רגעי צילום | Pix Moments

Got to Love These White Guys

חייבת לאהוב את הלבנים האלו

I know I already posted a photo of a Little Egret (here), but I liked this one better (the above. How delicate…). And the one who got away (below, with the yellow hint of its' feet).

אני יודעת שכבר העליתי תמונה של לבנית קטנה (כאן), אך אהבתי יותר את זו (לעיל. איזו עדינה, לא?). וגם את האחת שברחה (להלן, עם רמז צהוב-כפותיה).

And the third in this series? Can anyone look at it unsmiling?

והשלישית בסדרה הזו? ובכן, הניתן לראותה ולא לחייך?

L

Transient.

נ.ב., המצחיק הוא שבדרך חזרה ירד עלי גשם, ועוד ביום מפנה הקיץ… האם המדינה עברה לאירופה מבלי ששמתי לב?

רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?
L

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


ובעברית:

הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?
L

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי צילום | Pix Moments

הביישנים | The Shy Ones

In our world it seems a fact that the daring get more attention (whether positive or negative). The shy ones are, well – shy. Prefer the sidelines to the limelight. And when one focuses on them, they are liable of flight.
Luckily/happily, the camera I'm now using has a small zoom.
Which managed to capture the Glossy Ibis (unfortunately without the gloss):

בעולמנו, נדמה כי עובדה היא שהנועזים תמיד מקבלים את תשומת הלב (אם חיובית ואם שלילית). הביישנים, לעומתם, לעיתים נחבאים אל הכלים. מעדיפים את הצדדים על פני המרכז. וכשמתמקדים בהם, עלולים אף לברוח.
למזלי/שמחתי, למצלמה בה אני משתמשת עכשיו יש זום קטן.
אשר הצליח להנציח מגלן חום (גם אם לא את בוהק כנפיו):

and the (and here I'm not at all sure this is a) Little Egret (?):

ואת (ופה אני לא לגמרי בטוחה שזו) לבנית קטנה (?):

the elusive Mrs. … well, let's just call her Hummingbird though it's a similar yet different species (whose mate I caught here):

גב' צופית החמקמקה (אשר את בן זוגה תפסתי פה):

but what made me happiest is that I finally managed to (really) get myself a Spectacled Bulbul:

אבל מה שהכי משמח אותי, הוא שסוף-סוף הצלחתי (באמת) להשיג לי בולבול:

…hopefully you've managed to disregard the clothes lines on this last one, but at least this bulbul is more visible more than the first

…בתקוה שהצלחת להתעלם מחבלי הכביסה, אך לפחות את הבולבול הזה אפשר לראות יותר מקודמו

L

I Don't Get It·רגעי עץ | Tree Moments

History

היסטוריה

One morning I found an article in one of the newspapers, which one could infer wasn't (!) all that earth shattering, seeing as it was hidden in one of the inner pages. But I don't know what I've done with the paper. I looked (and looked) for it, to check if I got it right, and couldn't find it. At some point I even thought it possible that I dreamed the whole thing (though probably not).
To the best of my memory the article announced that a new study proved the Eucalyptus tree changes its' environs.

But my first reaction? Well, that I remember well. That got phrased in words something like: Excuse me? What? Didn't we plant Eucalyptus trees in order to change the environs?
And in brackets – why waste funds/resources to study the clearly stated purpose?

Oh, well. Now we're getting into history. And… hhmmm… how shall I put it? I think I'll let Jane Austen say it. In her book – Northanger Abby, Austen put in one of her characters mouth the rather outrageous idea (which I won't quote fully):

To be at so much trouble in filling great volumes … only for the torment of little children, always struck me as a hard fate…

Unlike the character, that attributed the torment to learning how to read using history books, I was always tormented by the books as were. How is it that such fascinating dramatic stories were always written in such a boring unreadable language? At least unreadable by me. But I digressed.

However, who needs history books to refresh memory (or the Internet one cannot know who writes, how solid the facts, how accurate and/or how influenced by hidden agendas), when a stroll to the park reveals this sign:

(which says: Eucalyptus. Origin – Australia. Evergreen. Symbol to the swamp drying days and foresting from the 1920's through to the 50's. Leaves contain oils).

Although looking up the study itself made me think that I stumbled into the middle of a war…
One side cuts down trees (and is it possible the study was born of the need to justify the fact?); and the Bees side objects [saying the cutting down of these trees affects bees badly, L].

And I don't get it. If that one side is so concerned with the affect on the environment, how can they support this effect on it?

L


ובעברית:

היסטוריה –
באחד הבקרים גיליתי ידיעה באחד העיתונים, אשר ניתן היה להניח שהייתה מאד לא (!) מרעישה, היות ונחבאה באחד העמודים הפנימיים. אבל אני לא יודעת מה עשיתי בעיתון. חיפשתי, כדי לבדוק אם זכרתי נכון (וחיפשתי) ולא מצאתי. בשלב מסויים אף חשבתי כי יתכן שחלמתי הכל (אך כנראה שלא).
למיטב זיכרוני הידיעה בישרה כי מחקר חדש הוכיח שעץ האקליפטוס משנה את סביבתו.

אך תגובתי הראשונה? ובכן, את זו אני דווקא זוכרת היטב. וניסוחה היה משהו כמו:
סלי-חה? מה? האם לא נטענו אקליפטוסים כדי לשנות את הסביבה?
ובסוגריים – למה לבזבז כספים/משאבים כדי לחקור את המטרה אשר מראש הוצהרה?

נו, טוב. אז עכשיו אנחנו נכנסים אל ההיסטוריה. ו… המממ… איך אומר זאת? נראה לי שאניח דווקא לג'יין אוסטן לומר זאת. בספרה – נורת'האנגר אבּי, אוסטן שָׂמה בפי אחת מדמויותיה את הרעיון (השערורייתי למדי, אותו לא אתרגם בדיוק אלא אסכם):

תמיד נדמה היה לי [כך אומרת הדמות] שגורלם של כותבי ספרי היסטוריה רע ומר: להשקיע כל כך הרבה עבודה, כדי לכתוב ספרים כל כך חשובים, אך ורק על מנת לענות [מלשון עינוי!] ילדים קטנים.

וכאן אפרד מהדמות, אשר ייחסה את העינוי ללימוד קריאה דווקא, תוך שימוש בספרי היסטוריה, היות ואותי עינתה ההיסטוריה עצמה. כי איך זה, שסיפורים אשר יכולים להיות דרמתיים ומרתקים, נכתבו תמיד בלשון כל כך משעממת ובלתי ניתנת לקריאה? או, ליתר דיוק – לקריאתי-שלי. וזה, לדעתי, העינוי האמיתי. אם כי נדמה לי שסטיתי.

אבל מי צריך ספרי היסטוריה לרענון הזיכרון (או אינטרנט, שאי אפשר לדעת מי כותב, ו/או עד כמה נבדקו העובדות, עד כמה הללו מדוייקות ו/או מושפעות על-ידי אג'נדות חבויות), כאשר טיול אל הפארק מגלה את השלט הבא:

אם כי חיפוש המחקר עצמו הביא אותי לחשוב שיכול מאד להיות כי נקלעתי אל עיצומה של מלחמה…
צד אחד כורת עצים (והאם יתכן כי המחקר נולד מהצורך לתמוך בכריתה?); וצד הדבורים מתנגד.

ואני לא ממש מבינה. אם אותו צד אחד כל כך מוטרד מהשפעה על הסביבה, מאין התמיכה בכריתה המשפיעה על הסביבה?

L

נ.ב. גם אם קטונתי מלהבין את המלחמה הנ"ל, בכל זאת מדובר במקומותינו, מה עוד שהננו בדיוק בין ימי זיכרון לעצמאות. וגם האקליפטוס מהווה חלק מההיסטוריה שלנו פה…

קיטוּר | Bitching

האם אבטחה מבטיחה ביטחון? לא בטוח

Sorry, English readers, this one is too local to translate.
Read you next time :-)

אתגר הצילום האחרון הציע 'הפתעה', אך אין לי העדשה המתאימה. מאידך, בהחלט הופתעתי ממש השבוע:

יום שני, ערב חג. הגעתי אל קניון בו ביקרתי רק ביום שישי שלפניו. כרגיל, עברתי דרך המשקוף-שאינו-מחובר-לאף-דלת-או-קיר, וכדי לאפשר בדיקה פתחתי התיק.
זה לא סיפק את ה… מאבטח. אשר דרש ממני להניח את התיק בצד (מה שלא קרה בשבוע שעבר).
מיליון ואחת סיבות היו לי לסרב. נדמה לי שאמרתי משהו כמו 'אני לא יכולה'.
בתגובה, ה… מאבטח, נדרך בגופו. ובמקום להסביר, לשאול, או משהו (עלום? מילולי?) כזה, החליט דווקא לפעול:
תפס בתיק ודחף אותי באמצעותו. בכוח-מה. הלאה מהקניון.

לתומי חשבתי כי אבטחה משמעה הגנה על הקונים מפני מתקפות טרור, לא הגנה על הקניון מפני הקונים.
במקביל – אף אחד לא מצפה להימצא לפתע פתאום על סף אלימות למול ה-סמל האמור לספק לכל אחד דווקא את ההיפך הגמור – ביטחון.

תגידו – אולי אני נראית חשודה. ואשיב – אולי. מצד שני – שיתפתי פעולה עד לדרישה (לא בקשה מנומסת, חלילה, כי אם דרישה תוקפנית) הבלתי הגיונית. הרי מה ההבדל בין תיק פתוח לגמרי מוחזק בידיי לבין אותו מצב בצד?
ויודעים מה? גם אם יש הבדל החומק ממני, שאלת השאלות החייבת להישאל היא –

מי נותן נשק חם לגבר אלים?

ונכון, זמן הקושיות עבר, אך יש לי עוד אחת: בימינו, כאשר נדמה כי כל אחד נושא איתו מכשיר משוכלל (ושביר!) כלשהו (אשר בעבר נקרא פשוט טלפון), לפעמים בתוך תיק, למול גבר גס ואלים, למה שהתיק יימסר לו תוך הסתכנות בשבירה וקלקול? (ועל כן חוסר היגיון מסוג אחר, שכן זה מסכן את האבטחה/קניון בתביעה בגין הנזק).
L

רגעי צילום | Pix Moments

הראשון שלי | My First

He looked so festive, as if he just put on his new suit. Well, actually, it could be a 'she'. But as I am one too, and the odds are 50-50, I decided it was a 'he'.
My first Spur Winged Lapwing. For more info about them, click here.
Happy holiday
L

הוא נראה כה חגיגי, כמו הרגע לבש חליפה חדשה. ובכן, למעשה, זו יכולה הייתה להיות 'היא'. אך היות וכך גם אני, והסיכויים מתחלקים לחצי-חצי, החלטתי שהציפור הייתה 'הוא'.
הסיקסק הראשון שלי. למידע נוסף, קליק פה.
חג שמח
L

רגעי דעה | Opinions

At the Cemetery

Despite the different ways people show their respects, one cannot escape the fact that the tombs are the graves of the dead.
Of which there already are too many.
To which none of the still living has any right to add.
My heart goes out to all the grieving.
L

Dense
Of course – there is no connection whatsoever between the photo and current events.

בבית העלמין: למרות הדרכים הרבות בהן אנשים מבטאים את רגשותיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי המצבות מסמנות את קברי המתים.
מהם כבר יש יותר מדי.
להם לאף אחד אין כל זכות להוסיף.
עולמית – ליבי יוצא אל האבלים.
מקומית – הרי השנה בקושי בת רבעון ועל הטרור העולמי (והמקומי) כבר נוספו ארבעה מקרים המתחרים ביניהם בגודל הזוועה: החל מהאימא-שאינה-אימא, דרך האבא-שאינו-אבא (או שכן), והחולה-החולה, וכלה בגרוש מהשבוע שעבר. לא כולל את שתי הנשים שנרצחו לאחרונה…
יהי זכר כולם ברוך.
L

כמובן – אין כל קשר קלוש שבקלושים בין מצבות אלו לכל מה שקרה השנה.
וההתנצלות – כאשר אתגר הצילום האחרון הציע צפוף, סמיך, דחוס (או, בקיצור, התרגום ל-Dense), בגלל כל הכל, פשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד צפיפות בית העלמין. המוות סמיך לי מדי השנה.

המחוייך | With A Smile

היה יום כזה יפה | It Was Such A Nice Day

Once upon a time a couple of pigeons made a date. The guy-pigeon arrived on time and waited. And waited. A day passed, then two. All of a sudden he saw the gal-pigeon from a distance and flew to her, all annoyed and ruffle-feathered. Where have you been, he demanded. It was such a nice day, she answered, that I decided to walk.

That was one of the first jokes (if not the very first one) that I ever heard as a child. As a grownup, I know it is not at all funny. But something in me always manages to smile whenever I am reminded of it (yes, I know these are ducks. Still, they reminded me).
L

באחד הימים זוג יונים קבעו להיפגש. הזכר הגיע בזמן. חיכה. וחיכה. עבר יום. חלפו יומיים. לפתע ראה את היונה מרחוק ועף אליה, כל-כולו עצבני וסמור נוצות. איפה הייתְ, תבע לדעת. היה יום כזה יפה, ענתה לו היא, עד כי החלטתי ללכת ברגל.

זו הייתה אחת הבדיחות הראשונות (אם לא הראשונה בהא הידיעה) אותן שמעתי בילדותי. כבוגרת, אני יודעת שזו ממש לא בדיחה מוצלחת. אבל משהו בי תמיד מצליח לחייך בכל פעם שאני נזכרת בה (כן, אני יודעת שאלו ברווזים. עדיין, הזכירו לי).
L