רגעי דעה | Opinions

Still Without Judgment

לעברית, קליק פה.

Now, that we have passed the International Day for the Elimination of Violence against Women (see my previous post), I feel not only freer but also obligated (between me, myself and I, but still… and thank you for your patience) to relate to the subject from another angle.

Much have I read towards that annual day.
Including a female's opinion in one of the local dailies that – (well, somewhat re-phrasing, hoping that I kept the intent)
'the future man will employ extra caution and safe guards, in constant fear of the blade dangling randomly over the throat of any man, even one that has benignly flirted with a woman on Facebook'.
(I will add that this is the opinion of that writer, about a possible deterioration in human relations. But as for me? I sort of see what she meant).

Or part of the local law dealing with sexual harassment (at the work place), detailing that –
'the law wants to ensure… the preservation of Humanity and Human Dignity'.

Human Dignity.

I was glad to find Human Dignity within the law itself.
Seeing as Human Dignity, in my own opinion, makes the beginning, the end, and in between these – the essence of it all.

Any action from the outside that is accompanied even by the slightest whiff of coercion, does not respect the person being coerced.
And it is any ones' right to be respected. Any human.
Regardless of gender.

Meaning – the fact that I am a woman does not grant me any extra privilege. And at the same time even men are entitled to their dignity.

In a rather shocking (for me) coincidence, right during the preceding weeks before the weekend that marked the above mentioned annual day, I read about a man, that for a year of his life had to endure the limitation of his human rights, because of the (severe) complaints of a woman.
At the last possible minute, the procedure was stopped.
Sunday, Nov' 12th the trial was scheduled to start. And on Thursday, Nov' 9th, the message received was:
"the DA is recanting the indictment… [seeing as] there is no based foundation for a conviction".

Well, I agree with this man, which was quoted as saying: "it makes it look like something happened but it cannot be proven".
This man, throughout the whole, kept declaring his innocence. From the interview with him it does look (to me) that he is innocent. And if so, I cannot but agree with him further, when he says that he has been 'mightily wronged'.
But vis-a-vis the DA I just can't know what happened or didn't happen (which seems as if he is still being wronged).

In addition, I cannot judge the complainer. I don't know who she is and what could have been her motives, had she invented a slander. And whether this really was a false accusation.

And still not judging but from the existence of doubt, I cannot but think of false accusations.
And think further that false accusations hurt women in general, and the victims of harassment/rape in particular.
Just one such false accusation can deter investigators, and harm the chances of the true complaint to investigation and justice.
And that without even mentioning (again) the harm caused to whomever is complained against, through no faults of his own…

Which brings me back to Human Dignity.

Anyone respecting women, treats them accordingly. And does not create a place for complaint.
But here is a man, that seems to have treated women respectfully and was still complained against…
adding the opinion of the woman with which I started this post and I have to add also that –

Anyone respecting men, should treat them accordingly. And not file false accusations.

Because the blade cannot dangle randomly over the throat of any man, but has to be pointed to whoever is actually guilty (otherwise – where will Humanity and Human Dignity be?).

L


ובעברית:

עדיין מבלי לשפוט:

עכשיו, משעברנו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (ע"ע הפוסט הקודם שלי), אני מרגישה לא רק חופשיה יותר אלא גם מחויבת (ביני לביני בעיקר, אך בכל-זאת, ועימכם הסליחה והסבלנות) להתייחס אל הנושא מזווית אחרת.

הרבה דברים קראתי לקראת אותו יום שנתי.
כולל דעתה של מישהי, באחד היומונים, כי – (ובכן, בארגון מחדש-מה של המלל, בתקווה כי הותרתי את הכוונה בעינה)
'הגבר העתידי ינקוט משנה זהירות ואמצעֵי ביטחון, מחשש מתמיד מפני להט החרב המרחפת אקראית על גרונו של כל גבר, גם כזה שפלרטט לתומו עם אישה בפייסבוק'.
(אוסיף כי זו דעת הכותבת, לגבי הידרדרות אפשרית ביחסי אנוש. אבל כאשר ביני לביני? אני מבינה על מה היא כותבת).

או חלק מהחוק הישראלי בנושא הטרדות מיניות (בעבודה) המסביר כי –
'החוק בא… להבטיח… [שמירה] על צלם אנוש וכבוד האדם'.

כבוד האדם.

שמחתי מאד לגלות שיש בחוק התייחסות אל כבוד האדם.
היות וכבוד האדם, בעיניי ולדעתי, מהווה את ההתחלה, את הסוף, וביניהם – את עיקר הדברים.

הרי כל מעשה המגיע מבחוץ ויש לו ריח (אף הקלוש שבקלושים) של כפייה, אינו מכבד את האדם עליו המעשה נכפה.
וזכות כל אדם לכבוד. כל אנוש.
בלי שום קשר למגדר.

כלומר – העובדה שאני אישה לא מקנה לי שום זכות יתר. ובמקביל גם גבר זכאי לכבודו.

בצרוף מקרים די מזעזע (אותי, לכל הפחות), ממש במשך השבועות הספורים אשר קדמו לסוף השבוע שציין את יום המאבק דלעיל, קראתי על הגבר, אשר למשך שנה מחייו נאלץ לחוות הגבלת זכויותיו בגלל תלונותיה (החמורות) של מישהי.
ברגע האחרון לפני תחילת משפטו, ההליך נעצר.
ביום ראשון ה-12 לנובמבר היה אמור להתחיל המשפט, וביום חמישי, ה-9 לנובמבר התקבלה ההודעה (אצטט מאחד העיתונים:)
"שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום… [היות ו] אין סיכויים מבוססים להרשעה".

ובכן, אני מסכימה עם הגבר הזה, המצוטט כאומר: "זה עושה רושם כאילו קרה משהו ואי אפשר להוכיח".
האיש, לכל אורך הדרך, הצהיר על חפותו. מהראיון איתו עולה הרושם (לפחות לדעתי) שאכן הוא חף מפשע. ואם כך, אני לא יכולה שלא להסכים איתו גם עם אמירתו ש-'נגרם לו עוול נורא'.
אבל למול התנהלות הפרקליטות אני פשוט לא יכולה לדעת מה קרה, או לא קרה (ומכך נראה כי ממשיך להיגרם לו עוול).

בנוסף, אני לא יכולה לשפוט את המתלוננת, היות ואין לי מושג מי זו ומה יכולים היו להיות מניעיה, אם המציאה/העלילה, ואם אכן זו הייתה תלונת שווא.

ועדיין, מבלי לשפוט, מעצם קיום הספק, אני לא יכולה שלא לחשוב על תלונות שווא. ולחשוב עוד כי תלונות שווא פוגעות בכל הנשים בכלל, ובנפגעות הטרדה/אונס בפרט.
היות ותלונת שווא, גם אם בודדת, עלולה להרתיע את החוקרים ובכך לפגוע בזכות תלונת האמת לחקר וצדק.
וזאת, אף מבלי להזכיר (שוב) את הפגיעה במי שמתלוננים עליו על לא עוול בכפו…

מה שמחזיר אותי אל כבוד האדם.

מי שמכבד נשים, מתייחס אליהן בהתאם. ולא יוצר מקום לתלונה.
אבל הנה אדם, אשר נראה כי התייחס אל נשים בכבוד, ובכל זאת התלוננו נגדו…
ובצרוף דעתה של האישה איתה התחלתי את הפוסט הזה, אני חייבת להוסיף כי –

מי שמכבדת גברים, אמורה להתייחס אליהם בהתאם. ולא להגיש תלונת שווא.

כי להט החרב לא יכול להיות אקראי, אלא חייב להיות ממוקד אל מי שאכן אשם (אחרת – היכן יימצאו צלם אנוש וכבוד האדם?).

L

רגעי דעה | Opinions

Action, Freezing and Awareness

Way back, years ago, I heard a theory:
'in a moment of danger, human reaction is one of three – fleeing, fighting, or freezing'.
I both agreed and didn't agree. Seeing as in my own opinion both fleeing and fighting are actions. Therefore to my own mind there really are two possible reactions – action or freezing.
But of this one can conclude that there is a choice… and that's not exactly the case.

I think I read something somewhere about this freezing, but so long ago that I don't recall the exact phrasing. It was something along the lines of –
what is happening is beyond the coping ability, therefore the psyche seals off, in protection of itself.

Lately, with the multiplication of reports about sexual harassment and rapes (both abroad and locally), I read in one of the newspapers (also) a female call to the rest of the women – to fight back. To not freeze.
It has to be said that according to what that writer wrote, it seems she knew what she was writing about from her own experience.

But my own experience? The first time a thoroughly unwanted guy tried to shove his tongue in my mouth – I managed to flee. The second time I couldn't escape so I resisted. Luckily the guy came to his senses and stopped.
(Which doesn't mean I am unfamiliar with the freezing option… I will get to it, sort of, later. In the mean time…)

Both these first experiences, in hind sight, showed me that my action was totally instinctive (!). Without any thought at all.
Very much like the eye that closes with anything approaching it, whether benign or with the intent to hurt.
And I'm not at all convinced this instinctive action has anything to do with character, and/or education, and/or anything at all that has to do with thinking/deciphering/concluding.

I will state clearly that I don't judge, nor do I have any tools with which to presume to judge other women, which may have encountered situations either similar or different than those I did myself. I also don't judge the one calling to fight back. However…

That above mentioned freezing, one cannot deny it – had existed, still does and can go on existing. I can even imagine certain situations in which freezing can save from death. (Although I must also add that actual rape can be the murder of the soul. And I have no idea how much is that better than final death, if at all).

But here another memory comes to my mind:
I once wrote, long ago and elsewhere, about a segment of a TV show I watched. The woman there clarified (to the guy) that while she lives her life doing her own thing, she doesn't forget that danger could cross her way. And since she doesn't want to find herself a victim of any sort, a part of her awareness includes not only where she is at any given moment but also what can be used in her self-defense (such as a bunch of sharp keys in a dark car park).

To me, that is woman empowerment. The total refusal to be a victim.

Or, in other words – the awareness that something bad may happen at the least expected moment and the total refusal to accept it without action.
Meaning – the knowledge that a woman can freeze and the intent and readiness, in advance, to help herself avoid it, with increased awareness.

Here I can add another snippet of my own experience: one night (driving home at around 2-3 am), after my refusal to play along with him at a red light – by not telling him my name, the stranger who asked it started following me. How harassing… (it has to be said that he may have driven along on his own way, with no connection to me. But…).
On the one hand – I went on driving. On the other – my mind froze (thus I reach the above mentioned sort of freezing).
The idea that reigned all others was that I didn't want to lead him to where I lived, to which I was driving. And my thoughts got stuck on this notion…
I will admit – I was stressed and didn't know what to do. Suddenly I realized the guy… whether turning left (into a buildings' car park) or U-turning back where he came from (tired of the chase), I couldn't see.
All I knew was that the guy cleared himself from my rear view mirror.
The next moment, with the calming down, countless ideas came to my mind: like stealing an orange light and turning immediately, for instance. If the guy got stuck at the red light and lost me after my turn, it would have cleared him sooner from my mirror…
Or driving straight to a police station. An hysterical woman being followed in the dead of night? No one would turn me away (at least not immediately), and the mere entrance to the station may have stopped the follower…
(Meaning, and to emphasize – freezing is possible. However, unfreezing one may come up with possible actions. And this experience armed me with these possibilities, if ever something of this sort happens again. Though I digressed. I started explaining about something I wrote long ago inspired by a TV show…).

To my amazement, a younger woman, who read what I wrote, understood me exactly the opposite to what I meant. To her understanding – I was walking this world waiting to be raped at any moment (and/or maybe seeking the next rape… ?).

And I don't judge her either. On the one hand – I may not have been clear. On the other – I haven't , nor can I have, any idea what in her personal experience biased her thought so that she understood so differently to my meaning (had I been clear). Therefore I will try to clarify now:

Firstly, that younger woman's approach may be interpreted as some kind of complacence, as in – this won't happen to me. However, the confessions of other women lately prove that even successful, intelligent women, sure of themselves, have frozen.

Therefore and in my own opinion the female awareness that something bad might happen (as opposed to the expectation for it to happen!), and advising the woman, in advance, to self-defense, fighting back, while enumerating tools and ways that can be employed in her aid, constitutes the refusal to ever be in a place where any man decides to test our boundaries (not to mention – gets carried away).

Because to me the boundary is clear: No, means – No!
The 'No' is not 'maybe' and definitely not a challenge. But simply 'No!'.
(even if the question isn't asked at all, as in the case of the guy that followed my in the night, if that's what he did).

It is obviously clear that a woman can live out her entire life without being harassed or raped (which is what I wish to all of us). But the awareness that it can happen must include the knowledge that it is possible to freeze also. That a situation 'beyond the coping ability' may exist. And expanding the awareness to include any and all available tools and options, in any moment, can minimize this freeze, if (perish the thought) anything will happen.

The 'Me too' campaign is positive (mostly). But it isn't enough. Alongside it (also – to my own opinion), us women need to enlist to enhancing all kind of awarenesses too.
Because violence against a woman also includes the sexual harassment and the rape.

Brought to you on November 25 – the International Day for the Elimination of Violence against Women, 2017
L

רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?
L

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


ובעברית:

הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?
L

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson

L

My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.


ובעברית:

או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.

L

התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.

המיוחדים | Special Moments

Violence II

אלימות II

Too many faces to Violence – physical, sexual, emotional, financial (to name but the major ones), and the less definable…
Violence doesn't have to be obtrusive or harsh to fit its' name.
Too many faces to Violence and too many of them are turned toward Women…
And still… some of these faces might seem to depend on point of view.

November 25, 2015 – the International Day for the Elimination of Violence against Women… What better day to bring up Violence and its' many faces…

I once knew someone who told me, in passing, without any emphasis whatsoever, that whenever she is alone with her boss at the office, he touches her breasts. Pats them and moves on. And she… goes on working as if nothing about it is wrong. Accepts it… totally indifferent.

But that shouldn't be, I wanted to shout at her. How can you? But I kept my mouth mostly shut. Because I knew who she was, what was she, how she was built/wired and what horrors lay in her past. So I let it slide. Then.

Just the other day I listened to an attempted interview with a scientist who studies the human brain. Not that the interviewer let him speak (perish the thought! It was one of those interviewers that is interested more in hearing their own voice than that of the interviewee. Which to me spells another form of violence of sorts, but not of this post).
In one of the rare moments that the scientist managed to put in a few words he hinted that Memory is important to providing material to imagining the future.
But said Memory can also constrict.
When Memory dictates what it knows, over anything else that may be possible (for the better or worse).

I have no "tabloid" intent. Whatever was confided to my own memory by The Indifferent (and let that be her nickname for this post) was just that – confided, while trusting it won't be passed on.
However, it is totally clear to me how experience/knowledge as those of The Indifferent can nullify the experience/knowledge of Someone Different.

Well before finding out that such occurrences can happen, Someone Different already stood (twice) in her past (outside the workplace) facing a man (this or the other), whom she trusted, who tried to push (with some force or other) his tongue down her throat.
Without her consent.
Without her will.
Without her attraction or even her slightest encouragement.

Of course, someone like The Indifferent would say to that – so what? Nothing happened… So he tried, what of it?

But Someone Different would have risen onto her hind legs.

Someone Different knew then, as I know now, that no one, not a woman, a man, a child (but this being this day I'll reiterate) no woman (!) is a puppet for anyones' use.

Woman, man, child are NOT an object (!) that anyone can say whatever to, touch, pick up, do whatever, film, use, abuse as they will, and move on as if nothing happened.

Anyone treating anyone else as a puppet is violent. And I now no longer care what is the experience/knowledge relevant and/or what it dictates.
Because no body is a puppet and no body exists for anyone's use. Period.
Not even the female body.

L

To Violence I, click here.


ובעברית:

פנים רבות מדי לאלימות – האלימות הפיזית, המינית, הרגשית, הכלכלית (אם אציין רק את העיקריות) והפחות מוגדרת…
כדי להתאים להגדרתה אלימות לא חייבת להיות קשה או בולטת.
פנים רבות מדי לאלימות ורבות מהן מופנות כלפי נשים…
ועדיין… כמה מהן יכולות להיראות כתלויות אך ורק בזווית ראייה…

ה-25 לנובמבר 2015 – יום המאבק באלימות נגד נשים… איזה יום טוב מזה להעלות את נושא האלימות והפנים הרבות לה…

הכרתי פעם מישהי שסיפרה לי כבדרך אגב, ללא שום הדגשה כלשהי, שבכל פעם שהיא לבד עם הבוס שלה במשרדה, הוא שולח ידיים אל חזהּ. מלטף והולך. והיא… ממשיכה בעבודתה ואין לה עם זה שום בעיה. מקבלת את זה… לגמרי אדישה.

אבל זה לא בסדר, רציתי לצעוק עליה. איך את יכולה? אבל די שתקתי. כי ידעתי מי היא, מה היא, איך היא בנויה/מחווטת ואילו זוועות טמונות בעברה. הנחתי לזה. אז.

רק לפני כמה ימים שמעתי סוג של ניסיון לראיון עם מדען, החוקר את המוח האנושי. לא שהמראיין נתן לו לדבר (חלילה! זה היה מאותם מראיינים שמעוניינים יותר בשמיעת קול עצמם מאשר קול אותו אחד, או אחת, שהוזמנו לשיחה. מה שלטעמי מייצג סוג נוסף של אלימות כלשהי, אם כי אחרת מזו בה עסקינן כרגע).
באחד מהרגעים הנדירים בהם החוקר בכל-זאת התבטא, הוא רמז שזיכרון חשוב על מנת לספק חומר לדמיון עתידי.
אך אותו זיכרון יכול גם להגביל.
כאשר הזיכרון מכתיב את העבר הידוע על פני כל מה שאפשרי (לטוב או לרע).

אין לי שום כוונה "צהובה". כל מה שהופקד בידי הזיכרון האישי שלי על-ידי אותה "אדישה" (ויהי זה כינויה מכאן ואילך) הופקד באמון וביטחון שלא יעבור הלאה.
אם כי לגמרי ברור לי איך ניסיון/ידע/חוויה כמו אלו של האדישה יכולים לבטל ניסיון/ידע/חוויה של מישהי שונה.

עוד בטרם התברר כי מקרים כאלו יכולים לקרות, מישהי שונה עמדה כבר (פעמיים) בעברה (מחוץ למקום העבודה) לפני מצב בו גבר (זה או אחר), בו נתנה אמונה, ניסה לדחוף (בכוח כזה או אחר) את לשונו אל גרונה.
מבלי שהסכימה.
מבלי שרצתה.
ללא שום משיכה מצידה או עידוד כלשהו שלה.

כמובן שמישהי כמו האדישה תגיד – אז מה? לא קרה כלום. אז ניסה…

אבל המישהי האחרת הייתה קמה על רגליה האחוריות.

המישהי האחרת ידעה כבר אז, כפי שאני יודעת כיום, שאף אחד, לא אישה, לא גבר, לא ילד/ה (אך מהיותנו באותו יום בשנה אדגיש שוב:) ולא אף אישה (!), אינם בובות לשימוש הזולת.

אף אישה, גבר, ילד/ה אינם חפצים (!) להם כל אחד יכול לומר הכל, לגעת בהם,  להרים, לעשות בהם כרצונו, לצלם, להשתמש, לנצל ולהמשיך הלאה כמו כלום לא קרה.

כל המתייחס אל כל זולת שהוא/היא כאל בובה, הוא אלים. וכבר לא כל כך אכפת לי מהו הניסיון/ידע/חוויה ומה הם מכתיבים.
היות ושום גוף איננו בובה ואיננו מתקיים לשימושו של אף אחד. נקודה.
גם לא גוף האישה.

L

לאלימות I, קליק כאן.

רגעי דעה | Opinions

Violence

אלימות

Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.

L

Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


ובעברית:

בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.

L