תגית: אלימות

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

אלימות | Violence

L Weaves Words2 תגובות

This is the second time this season that I arrive at the park and meet violence.

פעם שנייה העונה שאני מגיעה אל הפארק ופוגשת אלימות.

This time not against me, unlike the last time (when a couple of Egyptian Geese nearly attacked me). I didn't catch the Cormorant's beak snapping at the too-close Heron. And does it surprise anyone else that it was the Heron, delicate and slender, that won? And is it a sign of things to come?

הפעם, לא כנגדי, שלא כבפעם הקודמת (בה שתי יאוריות כמעט תקפו אותי). לא תפסתי את הקורמורן מנסה לנגוס באנפה הקרובה-מדי. והאם זה מפתיע עוד מישהו שדווקא האנפה, העדינה והדקיקה, ניצחה? והאם זה אות לבאות?

Well, I haven't seen a gray Heron since November 2017… so I got a bit carried away with the first.

ובכן, אנפה אפורה לא ראיתי מנובמבר 2017… לכן קצת נסחפתי עם הראשונה.

והשנייה התעופפה להצטרף אל הלבנית | And the second flew to join the Egret

באיחול יום טוב לכולם | Wishing a good day to everyone
L

רגעי דעה | Opinions

A Serious Issue

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Locally, lately, one of the issues in question has been the abuse of medical staff. Last weekend I read an article in the newspaper enlarging the issue. Medical staff, so the article says, are not only exposed to verbal and physical abuse, but also sexual.
And I'll state in advance that to my mind – this issue is as serious as it gets.

And yes, indeed! It was very shocking (!!) to read that a man (and him being drunk does not make any allowances whatsoever) could let himself reach a hand and grab an intimate part of a woman, a stranger to him in general, but especially so when the woman approached him as a part of a system designed to give him medical help.
It has to be said that the woman's reaction (stepping back, disconnecting and shouting at the man) – also in my own opinion – was legitimate and just.
Though (I must stress the point) no human (!) deserves such an un-legitimate and unjust treatment from any one.
(And this is just an example of other shocking stories, detailed in the article).

But when one of the interviewees mentioned compliments… (she was told countless times she is pretty).
Seriously? Compliments?!

Give me a few moments to explain:
Probably not all of them, but there are entire generations of men who were educated (at home) that it is polite to compliment women. The compliment is as natural to them as wishing a 'good morning'. To them the compliment shows respect, appreciation.
And a live image forms before my mind's eye – someone was a guest in my childhood's home. Just before we got up from the dinner table, the guest thanked my mother for the food he ate. And bothered to explain that not complimenting the cook is impolite.

Politeness – being civilized or well-bred, according to my Oxford dictionary.

Okay. Civilization changed in the last few decades. All of a sudden Shaming (for instance) from a faux pas has become a legitimate norm (not to me! but some think so). Maybe I have no reason to be astonished that a compliment has become an insult.

Someone once wrote that humanity, by it's nature, is prone to exaggerate. One could say women can exaggerate too, after all they are also only human, like the rest of us.
But I would not want to live in a society in which all men close their eyes, shut their ears and close their mouths anytime and anywhere.
I would most certainly would not want (as a woman myself) to be thought as the one who shuts men's ears, closes their eyes and shuts their mouths.

It is very right to say that sexual harassment is a complicated and relative issue. It is also true that there is a weight to a woman's perception and her interpretation of the situation.
I can also agree with someone else quoted in the article, that said something like – the same saying can be benign in a certain situation and very meaningful in another.
There is the news: any communication between any human beings can be complicated, relative, open to interpretation and dependent on the situation.

Therefore it is very proper to discuss, share standpoints, clarify opinions. But it is also proper, still in my own opinion, to keep in proportion, not get carried away.
An abusive act, like that of the drunk guy, does not only deserve condemnation but also punishment.
However, an abusive act like that is not to be compared to a compliment, or even the lacking attempt to compliment.
Generally speaking, patients are in the hands of the medical staff and dependent on them. Of course whoever of them that was educated to be polite – will be so, maybe even especially so, because of their situation.

And if it is true that (I'm more summing up than quoting) "I enter the treatment room professionally" and "I'm suddenly looked at as a woman", if she doesn't want to say 'thank you', maybe that woman should remain professional and ignore what she doesn't like (or maybe even try to understand the man…).

But I guess this is also 'news': there is no perfect profession.
Any profession has its' 'grunt work', and any position has this person or the other that annoys or angers. And if compliments are so disturbing, maybe that woman (and whoever feels the same) should think about medical research and not the treatment of flesh and blood patients, who are also prone to err as anyone else.
L

ובעברית:

נושא רציני

בסוף השבוע האחרון פורסמה כתבה רצינית מאד (כך חשבתי). לא רק אלימות מילולית וגופנית צוותים רפואיים סופגים, אלא גם מינית.
ואבהיר מראש כי, לדעתי ובעיניי – כל הנושא רציני מאין כמוהו.

ו-אכן, כן! מזעזע מאד (!!) לקרוא שגבר (והיותו שיכור ממש לא מעניק לו הנחות) יכול להרשות לעצמו לשלוח יד אל אזור אינטימי בגופה של אישה זרה לו באופן כללי, אך במיוחד כאשר האישה התקרבה אליו מתוקף תפקידה במערכת הרפואית, שנועדה לעזור לו.
ויש לציין כי תגובתה של האישה (התרחקות, ניתוק מגע וצעקות על הגבר) – גם במקרה זה, לעניות דעתי האישית – הולמת וראויה.
אם כי (עליי להדגיש) אף אחת/ד (!) לא ראוי/ה ליחס כל כך בלתי הולם מאף אחד/ת.
(וזו רק דוגמא למקרים מזעזעים נוספים, המפורטים בכתבה).

אבל ברגע שמי מהמרואיינות הזכירה מחמאות… (כמה פעמים אמרו לה שהיא יפה).
ברצינות? מחמאות?!

הרשו לי כמה רגעים להסביר:
יכול להיות שלא כולם, אבל יש דורות שלמים של גברים, אשר חונכו 'מהבית' לחשוב שמן הנימוס להחמיא לנשים. המחמאה טבעית להם כמו לאחל 'בוקר טוב' בבקרים. המחמאה מבחינתם מבטאת כבוד, הערכה.
ותמונה חיה מתגבשת לעיניי רוחי – מישהו התארח בבית ילדותי. עוד לא קמנו משולחן הסעודה וכבר האורח הודה לאמי על הארוחה. ועוד טרח להסביר שלא להחמיא למי שבישל זה לא מנומס.

נִימוּסִיּוּת – הליכות נועם המקובלות בחברה, אליבא ד'אבן שושן.

בסדר. החברה השתנתה בעשורים האחרונים. לפתע פתאום ביוש (למשל), מ-כמעט 'יהרג ובל יעבור' הפך לנורמה לגיטימית (לא בעיניי! אך יש החושבים כך). אולי אין לי סיבה להתפלא על שמחמאה הפכה לעלבון.

היה פעם מי שכתב כי האנושות, מטבעה, נוטה להגזמה. אפשר לומר כי גם נשים יכולות להגזים. הרי גם הנשים אנושיות ככולנו.
אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה כל גבר עוצם עיניו, אוטם אוזניו וסותם את פיו בכל מקום-זמן-ומצב.
ובוודאי שבטח שאני ממש לא רוצה (בתור אישה) להיחשב כמו זו האוטמת לו את אוזניו, עוצמת לו את עיניו וסותמת לו את פיו.

נכון מאד לומר כי הטרדה מינית מהווה נושא מורכב ויחסי. עוד נכון שיש משקל לתפיסתה של האישה (תפיסה מלשון הבנה שלה, לא מגע בה) ופרשנותה את המצב.
אני יכולה גם להסכים עם מישהי אחרת בכתבה, שאמרה משהו כמו – אותה אמירה יכולה להיות סתמית במצב מסוים והרת משמעות במצב אחר.
והרי לכם החדשות ועיקרן תחילה: כל יחסי אנוש בין בני אדם יכולים להיות מורכבים, יחסיים, נתונים לפרשנות ותלויי מצב.

לכן ראוי מאד לדון, לשתף עמדות, להבהיר דעות. אבל ראוי גם, עדיין לדעתי האישית, להישאר בפרופורציות ולא להיסחף.
מעשה מגונה של ממש, כמעשהו של אותו שיכור, ראוי לא רק לגינוי, אלא אף לענישה.
אבל אין להשוות מעשה מגונה שכזה למחמאה, או אפילו הניסיון הלוקה להחמיא.
בסך-הכל הכללי, חולים נמצאים בידי הצוות הרפואי ותלויים בהם. כמובן שמי מהם, אשר חונך לנימוס, יהיה מנומס, אולי אף במיוחד בגלל מצבו.

ואם נכון ש-(להלן תמצות במקום ציטוט) "אני נכנסת לחדר טיפול מקצועית" ו-"פתאום מסתכלים עלי כעל אישה", אם היא לא רוצה להגיד 'תודה' למחמאה, אולי עליה להישאר מקצועית ולהתעלם ממה שלא נראה לה (או, אפילו, שתנסה להבין את הגבר…).

אבל כנראה שגם אלו 'חדשות': אין מקצוע מושלם.
בכל מקצוע יש את ה'עבודה השחורה', ובכל תפקיד יש את ההתמודדות עם אדם זה או אחר המרגיז/מכעיס. ואם מחמאות כל כך מפריעות, אולי אישה זו (והדומות לה) צריכה לחשוב על עיסוק בחקר הרפואה ולא הטיפול בחולים בשר ודם, המוּעדים גם לטעוֹת כמו כולם.
L

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק ב'

L Weaves Words4 תגובות

אני כל כך לא מחוברת לכלום עד כי לא ידעתי/שמעתי/ראיתי/קראתי על מה שקרה לפני יותר משבוע.
כלומר – עד אשר נתקלתי בדעה שהזכרתי בפוסט האחרון.

תוך כדי הבעת הדעה, תואר מה שנראה לי כהתנהגות פסולה (לחלוטין!) של משטרה.
ובמילים אחרות – מה שנכתב שם נקרא בעיניי ההמומות כהתעללות באדם מבוגר.

בשלב הראשון – ניסיתי להציב את עצמי בנעלי הצופה בשוטר המתעלל במישהו. ושאלתי את עצמי – האם יכולתי להתערב?
לצערי, אני חייבת לענות, שכמובן שלא. השוטר אוכף חוק. האזרח שומר חוק. כאזרחית שומרת חוק, אין לי שום יכולת או זכות להפריע לאוכף החוק במילוי תפקידו, היות והפרעה כזו מהווה עבירה.
לפי החוק הזה, גם אם ההתעללות בוטה, מכוערת וברורה לעין כל, אין לאף אזרח מן הישוב כל דרך להפריע לשוטר.
ואגב, כנראה שזו אחת מהסיבות לקיומה של המחלקה לחקירת שוטרים…

אבל… שהצופים יריעו וימחאו כפיים? להתעללות?! איפה זה משאיר את צלם האנוש וכבוד האדם? ועוד להפיץ תמונות?!
אין לי מילים להביע את גודל ועומק ההלם והזעזוע.

זו התנהגות של מי שהוריהם לא חינכו אותם כלל (אחרים, למשל, חונכו בין היתר לכבד את המבוגרים מהם, ללא שום קשר קלוש שבקלושים לצבע עורם, מגדרם, דתם, דעתם, או כל דבר אחר).
זו התנהגות של מי שלמדו לדקלם מילים, אך שכחו מזמן את משמעותן האמיתית.

לא הייתי שם, לא ראיתי, אני מנותקת (ואם הדבר לא קרה – תקנו אותי). אבל אם נכון מה שמתואר בדעה זו, אם שוטרים אכן התעללו כך באישה מבוגרת והצופים הריעו ומחאו כפיים, אזי צופים אלה פשוט לא יודעים מה משמעות המילים 'זכויות', 'חמלה' ו'אנושיות'.

והשוטרים? לא רק התנהגות פסולה מכל וכל, אלא ראויה לבוז! ובהחלט נחוצה כאן חקירה…

וזו דעתי על דעתה של גלית דיסטל אטבריאן.

L

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק א'

L Weaves Words2 תגובות

Sorry English reader, this (and also the next post) is too local to translate.

בשבוע שעבר, נתקלתי בשתי דעות של אחרים, אשר נגעו במקומות רגישים לי. בפוסט הבא אתייחס אל הדעה שקראתי ראשונה, אך אתחיל באחרונה.

בין היתר כתב האדם: "… מאבק לגיטימי, גם אם, לעיתים, מכוער ובוטה".

ובטרם אבהיר במה מדובר, אציין עוד כי האיש נגע גם בָּקלוּת (הבלתי נסבלת בעיניי) בה כל בר דעת שולף מיד השוואות אל גרמניה הנאצית על כל פיפס.

השואה, אשר את זכרה נציין ממש אוטוטו, צריכה להיות (לדעתי) מעבר למילים. הרי גם מילים כדוגמת – זוועות, פרעות – לא מתקרבות כלל לתאר אותה. לכן כל השוואה אליה פסולה בעיניי מראש. היות ואף אחד ושום דבר לא יכולים להתקרב אל גודל מימדי הענק של השואה. אל רציחתם של מיליונים. ולא רק רצח, אלא ביזה והשפלה ואובדן כל צלם אנוש בדרך אל הרצח וגם לאחריו. הניצול עד הסוף של כל חלק וחלק, בין אם ניתן לנצלו ובין אם לא (כמו הניסיון להפיק סבון, למשל).

אך אם אחזור אל הדעה בה פתחתי – מצאו חן בעיניי המתינות ושיקול הדעת, הכבוד לזולת, ההבאה של דוגמאות מן העבר (אליהן כלל לא הייתי מודעת), וההתייחסות המכבדת ומכובדת אל הצדדים הקשורים.
(בין אם הללו ראויים לכבוד ובין אם אחרת. ולמען הסר ספק ו/או בלבול, אבהיר כי בעצמי, ובהמשך ישיר של הפסקה הקודמת, אני ממש לא יודעת אם אוכל לכבד דעתו של מי שמעז לזלזל בשואה בהשוואתה אל כל דבר אחר מלבדה).

לכל הפחות זו דעה המאפשרת ומעודדת דיון אמיתי.
וכל המתלהמים, מגיבים, משווים, אינם מחפשים כלל לדון בְּדבר, אלא רק להביע את דעת עצמם, גם אם אין זה מקומה, ובמיוחד כאשר נדמה להם כי זו הזדמנות ל'הברקה'. ובדרך כלל נלווה אליהם הספק – האם בכלל קראו/שמעו את מה שהגיבו לו.

הפכנו לחברה אלימה בהרבה מובנים והיבטים, ולדעתי זה כשלעצמו מאד מכוער ובוטה. אם יש לי ביקורת על הדעה שקראתי, זה בדיוק זה – לציין כיעור ובוטות, מבלי להעביר ביקורת, כמוהו כאישור, כלגיטימציה.
בדרך כלל אין לאדם מה לעשות כנגד המכוער והבוטה, מלבד להוקיע בכל התייחסות אל התופעה.

וזו דעתי על דעתו של חיים זיסוביץ'.

L

רגעי דעה | Opinions

Still Without Judgment

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

Now, that we have passed the International Day for the Elimination of Violence against Women (see my previous post), I feel not only freer but also obligated (between me, myself and I, but still… and thank you for your patience) to relate to the subject from another angle.

Much have I read towards that annual day.
Including a female's opinion in one of the local dailies that – (well, somewhat re-phrasing, hoping that I kept the intent)
'the future man will employ extra caution and safe guards, in constant fear of the blade dangling randomly over the throat of any man, even one that has benignly flirted with a woman on Facebook'.
(I will add that this is the opinion of that writer, about a possible deterioration in human relations. But as for me? I sort of see what she meant).

Or part of the local law dealing with sexual harassment (at the work place), detailing that –
'the law wants to ensure… the preservation of Humanity and Human Dignity'.

Human Dignity.

I was glad to find Human Dignity within the law itself.
Seeing as Human Dignity, in my own opinion, makes the beginning, the end, and in between these – the essence of it all.

Any action from the outside that is accompanied even by the slightest whiff of coercion, does not respect the person being coerced.
And it is any ones' right to be respected. Any human.
Regardless of gender.

Meaning – the fact that I am a woman does not grant me any extra privilege. And at the same time even men are entitled to their dignity.

In a rather shocking (for me) coincidence, right during the preceding weeks before the weekend that marked the above mentioned annual day, I read about a man, that for a year of his life had to endure the limitation of his human rights, because of the (severe) complaints of a woman.
At the last possible minute, the procedure was stopped.
Sunday, Nov' 12th the trial was scheduled to start. And on Thursday, Nov' 9th, the message received was:
"the DA is recanting the indictment… [seeing as] there is no based foundation for a conviction".

Well, I agree with this man, which was quoted as saying: "it makes it look like something happened but it cannot be proven".
This man, throughout the whole, kept declaring his innocence. From the interview with him it does look (to me) that he is innocent. And if so, I cannot but agree with him further, when he says that he has been 'mightily wronged'.
But vis-a-vis the DA I just can't know what happened or didn't happen (which seems as if he is still being wronged).

In addition, I cannot judge the complainer. I don't know who she is and what could have been her motives, had she invented a slander. And whether this really was a false accusation.

And still not judging but from the existence of doubt, I cannot but think of false accusations.
And think further that false accusations hurt women in general, and the victims of harassment/rape in particular.
Just one such false accusation can deter investigators, and harm the chances of the true complaint to investigation and justice.
And that without even mentioning (again) the harm caused to whomever is complained against, through no faults of his own…

Which brings me back to Human Dignity.

Anyone respecting women, treats them accordingly. And does not create a place for complaint.
But here is a man, that seems to have treated women respectfully and was still complained against…
adding the opinion of the woman with which I started this post and I have to add also that –

Anyone respecting men, should treat them accordingly. And not file false accusations.

Because the blade cannot dangle randomly over the throat of any man, but has to be pointed to whoever is actually guilty (otherwise – where will Humanity and Human Dignity be?).

L

ובעברית:

עדיין מבלי לשפוט:

עכשיו, משעברנו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (ע"ע הפוסט הקודם שלי), אני מרגישה לא רק חופשיה יותר אלא גם מחויבת (ביני לביני בעיקר, אך בכל-זאת, ועימכם הסליחה והסבלנות) להתייחס אל הנושא מזווית אחרת.

הרבה דברים קראתי לקראת אותו יום שנתי.
כולל דעתה של מישהי, באחד היומונים, כי – (ובכן, בארגון מחדש-מה של המלל, בתקווה כי הותרתי את הכוונה בעינה)
'הגבר העתידי ינקוט משנה זהירות ואמצעֵי ביטחון, מחשש מתמיד מפני להט החרב המרחפת אקראית על גרונו של כל גבר, גם כזה שפלרטט לתומו עם אישה בפייסבוק'.
(אוסיף כי זו דעת הכותבת, לגבי הידרדרות אפשרית ביחסי אנוש. אבל כאשר ביני לביני? אני מבינה על מה היא כותבת).

או חלק מהחוק הישראלי בנושא הטרדות מיניות (בעבודה) המסביר כי –
'החוק בא… להבטיח… [שמירה] על צלם אנוש וכבוד האדם'.

כבוד האדם.

שמחתי מאד לגלות שיש בחוק התייחסות אל כבוד האדם.
היות וכבוד האדם, בעיניי ולדעתי, מהווה את ההתחלה, את הסוף, וביניהם – את עיקר הדברים.

הרי כל מעשה המגיע מבחוץ ויש לו ריח (אף הקלוש שבקלושים) של כפייה, אינו מכבד את האדם עליו המעשה נכפה.
וזכות כל אדם לכבוד. כל אנוש.
בלי שום קשר למגדר.

כלומר – העובדה שאני אישה לא מקנה לי שום זכות יתר. ובמקביל גם גבר זכאי לכבודו.

בצרוף מקרים די מזעזע (אותי, לכל הפחות), ממש במשך השבועות הספורים אשר קדמו לסוף השבוע שציין את יום המאבק דלעיל, קראתי על הגבר, אשר למשך שנה מחייו נאלץ לחוות הגבלת זכויותיו בגלל תלונותיה (החמורות) של מישהי.
ברגע האחרון לפני תחילת משפטו, ההליך נעצר.
ביום ראשון ה-12 לנובמבר היה אמור להתחיל המשפט, וביום חמישי, ה-9 לנובמבר התקבלה ההודעה (אצטט מאחד העיתונים:)
"שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום… [היות ו] אין סיכויים מבוססים להרשעה".

ובכן, אני מסכימה עם הגבר הזה, המצוטט כאומר: "זה עושה רושם כאילו קרה משהו ואי אפשר להוכיח".
האיש, לכל אורך הדרך, הצהיר על חפותו. מהראיון איתו עולה הרושם (לפחות לדעתי) שאכן הוא חף מפשע. ואם כך, אני לא יכולה שלא להסכים איתו גם עם אמירתו ש-'נגרם לו עוול נורא'.
אבל למול התנהלות הפרקליטות אני פשוט לא יכולה לדעת מה קרה, או לא קרה (ומכך נראה כי ממשיך להיגרם לו עוול).

בנוסף, אני לא יכולה לשפוט את המתלוננת, היות ואין לי מושג מי זו ומה יכולים היו להיות מניעיה, אם המציאה/העלילה, ואם אכן זו הייתה תלונת שווא.

ועדיין, מבלי לשפוט, מעצם קיום הספק, אני לא יכולה שלא לחשוב על תלונות שווא. ולחשוב עוד כי תלונות שווא פוגעות בכל הנשים בכלל, ובנפגעות הטרדה/אונס בפרט.
היות ותלונת שווא, גם אם בודדת, עלולה להרתיע את החוקרים ובכך לפגוע בזכות תלונת האמת לחקר וצדק.
וזאת, אף מבלי להזכיר (שוב) את הפגיעה במי שמתלוננים עליו על לא עוול בכפו…

מה שמחזיר אותי אל כבוד האדם.

מי שמכבד נשים, מתייחס אליהן בהתאם. ולא יוצר מקום לתלונה.
אבל הנה אדם, אשר נראה כי התייחס אל נשים בכבוד, ובכל זאת התלוננו נגדו…
ובצרוף דעתה של האישה איתה התחלתי את הפוסט הזה, אני חייבת להוסיף כי –

מי שמכבדת גברים, אמורה להתייחס אליהם בהתאם. ולא להגיש תלונת שווא.

כי להט החרב לא יכול להיות אקראי, אלא חייב להיות ממוקד אל מי שאכן אשם (אחרת – היכן יימצאו צלם אנוש וכבוד האדם?).

L

רגעי דעה | Opinions

פעולה, קיפאון ומוּדעוּת

L Weaves Words2 תגובות

אי-אז, לפני שנים, שמעתי תאוריה:
'ברגע של סכנה, אדם מגיב באחת משלוש דרכים – בריחה, מאבק, או קיפאון'.
הסכמתי ולא הסכמתי. היות ולעניות דעתי, גם הבריחה וגם המאבק מהווים פעולה. כך שמבחינתי קיימות, למעשה, שתי אפשרויות תגובה – פעולה או קיפאון.
אבל מזה ניתן להסיק כי יש אפשרות בחירה… ולא בדיוק כך זה.

נדמה לי שקראתי פעם משהו על הקיפאון הזה, אך כל כך מזמן עד כי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. זה היה משהו בסגנון –
מה שמתרחש נמצא מעבר ליכולת ההתמודדות, על כן הנפש נאטמת, להגנת עצמה.

לאחרונה, עם ריבוי הדיווחים על הטרדות ומקרי אונס (בניכר ובמחוזותינו), קראתי באחד העיתונים (גם) קריאה נשית אל שאר הנשים – להשיב אש. לא לקפוא.
יאמר לזכות הכותבת כי על פי מה שכתבה, נראה כי ידעה על מה היא כותבת מניסיונה האישי.

אך ניסיוני-שלי? בפעם הראשונה שגבר בלתי רצוי (לחלוטין) דחף את לשונו אל הפה שלי, הצלחתי לברוח. בשנייה לא יכולתי, על כן התנגדתי. ולמזלי, הגבר התעשת.
(אין זאת אומרת שהקיפאון לגמרי זר לי… גם אליו אגיע, בערך, בהמשך. בינתיים…).

שני המקרים הראשונים הללו, במבט לאחור, גילו לי כי הפעולה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית (!). ללא כל מחשבה.
לגמרי כמו העין הנעצמת מעצמה בהתקרב אליה כל דבר חיצוני, אם תמים ועם במטרה לפגוע.
ואני לא משוכנעת שפעולה אינסטינקטיבית כזו נובעת מאופי, ו/או חינוך, ו/או כל דבר אחר המאופיין בחשיבה/פיענוח/הסקה.

אוֹמַר מפורשות כי אני לא שופטת, וגם אין לי שום כלים להתיימר ולשפוט נשים אחרות, אשר עמדו במצבים, אם דומים ואם שונים מאלו בהם נתקלתי בעצמי. אני גם לא שופטת את הקוראת להשבת אש. אבל…

אותו קיפאון דלעיל, אין להתכחש לכך – התקיים, מתקיים ויכול להמשיך להתקיים.
ואני אפילו מסוגלת לדמיין מצבים קיצוניים, בהם הקיפאון יכול להגן ממוות. (אם כי אני חייבת לציין במקביל שאונס ממשי עלול להיות רצח הנפש, ואין לי מושג עד כמה זה עדיף על פני מוות סופי, אם בכלל).

אבל כאן זיכרון אחר עולה בדעתי:
כתבתי פעם, מזמן ובמקום אחר, על קטע בו צפיתי בסדרת טלוויזיה. האישה שם הבהירה (לגבר) כי אמנם היא חיה את חייה, עושה את שלה בדרכה, אבל לא שוכחת שעלולה לארוב לה סכנה. ומפני שאין בכוונתה למצוא את עצמה כקורבן כלשהו, חלק מהמוּדעוּת שלה כולל לא רק היכן היא נמצאת בכל רגע, אלא גם מה יכול לשמש אותה להגנת עצמה (כמו למשל צרור מפתחות חדים בחניון חשוך).

בעיניי – זו הַעֲצָמָה נשית (מלשון חיזוק, הגברה). הסירוב המוחלט להיות קורבן.

או, במילים אחרות, המוּדעוּת לכך שמצב כזה עלול להתרחש ברגע הכי פחות צפוי. והסירוב הגמור לקבל אותו ללא פעולה.
כלומר – הידיעה כי אישה יכולה לקפוא והכוונה והמוכנות מראש לסייע לעצמה להימנע מכך באמצעות הגברת מוּדעוּת.

ופה אני יכולה להוסיף ניסיון אחר אישי שלי: באחד הלילות (כאשר נהגתי הביתה בסביבות 2 או שלוש לפנות בוקר), לאחר שלא שיתפתי איתו פעולה ברמזור אדום ולא אמרתי לו את שמי, הגבר הזר שניסה לדבר איתי החל לעקוב אחריי. כמה מטריד… (יאמר כאן כי יתכן והלז סתם המשיך בנהיגה בכיוונו-הוא, ללא קשר אלי. אבל…).
מצד אחד המשכתי לנהוג. במקביל – תודעתי קפאה (הנה הגעתי אל מעין קיפאון).
הרעיון שהשתלט על אחרים היה – אני לא רוצה להוביל אותו אל כתובתי הפרטית, אליה נהגתי. ומחשבתי נותרה תקועה ברעיון הזה…
אודה ולא אבוש – נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע קלטתי את הגבר… אם פונה שמאלה (אל חניה של בניין) ואם מפנה את מכוניתו חזרה כלעומת שבא (מיואש מהמעקב), לא ראיתי.
כל שידעתי היה כי גבר זה פינה את עצמו מהמראה האחורית שלי.
ברגע הבא, עם הרגיעה, החלו לעלות בדעתי אין ספור אפשרויות פעולה: כמו התגנבות מהירה ברמזור כתום ופנייה, למשל. אם הגבר היה נתקע ברמזור האדום ומאבד אותי לאחר שפניתי, זה היה מפנה אותו מוקדם יותר מהמראה שלי…
או הנהיגה היישר אל תחנת המשטרה. אישה היסטרית באמצע הלילה, אחריה מישהו עוקב? אף אחד לא היה מגרש אותי משם (לפחות לא בן רגע) ועצם הכניסה אל התחנה הייתה מסלקת את העוקב…
(כלומר ולהמחשה – קיפאון אפשרי. אולם, עם היציאה ממנו אפשר לעלות על יכולת פעולה. וניסיון זה חימש אותי באפשרויות, היה ומקרה כזה יחזור על עצמו בעתיד. אם כי סטיתי. התחלתי לספר על משהו שכתבתי מזמן בהשראת סדרת טלוויזיה…).

לתדהמתי, בחורה צעירה, שקראה את הדברים שכתבתי, הבינה אותם לגמרי הפוך מכפי שהתכוונתי. להבנתה – הסתובבתי בעולם בהמתנה להיאנס בכל רגע (ו/או אולי בחיפוש האונס הבא… ?).

וגם אותה אינני שופטת. מצד אחד – יתכן שלא הבהרתי את עצמי. ומצד שני – אין ולא יכול להיות לי מושג מה בניסיונה האישי היטה את מחשבתה להבין אותי כל כך הפוך לכוונתי (באם הייתי ברורה). על כן אנסה להבהיר כעת:

ראשית, גישת אותה בחורה צעירה יכולה להתפרש כמעין שאננות, בסגנון – לי זה לא יקרה.
אולם, חשיפת נשים אחרות לאחרונה מוכיחה כי גם נשים מצליחות, אינטליגנטיות, בטוחות בעצמן – קפאו.

לכן ולדעתי, המוּדעוּת הנשית לכך שמשהו עלול לקרות (בהפוך מהציפייה לכך שזה יקרה!), וההכוונה מראש את האישה להתגונן, להשיב אש, תוך פירוט כלים ודרכים היכולים לעמוד לרשותה, מהווה בעיניי סירוב מוחלט להימצא אי פעם במקום בו גבר כלשהו מחליט לבדוק את הגבולות שלנו (שלא לומר – נסחף לחלוטין).

היות והגבול, בעיניי, ברור: לא, משמעו – לא!
ה'לא' אינו 'אולי' ובוודאי שלא אתגר. אלא 'לא!' כפשוטו.
(גם כאשר השאלה אף לא נשאלת, כמו אותו אחד שהחליט על דעת עצמו לעקוב אחריי באמצע הלילה, אם זה מה שעשה).

ברור ומובן מאליו כי אישה יכולה לחיות את כל חייה ללא מקרי הטרדה ו/או אונס (וזה מה שאני מאחלת לכולנו). אבל המוּדעוּת לכך שזה עלול לקרות חייבת לכלול את הידיעה כי גם הקיפאון אפשרי. כי מצב של 'מעבר ליכולת ההתמודדות' עלול להתקיים. והרחבת המוּדעוּת, לכלול כל כלי זמין וכל אפשרות, בכל רגע, יכולה לצמצם את הקיפאון הזה, אם (חלילה!) יקרה משהו.

מסע ה'גם אני' אינו שלילי בעיני, נהפוך הוא (לפחות רוב היבטיו). אבל אינו מספיק. במקביל לו, וגם זאת – לדעתי האישית, עלינו, הנשים, להתגייס גם אל הגברת סוגים שונים של מוּדעוּת.
היות ואלימות כלפי אישה כוללת גם את ההטרדה ובוודאי גם את האונס.

הוגש במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ה-25 לנובמבר, 2017.
L

רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?
L

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.

ובעברית:

הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?
L

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

קיטוּר | Bitching

האם אבטחה מבטיחה ביטחון? לא בטוח

L Weaves Words2 תגובות

Sorry, English readers, this one is too local to translate.
Read you next time 🙂

אתגר הצילום האחרון הציע 'הפתעה', אך אין לי העדשה המתאימה. מאידך, בהחלט הופתעתי ממש השבוע:

יום שני, ערב חג. הגעתי אל קניון בו ביקרתי רק ביום שישי שלפניו. כרגיל, עברתי דרך המשקוף-שאינו-מחובר-לאף-דלת-או-קיר, וכדי לאפשר בדיקה פתחתי התיק.
זה לא סיפק את ה… מאבטח. אשר דרש ממני להניח את התיק בצד (מה שלא קרה בשבוע שעבר).
מיליון ואחת סיבות היו לי לסרב. נדמה לי שאמרתי משהו כמו 'אני לא יכולה'.
בתגובה, ה… מאבטח, נדרך בגופו. ובמקום להסביר, לשאול, או משהו (עלום? מילולי?) כזה, החליט דווקא לפעול:
תפס בתיק ודחף אותי באמצעותו. בכוח-מה. הלאה מהקניון.

לתומי חשבתי כי אבטחה משמעה הגנה על הקונים מפני מתקפות טרור, לא הגנה על הקניון מפני הקונים.
במקביל – אף אחד לא מצפה להימצא לפתע פתאום על סף אלימות למול ה-סמל האמור לספק לכל אחד דווקא את ההיפך הגמור – ביטחון.

תגידו – אולי אני נראית חשודה. ואשיב – אולי. מצד שני – שיתפתי פעולה עד לדרישה (לא בקשה מנומסת, חלילה, כי אם דרישה תוקפנית) הבלתי הגיונית. הרי מה ההבדל בין תיק פתוח לגמרי מוחזק בידיי לבין אותו מצב בצד?
ויודעים מה? גם אם יש הבדל החומק ממני, שאלת השאלות החייבת להישאל היא –

מי נותן נשק חם לגבר אלים?

ונכון, זמן הקושיות עבר, אך יש לי עוד אחת: בימינו, כאשר נדמה כי כל אחד נושא איתו מכשיר משוכלל (ושביר!) כלשהו (אשר בעבר נקרא פשוט טלפון), לפעמים בתוך תיק, למול גבר גס ואלים, למה שהתיק יימסר לו תוך הסתכנות בשבירה וקלקול? (ועל כן חוסר היגיון מסוג אחר, שכן זה מסכן את האבטחה/קניון בתביעה בגין הנזק).
L

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

L Weaves Words2 תגובות

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson

L

My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.

ובעברית:

או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.

L

התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.

המיוחדים | Special Moments

Violence II

L Weaves Wordsכתיבת תגובה

אלימות II

Too many faces to Violence – physical, sexual, emotional, financial (to name but the major ones), and the less definable…
Violence doesn't have to be obtrusive or harsh to fit its' name.
Too many faces to Violence and too many of them are turned toward Women…
And still… some of these faces might seem to depend on point of view.

November 25, 2015 – the International Day for the Elimination of Violence against Women… What better day to bring up Violence and its' many faces…

I once knew someone who told me, in passing, without any emphasis whatsoever, that whenever she is alone with her boss at the office, he touches her breasts. Pats them and moves on. And she… goes on working as if nothing about it is wrong. Accepts it… totally indifferent.

But that shouldn't be, I wanted to shout at her. How can you? But I kept my mouth mostly shut. Because I knew who she was, what was she, how she was built/wired and what horrors lay in her past. So I let it slide. Then.

Just the other day I listened to an attempted interview with a scientist who studies the human brain. Not that the interviewer let him speak (perish the thought! It was one of those interviewers that is interested more in hearing their own voice than that of the interviewee. Which to me spells another form of violence of sorts, but not of this post).
In one of the rare moments that the scientist managed to put in a few words he hinted that Memory is important to providing material to imagining the future.
But said Memory can also constrict.
When Memory dictates what it knows, over anything else that may be possible (for the better or worse).

I have no "tabloid" intent. Whatever was confided to my own memory by The Indifferent (and let that be her nickname for this post) was just that – confided, while trusting it won't be passed on.
However, it is totally clear to me how experience/knowledge as those of The Indifferent can nullify the experience/knowledge of Someone Different.

Well before finding out that such occurrences can happen, Someone Different already stood (twice) in her past (outside the workplace) facing a man (this or the other), whom she trusted, who tried to push (with some force or other) his tongue down her throat.
Without her consent.
Without her will.
Without her attraction or even her slightest encouragement.

Of course, someone like The Indifferent would say to that – so what? Nothing happened… So he tried, what of it?

But Someone Different would have risen onto her hind legs.

Someone Different knew then, as I know now, that no one, not a woman, a man, a child (but this being this day I'll reiterate) no woman (!) is a puppet for anyones' use.

Woman, man, child are NOT an object (!) that anyone can say whatever to, touch, pick up, do whatever, film, use, abuse as they will, and move on as if nothing happened.

Anyone treating anyone else as a puppet is violent. And I now no longer care what is the experience/knowledge relevant and/or what it dictates.
Because no body is a puppet and no body exists for anyone's use. Period.
Not even the female body.

L

To Violence I, click here.

ובעברית:

פנים רבות מדי לאלימות – האלימות הפיזית, המינית, הרגשית, הכלכלית (אם אציין רק את העיקריות) והפחות מוגדרת…
כדי להתאים להגדרתה אלימות לא חייבת להיות קשה או בולטת.
פנים רבות מדי לאלימות ורבות מהן מופנות כלפי נשים…
ועדיין… כמה מהן יכולות להיראות כתלויות אך ורק בזווית ראייה…

ה-25 לנובמבר 2015 – יום המאבק באלימות נגד נשים… איזה יום טוב מזה להעלות את נושא האלימות והפנים הרבות לה…

הכרתי פעם מישהי שסיפרה לי כבדרך אגב, ללא שום הדגשה כלשהי, שבכל פעם שהיא לבד עם הבוס שלה במשרדה, הוא שולח ידיים אל חזהּ. מלטף והולך. והיא… ממשיכה בעבודתה ואין לה עם זה שום בעיה. מקבלת את זה… לגמרי אדישה.

אבל זה לא בסדר, רציתי לצעוק עליה. איך את יכולה? אבל די שתקתי. כי ידעתי מי היא, מה היא, איך היא בנויה/מחווטת ואילו זוועות טמונות בעברה. הנחתי לזה. אז.

רק לפני כמה ימים שמעתי סוג של ניסיון לראיון עם מדען, החוקר את המוח האנושי. לא שהמראיין נתן לו לדבר (חלילה! זה היה מאותם מראיינים שמעוניינים יותר בשמיעת קול עצמם מאשר קול אותו אחד, או אחת, שהוזמנו לשיחה. מה שלטעמי מייצג סוג נוסף של אלימות כלשהי, אם כי אחרת מזו בה עסקינן כרגע).
באחד מהרגעים הנדירים בהם החוקר בכל-זאת התבטא, הוא רמז שזיכרון חשוב על מנת לספק חומר לדמיון עתידי.
אך אותו זיכרון יכול גם להגביל.
כאשר הזיכרון מכתיב את העבר הידוע על פני כל מה שאפשרי (לטוב או לרע).

אין לי שום כוונה "צהובה". כל מה שהופקד בידי הזיכרון האישי שלי על-ידי אותה "אדישה" (ויהי זה כינויה מכאן ואילך) הופקד באמון וביטחון שלא יעבור הלאה.
אם כי לגמרי ברור לי איך ניסיון/ידע/חוויה כמו אלו של האדישה יכולים לבטל ניסיון/ידע/חוויה של מישהי שונה.

עוד בטרם התברר כי מקרים כאלו יכולים לקרות, מישהי שונה עמדה כבר (פעמיים) בעברה (מחוץ למקום העבודה) לפני מצב בו גבר (זה או אחר), בו נתנה אמונה, ניסה לדחוף (בכוח כזה או אחר) את לשונו אל גרונה.
מבלי שהסכימה.
מבלי שרצתה.
ללא שום משיכה מצידה או עידוד כלשהו שלה.

כמובן שמישהי כמו האדישה תגיד – אז מה? לא קרה כלום. אז ניסה…

אבל המישהי האחרת הייתה קמה על רגליה האחוריות.

המישהי האחרת ידעה כבר אז, כפי שאני יודעת כיום, שאף אחד, לא אישה, לא גבר, לא ילד/ה (אך מהיותנו באותו יום בשנה אדגיש שוב:) ולא אף אישה (!), אינם בובות לשימוש הזולת.

אף אישה, גבר, ילד/ה אינם חפצים (!) להם כל אחד יכול לומר הכל, לגעת בהם,  להרים, לעשות בהם כרצונו, לצלם, להשתמש, לנצל ולהמשיך הלאה כמו כלום לא קרה.

כל המתייחס אל כל זולת שהוא/היא כאל בובה, הוא אלים. וכבר לא כל כך אכפת לי מהו הניסיון/ידע/חוויה ומה הם מכתיבים.
היות ושום גוף איננו בובה ואיננו מתקיים לשימושו של אף אחד. נקודה.
גם לא גוף האישה.

L

לאלימות I, קליק כאן.