רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson


My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.


או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.


התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.

המיוחדים | Special Moments

Violence II

אלימות II

Too many faces to Violence – physical, sexual, emotional, financial (to name but the major ones), and the less definable…
Violence doesn't have to be obtrusive or harsh to fit its' name.
Too many faces to Violence and too many of them are turned toward Women…
And still… some of these faces might seem to depend on point of view.

November 25, 2015 – the International Day for the Elimination of Violence against Women… What better day to bring up Violence and its' many faces…

I once knew someone who told me, in passing, without any emphasis whatsoever, that whenever she is alone with her boss at the office, he touches her breasts. Pats them and moves on. And she… goes on working as if nothing about it is wrong. Accepts it… totally indifferent.

But that shouldn't be, I wanted to shout at her. How can you? But I kept my mouth mostly shut. Because I knew who she was, what was she, how she was built/wired and what horrors lay in her past. So I let it slide. Then.

Just the other day I listened to an attempted interview with a scientist who studies the human brain. Not that the interviewer let him speak (perish the thought! It was one of those interviewers that is interested more in hearing their own voice than that of the interviewee. Which to me spells another form of violence of sorts, but not of this post).
In one of the rare moments that the scientist managed to put in a few words he hinted that Memory is important to providing material to imagining the future.
But said Memory can also constrict.
When Memory dictates what it knows, over anything else that may be possible (for the better or worse).

I have no "tabloid" intent. Whatever was confided to my own memory by The Indifferent (and let that be her nickname for this post) was just that – confided, while trusting it won't be passed on.
However, it is totally clear to me how experience/knowledge as those of The Indifferent can nullify the experience/knowledge of Someone Different.

Well before finding out that such occurrences can happen, Someone Different already stood (twice) in her past (outside the workplace) facing a man (this or the other), whom she trusted, who tried to push (with some force or other) his tongue down her throat.
Without her consent.
Without her will.
Without her attraction or even her slightest encouragement.

Of course, someone like The Indifferent would say to that – so what? Nothing happened… So he tried, what of it?

But Someone Different would have risen onto her hind legs.

Someone Different knew then, as I know now, that no one, not a woman, a man, a child (but this being this day I'll reiterate) no woman (!) is a puppet for anyones' use.

Woman, man, child are NOT an object (!) that anyone can say whatever to, touch, pick up, do whatever, film, use, abuse as they will, and move on as if nothing happened.

Anyone treating anyone else as a puppet is violent. And I now no longer care what is the experience/knowledge relevant and/or what it dictates.
Because no body is a puppet and no body exists for anyone's use. Period.
Not even the female body.


To Violence I, click here.


פנים רבות מדי לאלימות – האלימות הפיזית, המינית, הרגשית, הכלכלית (אם אציין רק את העיקריות) והפחות מוגדרת…
כדי להתאים להגדרתה אלימות לא חייבת להיות קשה או בולטת.
פנים רבות מדי לאלימות ורבות מהן מופנות כלפי נשים…
ועדיין… כמה מהן יכולות להיראות כתלויות אך ורק בזווית ראייה…

ה-25 לנובמבר 2015 – יום המאבק באלימות נגד נשים… איזה יום טוב מזה להעלות את נושא האלימות והפנים הרבות לה…

הכרתי פעם מישהי שסיפרה לי כבדרך אגב, ללא שום הדגשה כלשהי, שבכל פעם שהיא לבד עם הבוס שלה במשרדה, הוא שולח ידיים אל חזהּ. מלטף והולך. והיא… ממשיכה בעבודתה ואין לה עם זה שום בעיה. מקבלת את זה… לגמרי אדישה.

אבל זה לא בסדר, רציתי לצעוק עליה. איך את יכולה? אבל די שתקתי. כי ידעתי מי היא, מה היא, איך היא בנויה/מחווטת ואילו זוועות טמונות בעברה. הנחתי לזה. אז.

רק לפני כמה ימים שמעתי סוג של ניסיון לראיון עם מדען, החוקר את המוח האנושי. לא שהמראיין נתן לו לדבר (חלילה! זה היה מאותם מראיינים שמעוניינים יותר בשמיעת קול עצמם מאשר קול אותו אחד, או אחת, שהוזמנו לשיחה. מה שלטעמי מייצג סוג נוסף של אלימות כלשהי, אם כי אחרת מזו בה עסקינן כרגע).
באחד מהרגעים הנדירים בהם החוקר בכל-זאת התבטא, הוא רמז שזיכרון חשוב על מנת לספק חומר לדמיון עתידי.
אך אותו זיכרון יכול גם להגביל.
כאשר הזיכרון מכתיב את העבר הידוע על פני כל מה שאפשרי (לטוב או לרע).

אין לי שום כוונה "צהובה". כל מה שהופקד בידי הזיכרון האישי שלי על-ידי אותה "אדישה" (ויהי זה כינויה מכאן ואילך) הופקד באמון וביטחון שלא יעבור הלאה.
אם כי לגמרי ברור לי איך ניסיון/ידע/חוויה כמו אלו של האדישה יכולים לבטל ניסיון/ידע/חוויה של מישהי שונה.

עוד בטרם התברר כי מקרים כאלו יכולים לקרות, מישהי שונה עמדה כבר (פעמיים) בעברה (מחוץ למקום העבודה) לפני מצב בו גבר (זה או אחר), בו נתנה אמונה, ניסה לדחוף (בכוח כזה או אחר) את לשונו אל גרונה.
מבלי שהסכימה.
מבלי שרצתה.
ללא שום משיכה מצידה או עידוד כלשהו שלה.

כמובן שמישהי כמו האדישה תגיד – אז מה? לא קרה כלום. אז ניסה…

אבל המישהי האחרת הייתה קמה על רגליה האחוריות.

המישהי האחרת ידעה כבר אז, כפי שאני יודעת כיום, שאף אחד, לא אישה, לא גבר, לא ילד/ה (אך מהיותנו באותו יום בשנה אדגיש שוב:) ולא אף אישה (!), אינם בובות לשימוש הזולת.

אף אישה, גבר, ילד/ה אינם חפצים (!) להם כל אחד יכול לומר הכל, לגעת בהם,  להרים, לעשות בהם כרצונו, לצלם, להשתמש, לנצל ולהמשיך הלאה כמו כלום לא קרה.

כל המתייחס אל כל זולת שהוא/היא כאל בובה, הוא אלים. וכבר לא כל כך אכפת לי מהו הניסיון/ידע/חוויה ומה הם מכתיבים.
היות ושום גוף איננו בובה ואיננו מתקיים לשימושו של אף אחד. נקודה.
גם לא גוף האישה.


לאלימות I, קליק כאן.

רגעי דעה | Opinions



Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.


Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.