tissues, yet that's a must. Not so walking anywhere else).
All of a sudden it hit me…
Knitting!
That's another thing that can calm (me). And here, what can be better during this autumn that is so not an autumn, with thirty degrees (C. In F. it should be around 85) in the shade… (well maybe a couple of degrees less but who's counting, especially with a fever, maybe even delirium), such an… well – annoying autumn!
[that's how it was around here until today. This morning was still not cold, yet the rain came back].
All the knit caps I worked through time are lying needless in the closet. Who can stand wearing them when it is this hot? However…
I have plenty of leftover yarn, some of it thin… I thought to myself – why not knit a cap exactly fitted to a hot autumn?
And indeed I didn't slack. I went online, toiled and found…
Well, I really wanted a beret. Like in French-style, tilting it to a jaunty angle… And I was very happy when I found instructions to knit just that!
As happy as a clam I went straight to…
the new chase.
No, not the pills (that finished already) but the circular needles. Which I didn't find. Never mind, seeing as I do have a set of five in that size. So even happier still I went to the actual work. I worked and knitted until all of a sudden…
I realized what the problem is with the 5-set. But of course this problem doesn't at all interest he/she who don't knit. I however got very frustrated by the stiffness of the situation.
Meaning – a circular needle is not at all circular.
If you imagined a no-end-no-begging-circle, you'd be disappointed. It is two very short needles joint blunt-end to blunt-end by a plastic string – thin, flexible (!) and long (!) (sometimes 90 centimeters, other times a whole meter). This needle enables to knit mostly cylindrical things (such as caps, for example). And because it is flexible, it is maneuverable. Which still says nothing to whoever doesn't knit, so I'll be brief:
when it got to where I had to measure the diameter of the work that far, I discovered the stiffness of the 5 inflexible needles…
(a few words to clarify the photo – yes. Those are only four [short] needles. Because the fifth is the one used for the actual knitting).
So, I tossed and turned ideas in my mind until it seemed there could be, somehow, a way to measure the radius (and what is a radius if not half a diameter? And there I was thinking all those lessons back at school were futile, with absolutely no usage applicable in a day-to-day life…). So I stretched and measured and calculated and figured I'm just about at the next stage of the work.
Well… right exactly when it was too late to undo… right there and then I discovered that… I was wrong… (so even a helpful tip to the knitter-that-lost-the-circular-needles-and-had-to-use-the-5-set wouldn't come out of this).
I missed the measurement… (and maybe the above mentioned lessons were wasted after all?).
Ouch… the failure seemed almost complete. However, I went on with the knitting (while improvising). This time I thought – the worst that can happen is my stopping a stranger on the street and offering her a hat for her daughter (which could be embarrassing to more than just me).
But when all is said and (mainly) done, and at rest, the beret doesn't look all that bad. The trouble is wearing it. Not at all a jaunty beret but just another cap. Although indeed wearable and not too cumbersome during a hot autumn (and luckily I also got to use it. That is – yesterday! [like said, today is wintery again]).
So, How to Fail Successfully? With a lot (really a lot!) of luck (and no brain at all, while the improvisations were totally arbitrary). Which also cannot be a useful tip (as long as one cannot buy 'luck' at a store). Which leaves but a venting post with a smile…
Stay warm and safe
L
Now looking for a matching scarf that I can wreck accordingly.
ובעברית:
כישלון מוצלח
ובכן, היה פעם, מזמן, ספר כזה – איך להיכשל בהצלחה. לא קראתי אותו מעולם. ובכל זאת, טוב… מעשה שהיה – כך היה:
אתגר הצילום האחרון דיבר על שלווה. ואמנם מצאתי כזו בין תצלומי השנה, אך למעשה, נזקקתי למעט יותר ממנה.
מניסיוני – מי שמחפש שלווה, יכול למצוא אותה (אולי) בהליכה אל הפארק, למשל. (אלא אם מנסים לצלם את הקורמורן המתסכל והחמקמק. אני כמעט משוכנעת שיש להם חוש שישי, לקורמורנים הללו, שגורם להם לזוז בדיוק-בול כאשר מתמקדים בהם. בקושי רואים את ההתזות. ובכל זאת, היות ומעולם לא שיקרתי פה, אבקש להאמין לי שהיה שם קורמורן. שצלל מיד עם המיקוד… אגב, קליק-ימני אמור להציע פתיחת צילום בדף נפרד).
ולא רק זה. חטפתי צינון. כך ש-איפה אני ואיפה ללכת… במיוחד כאשר זו פעולה המחייבת לנשום (ואמנם חייבים לנשום גם כאשר רודפים אחרי האקמול והטישו, אבל זה מחוייב. לא כן ללכת לכל מקום אחר).
לפתע נזכרתי…
סריגה!
זה עוד משהו שיכול להרגיע (אותי). והנה, מה טוב יותר לעת סתיו כל כך לא סתווי עם שלושים מעלות בצל… (טוב – עשרים ושבע אבל מי סופר, במיוחד עם חום, ואולי אף הזיות…), סתיו ממש… נו – מעצבן!
כל הכובעים עליהם טרחתי עם הזמן שוכבים בארון ללא כל צורך. מי יכול לסבול אותם על הראש כשחם כל כך? אבל…
הרי יש לי שאריות צמר, חלקן צמר דק… חשבתי לתומי – למה לא לסרוג לי כובע בדיוק-בול לסתיו חם?
ואכן, לא התעצלתי, אל הרשת הגעתי, יגעתי ומצאתי…
ובכן, חשקה נפשי דווקא ב-בֶּרֶט (אגב, במילון כתוב – כומתה, כובע עגול חסר-מִצְחָה… [באמת? מיצחה?] אבל זה נשמע צבאי מדי [לא שיש לי משהו נגד צה"ל, חלילה! להיפך, יש לי משהו נגד מלעיזיו…] אם כי במקרה הזה דווקא חשקה נפשי בברט בסטייל צרפתי-מה. כזה שאפשר לחבוש בזווית משעשעת), לכן מאד שמחתי כשמצאתי… ממש ברט!
בשישו ושמחו ניגשתי אל…
המרדף החדש.
לא, כבר לא האקמול (שנגמר גם ככה) אלא המסרגה העגולה. ולא מצאתי אותה. ניחא, יש לי מערכת של חמש-מסרגות בדיוק במידה. על כן בשישו ושמחו (מחודשים) ניגשתי ממש אל המלאכה עצמה. עמלתי וסרגתי עד שלפתע…
קלטתי מה הבעיה עם סט-החַמְשָה (מה יש, מיצחה אפשר ולא חמשה? בוודאי שאפשר. היות ומשמע המילה טור או קבוצה של חמישה אנשים, או דברים. כמו חמשת הקווים עליהם רושמים תווי נגינה… למשל).
כמובן שהבעיה עם סט-החמשה ממש לא מעניינת את מי שלא סורגת אבל אותי מאד תיסכל נוּקשוּת המצב.
כלומר – מסרגה עגולה, כשמה כן איננה!
מי שמדמיין עיגול של ממש (ללא סוף וללא התחלה) יתאכזב. היות ומדובר בשתי מסרגות מאד קצרות שמחוברות אחת אל השנייה בשרוך פלסטיק דק, גמיש (!) וארוך (!) (לפעמים תשעים סנטימטר ולעתים מטר). מה שמאפשר סריגה של משהו גלילי-ברובו (כמו – כובע, למשל). והיות וזה גמיש, אפשר גם להתגמש עם זה. מה שעדיין לא אומר הרבה למי שלא סורג לכן אקצר:
כשהגיע זמן מדידת הקוטר של החלק הסרוג – גיליתי את בעיית הנוקשות של חמש מסרגות בלתי גמישות…
(מילים ספורות של הבהרה לתמונה – כן. נכון שיש שם רק ארבע מסרגות [אגב, באורך 20 סנטימטר האחת] וזאת כי המסרגה החמישית משמשת בדרך-כלל לסריגה עצמה).
נו, חשבתי ויגעתי והיה נדמה לי שאפשר, איכשהו, למדוד רדיוס (והרי מהו רדיוס אם לא מחצית הקוטר? ולתומי חשבתי שכל השיעורים המתמטיים היו מיותרים, ללא שום יישום מעשי בחיים…). כך שמתחתי ומדדתי וחישבתי והגעתי למסקנה שהנה, אוטוטו אגיע אל השלב הבא.
ובכן… בדיוק-בול בשלב שכבר לא איפשר פרימה… ממש שם ואז גיליתי… שטעיתי… (כך שאפילו פוסט טיפ-לסורגת-הנתקלת-בחוסר-מסרגה-עגולה-ונאלצת-לסרוג-בסט-החמשה לא ייצא מזה).
החמצתי את המידה… (ואולי כן בוזבזו אותם שיעורים שהזכרתי לעיל?).
אוי… כך שהכישלון נדמה היה לי כמעט מוחלט. ובכל זאת המשכתי לסרוג (באלתורים). הפעם חשבתי – מקסימום, אעצור מישהי ברחוב ואתן לה כובע לילדה שלה (מה שיכול להביך לא רק אותי).
בסופו של דבר, במצב מנוחה, הברט נראה דווקא לא כל כך נורא. הבעיה מתחילה עם החבישה. לא ברט חביב מוטה הצידה בשובבות-מה. אלא סתם עוד כובע. אם כי אכן בר-חבישה ולא מציק מדי בסתיו חם (ואיזה מזל שהספקתי גם לחבוש אותו. כלומר – אתמול!).
אם כן, איך נכשלים בהצלחה? עם המון (המון!) מזל (וכלום שכל, שהרי האלתורים היו לגמרי שרירותיים…). כך שגם זה אינו יכול להיות טיפ מוצלח (כל עוד אי אפשר לקנות 'מזל' בחנות כלשהי). ומה שנותר זה פוסט קיטור מחוייך.
היו חמימים ומוגנים
L
המחפשת עכשיו צעיף תואם שאוכל להרוס בהתאם…
Sorry, English readers, this one is too local to translate.
Read you next time 🙂
אתגר הצילום האחרון הציע 'הפתעה', אך אין לי העדשה המתאימה. מאידך, בהחלט הופתעתי ממש השבוע:
יום שני, ערב חג. הגעתי אל קניון בו ביקרתי רק ביום שישי שלפניו. כרגיל, עברתי דרך המשקוף-שאינו-מחובר-לאף-דלת-או-קיר, וכדי לאפשר בדיקה פתחתי התיק.
זה לא סיפק את ה… מאבטח. אשר דרש ממני להניח את התיק בצד (מה שלא קרה בשבוע שעבר).
מיליון ואחת סיבות היו לי לסרב. נדמה לי שאמרתי משהו כמו 'אני לא יכולה'.
בתגובה, ה… מאבטח, נדרך בגופו. ובמקום להסביר, לשאול, או משהו (עלום? מילולי?) כזה, החליט דווקא לפעול:
תפס בתיק ודחף אותי באמצעותו. בכוח-מה. הלאה מהקניון.
לתומי חשבתי כי אבטחה משמעה הגנה על הקונים מפני מתקפות טרור, לא הגנה על הקניון מפני הקונים.
במקביל – אף אחד לא מצפה להימצא לפתע פתאום על סף אלימות למול ה-סמל האמור לספק לכל אחד דווקא את ההיפך הגמור – ביטחון.
תגידו – אולי אני נראית חשודה. ואשיב – אולי. מצד שני – שיתפתי פעולה עד לדרישה (לא בקשה מנומסת, חלילה, כי אם דרישה תוקפנית) הבלתי הגיונית. הרי מה ההבדל בין תיק פתוח לגמרי מוחזק בידיי לבין אותו מצב בצד?
ויודעים מה? גם אם יש הבדל החומק ממני, שאלת השאלות החייבת להישאל היא –
מי נותן נשק חם לגבר אלים?
ונכון, זמן הקושיות עבר, אך יש לי עוד אחת: בימינו, כאשר נדמה כי כל אחד נושא איתו מכשיר משוכלל (ושביר!) כלשהו (אשר בעבר נקרא פשוט טלפון), לפעמים בתוך תיק, למול גבר גס ואלים, למה שהתיק יימסר לו תוך הסתכנות בשבירה וקלקול? (ועל כן חוסר היגיון מסוג אחר, שכן זה מסכן את האבטחה/קניון בתביעה בגין הנזק).
L
Life's Moments 