המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

ציוץ של ציפורים | Birdsong

הבלתי ניתן לתרגום בגינה | The Y's in the garden

לעברית, קליק פה.

When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she said to me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…

And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chatter. Indeed.

But the noise? It seems to keep increasing. And this year, at least to my thinking, we probably broke some kind of record.

It all started mid January, when the neighbor in the apartment right bellow mine started renovations. On the very same day, the neighbor in the apartment right next to mine started renovations. I don't remember anymore if they joined the building right opposite, across the street, and the total renewal of its' facade, or if that joined them a bit later.
In short – hammers, saws, drills and whatnot. On all sides. Including sanding the outer envelope of the building across with such noise, that I couldn't think in clear words. But hey, that is just temporary… right?

The first to quiet down was next door. Even the building across came to the end of the project. The downstairs neighbor, too, manged to finish. Only in his case it took about six months… (!).
Half a year of hammers, saws, drills and whatnot.

And right when he finished (finally!)…

His next door, right bellow the one next to mine, started…

You have probably guessed it: Renovations!

Hammers, saws, drills and whatnot…

However, I didn't complain then and I still don't now. When you have to – you have to. After all no one destroys their own home just for the joy of noise, dust, cost and hard work (all of my three busy neighbors are somewhat of the DIY guys).

The third neighbor managed to finish too (and may all three have it with good luck). And I think I had a quiet weekend between this last one and the…

the day they opened up the street, to replace the water pipes…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… plus the sand and pits to negotiate each coming and going. And I haven't even mentioned the accompanying and (apparently) unavoidable cockroach infestation (I almost wrote about it here but eventually decided going through it was bad enough).
But I will say this for the water guys – they finished way before the preannounced due date.

However, I think here too I had a quiet weekend, before fences were put up and blocked some of the public garden behind our building. And the equipment was back…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… including this weird really loud and startling booms, and we've just started the fourth month running…

You think that is all? Far from it.
This is a one-way street. At its' beginning there's a building site (maybe for the last two years or so?), which recently, for whatever reason, increased activity. Twice already, at some godforsaken hour (around six-six-thirty in the morning) a truck arrived and made a lot of rumbling noise for a long while (on the left: the After shot, on the right: the Before. It amuses me to think that I stood almost on the building site to snap the first).

Unfortunately, these are actually two building sites, to which another joins up the street (that isn't that long). Because of all this building, heavy trucks keep passing by. And really, some of them sound like tanks from time to time. And with the heavy artillery out back? It's almost as living in a battle field…

And should I mention the hedge trimming and lawn mowing? Around this building and the one next to it? Well, even to me I seem to exaggerate, but that too is happening anyway. And pretty often.

But it seems there are those who are not at all bothered by all this. The birds.
Those keep going as forever. Tweets, caws, calls, whistles, imitations and whatnot… and they're still nice amongst all the noise pollution.
Though from the human point of view I really think some record must have been broken, right?

And another question remains: Why is this all happening to me?
L

P.S.
If you are curious, a right-click on any of the smaller photos can open a bigger version in a different window.


ובעברית:

כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…

נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.

אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר. והשנה, לכל הפחות – לעניות דעתי, כנראה ששברנו פה איזשהו שיא.

הכל החל בסביבות אמצע ינואר השנה, כאשר השכן ממש מתחתי החל לשפץ. ובדיוק באותו יום עצמו גם השכן שממש דלת לידי החל לשפץ. אני כבר לא זוכרת אם שניהם הצטרפו אל הבניין שממול, ושיפוץ כל חלקו החיצוני, או שהבניין הזה הצטרף אליהם מעט מאוחר יותר.
ובקיצור – פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא. מכל הכיוונים. כולל שיוף מעטפת הבניין ממול ברעש כזה, שאף אי אפשר היה לחשוב במילים ברורות. אבל הרי זה רק עניין זמני… הלא כן?

הראשון להשתתק היה זה שמעבר לקיר. גם הבניין ממול בסופו של דבר הגיע אל סוף הפרויקט. ואפילו השכן מלמטה הצליח לסיים. רק שבמקרה שלו נדרשו בערך שישה חודשים… (!).
חצי שנה של פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא.

ומיד לכשסיים את השיפוץ (סופסוף!)…

החל השכן לידו, זה שמתחת לזה שלידי…

לבטח ניחשתם: לשפץ!

פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא…

אבל, בעצם, לא באתי בטענות אל מי משכניי היקרים, ועדיין איני מתלוננת כעת. כשצריך – צריך. הרי אף אחד לא מחריב לעצמו את ביתו רק משום חדוות הרעש, אבק, הוצאות, ועבודה קשה (כי שלושת השפצים החרוצים מהבניין שלי הם מהסוג ששולחים ידם בעצמם בשיפוצים).

גם השכן השלישי הצליח לסיים את שיפוציו (ושיהיה בשעה טובה ומוצלחת לשלושתם). ונדמה לי שהיה לי סופשבוע שקט בינו לבין…

היום בו פתחו את הרחוב, כדי להחליף את צנרת המים…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… ועוד החול והבורות אותם צריך היה לצלוח בכל יציאה וחזרה. ועוד לא הזכרתי את מכת התיקנים הנלווית ובלתי נמנעת (כמעט כתבתי עליה אבל בסופו של דבר החלטתי כי מספיק נורא היה לעבור את התופעה. רק אמליץ על 1- התקשרות אל המוקד העירוני והזמנת הדברה; 2- K רב קוטל; ו-3- התאזרות בסבלנות ועצבי ברזל, כי הג'וקים גם ככה הפסיקו להגיע בזמנם החופשי, בלי שום קשר למעשים או תרסיסים).
אם כי על חברת המים אני חייבת לציין שהגיעו אל סוף הפרוייקט הרבה לפני התאריך שהובטח מראש.

אבל-ברם-אולם, נדמה לי שגם כאן היה לי סופשבוע שקט, לפני שהגיעו הגדרות וחסמו חלק מהגינה הציבורית מאחורי הבניין. והציוד הכבד חזר…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… כולל מן בומים מוזרים, רועשים ומחרידים, והרגע נכנסנו אל החודש הרביעי ברציפות… (אה, בעצם – לא, דווקא היה שקט בסוכות).

חושבים שזה הכל? ולא היא.
זה רחוב חד סטרי. בתחילתו יש אתר בנייה (אולי זו השנה השנייה?), אשר דווקא לאחרונה משום מה לא מפסיק להגביר פעילות. כבר פעמיים הגיעה לשם משאית במן שעה שכוחת אל שכזו (משהו כמו שש-שש-וחצי בבוקר) והרעישה במעין טרטור כזה בקול גדול ולאורך זמן-מה (משמאל: תמונת ה'לפני'. מימין: ה'אחרי'. משעשע אותי לחשוב שעמדתי כמעט באתר הבנייה עצמו).

לצערי, הללו בעצם שני אתרים צמודים, להם מצטרף עוד אתר בנייה בהמשך הרחוב (הלא כל כך ארוך). ובגלל כל הבנייה הזו, לא מפסיקות משאיות כבדות לעבור ברחוב. בחיי, הללו נשמעות כמו טנקים לפעמים. ובתוספת המטחים הכבדים שמאחור? ממש לגור בשדה הקרב…

והאם אזכיר את הגיזום והכיסוח? בבניין כאן ובזה הסמוך? אמנם אפילו לי נראה שהגזמתי, אבל גם הגיזום הזה בכל זאת מתרחש. ובתדירות גבוהה למדי.

אך נראה שיש מי ש-כל זה ממש לא מפריע להן. הציפורים.
הללו ממשיכות כעולם שמנהגו נוהג. ציוצים, קריאות, שריקות, חיקוים ומה לא… וזה עדיין נחמד בין כל שער זיהומי הרעש.
אך בכל הקשור אל הפן האנושי, נדמה לי שחייב היה להישבר פה שיא כלשהו, לא?

והשאלה הנוספת: למה כל זה קורה דווקא לי?
L

נ.ב.,
אם אתם סקרנים, קליק ימני על כל אחת מהתמונות המוקטנות יכול לפתוח אותה בחלון אחר בגדול.

המחוייך | With A Smile

מציצים | Peeping

Every morning I like to open the shades and peep out, to see for myself what kind of day we're going to have. If ever I was looked back at, it was either a winged creature or a human, that had climbed the neighbor's roof to fix this or that.
Therefore you can imagine how much I was surprised when…

בכל בוקר אני אוהבת לפתוח את התריס והחוצה להציץ, כדי לגלות בעצמי איזה מן יום יהיה לנו. אם אי פעם הסתכלו עלי חזרה, היו אלו יצורים מכונפים, או בני אדם, שעלו על גג השכנים לתקן משהו פה ושם.
אי לכך ובהתאם לזו, ניתן בהחלט לדמיין כמה הופתעתי כאשר…

חתול/ה על גג השכנים | a cat on the neighbor's roof

בתקווה לחודש נעים | hoping for a pleasant month
L

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

רגע קסום ? A Magical Moment

לעברית, קליק פה.

One of the days last week I was sitting (in total boredom) in a bus. We were stopped at a red light. All of a sudden I caught something strange through the window.
The one-way street we were standing in had only two lanes. The right for those who turn right, the left for those who go on straight ahead. And it also has to be said that these lanes are not particularly wide.
In my lane, at the head of the queue, stood the city bus.
In the right lane stood a truck that delivers refrigerated foods.
Both of these are not exactly minuscule. However…

Right there between them stood…

a sedan (!?!).

as if there was a third lane (and I assure you there isn't!).

I immediately remembered Harry Potter's world

Ford Anglia of 1967

Well, not exactly the flying car, but those who managed to squeeze in spaces others couldn't and the ones who managed to find themselves magically at the front of the queue (which is exactly where all of us stood).

I won't go on teasing. What happened was pretty simple to understand, after all:
the truck stood just before the stoplight with two wheels on the sidewalk, to unload, when both private car and public bus pass it by.
These passed, the truck turned on and the driver, not at all fussed with the traffic, drove on. Sandwiching the car between him and the bus.

The bus driver seemed amused: the smaller car (compared to the monstrosities at its' sides) wiggled out of the sandwich, stopped aslant, half blocking the truck, (probably half of itself) on the crosswalk, the side window slid down and the (female) driver started arguing with the (male) truck driver. Which, of course – didn't remain in her debt.

As a photograph, I didn't see the photogenic value, especially through a not-too-clean bus window. So I didn't snap the shot. Yet still the image of the three vehicles standing on two lanes remains etched in front of my mind's eye.

This week I passed that way again and I still cannot figure it out and understand. At the sidewalk's edge stand lampposts and trees. So the truck could not have managed driving on it…
And the road really seems (still) not wide enough…

And this is another side of the coin:
there I was, amused by the situation and my own imagination, thinking of magic, that allows what seems impossible in the real world. But in fact, on the road, it seems that between the car and the truck drivers there was no love lost among all the anger and frustration. Not to mention the danger aspect of the situation I described…

But this reminded me that in this life there really could be magical moments, that could just as easily be missed, when one is not looking.
So open your eyes, they are there…
L


ובעברית:

באחד מימות השבוע שעבר ישבתי (השתעממתי לגמרי) באוטובוס. עמדנו באור אדום. לפתע-פתאום, קלטתי משהו מוזר מחוץ לחלון.
ברחוב החד-סטרי בו עמדנו יש רק שני נתיבים. הימני מיועד לפונים ימינה, והשמאלי מיועד לממשיכים קדימה. ויש גם לציין כי הנתיבים לא רחבים במיוחד (מדובר ברח' הרצל פינת הרא"ה, או אורדע, רמת-גן, למי שמכיר).
בנתיב שלי, בראש התור לרמזור, עמד האוטובוס העירוני.
בנתיב הימני עמדה משאית הובלה בקירור.
שני אלו לא בדיוק כלי-רכב מזעריים. אבל-ברם-אולם…

ממש ביניהם עמדה…

מכונית משפחתית (!?!).

כמו היה שם נתיב שלישי (ואני מבטיחה לכם שאין!).

מיד נזכרתי במכוניות שונות בעולמו של הארי פוטר…

פורד אנגליה 1967

ובכן, לא בדיוק המכונית המעופפת, אלא אלו אשר הצליחו להידחס אל רווחים בלתי אפשריים לכל מכונית אחרת, או הללו אשר הגיעו באורח פלא לראש התור של הרמזור (וממש שם עמדנו כולנו).

ובכן, לא אמשיך למתוח. מה שקרה היה, בסופו של דבר, די פשוט להבנה:
המשאית עמדה מעט לפני הרמזור, בגלגליה הימניים על המדרכה, ופרקה סחורה, כאשר עקפו אותה האוטובוס והמכונית הפרטית.
משסיימו הללו לעקוף, המשאית הותנעה, והנהג, כלל לא מוטרד משאר התנועה, נהג קדימה. 'כורך' את המכונית הפרטית בינו לבין האוטובוס.

נהג האוטובוס נראה משועשע: המכונית הקטנה (יחסית למפלצות לצדיה) התפתלה החוצה מה'כריך', נעצרה באלכסון חוסמת מחצית המשאית, (כנראה מחציתה-שלה) על מעבר החציה, חלון הצד שלה צנח והנהגת החלה להתווכח עם נהג המשאית. אשר, כמובן – לא נשאר חייב.

כצילום – לא ראיתי בזה ערך פוטוגני, במיוחד לא דרך חלון אוטובוס לא הכי נקי, לכן לא צילמתי. ועדיין התמונה של שלושה כלי רכב עומדים על שני נתיבים נותרה חקוקה לנגד עיני רוחי.

השבוע עברתי שם שוב ואני עדיין לא מצליחה לפענח ולהבין. על שפת המדרכה ניצבים עמודי תאורה ונטועים עצים. כך שמשאית הקירור לא יכולה הייתה להמשיך בנהיגה על המדרכה…
והכביש ממש לא נראה רחב מספיק…

והנה עוד היבט של צדי המטבע:
שם הייתי, משועשעת מהמצב ומהדמיון האישי-שלי, חושבת על קסמים, המאפשרים את מה שבעולם הממשי נדמה כבלתי אפשרי. אבל בשטח, בפועל, נדמה לי שבין נהגת המכונית לבין נהג המשאית לא חלף אף רגע חיובי בין כל הכעס, התסכול והעצבים. וזאת מבלי להתייחס אל ההיבט המסוכן במצב אשר תיארתי…

אם כי זה הזכיר לי שיכולים בכל-זאת להתקיים בחיים האלה רגעים קסומים, אותם אפשר להחמיץ די בקלות, אם לא מסתכלים.
פקחו עיניים, הללו שם…
L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

וזהו זה | And That's It

הקודמים: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4 | Previously: Part 1, Part 2, Part 3, Part 4

During his own childhood my dad got bit by the motor-bug. Any engine with wheels was worthy of his attention.

אבא שלי, עוד מילדותו, נדבק בחיידק המוטורי. כל מנוע מחובר אל גלגלים מצא ראוי לתשומת לבו.

As a little girl, I played along with him in boys games, like recognize the car by sight or symbol (but the sound of the engine? That was when I reminded dad that I really was a girl, not a boy).

כילדה, שיתפתי איתו פעולה במשחקי בנים, כמו זהי את המכונית לפי הצורה והסמל (אם כי זהי את רעש המנוע? בשלב הזה הזכרתי לאבא שאני בכל זאת ילדה, לא ילד).

Dad was subscribed to a car-magazine from abroad. Encouraged by our games, he let me leaf through it too.

אבא היה מנוי על כתב עט מוטורי מחו"ל. מעודד מהמשחקים שלנו, הרשה לי לעלעל.

והתאהבתי במבט ראשון | And it was love at first sight

And being only a child, unknown facts could not confuse me even a bit. Which is why I had no problem recognizing the similarity between the love of my life (as was then) and what looked to me (then) almost as her smaller version.

ומהיותי ילדה, עובדות עלומות לא יכולות היו לבלבל אותי ולוּ במעט. על כן לא הייתה לי בעיה לזהות את הדמיון בין אהבת חיי (דאז) לבין מה שנראה בעיניי (דאז) כמעט כמו גרסתה המוקטנת.

Maybe the models I met this time are not exactly the ones of my childhood (which I remember as more similar), but there is still something in the wide front, tapering back and in profile, that at least to me seems similar still.
What do you think?

אולי הדגמים שפגשתי הפעם אינם בדיוק דגמי ילדותי (אותם אני זוכרת כהרבה יותר דומים), אבל יש משהו בחרטום הרחב, באחוריים המוצרים, כמו גם בפרופיל, אשר לכל הפחות בעיניי עדיין נראה די דומה.
מה דעתך?

And how happy I was to meet both the Citroën DS and the Porsche 911 this time! These were exactly the two cars I wished I saw in the previous show, which is the reason I decided to bring them up on the last post in the series of this year's exhibit.

וכמה שמחתי לפגוש גם את הסיטרואן DS, וגם את הפורש 911 הפעם! אלו בדיוק שתי המכוניות שייחלתי לפגוש בתצוגה הקודמת, לכן החלטתי להעלות אותן אל הפוסט האחרון בסדרה השנה.

And what will I wish for next year? Maybe a Bentley? Or a Lamborghini? I don't know. But I'm sure that next year too (as was this year and the one before it) the plethora will be overwhelming. So I will wish not to be too amazed by it, and to not miss anything.

In the hope you enjoyed it as I did, have a good weekend
L

ומה אייחל לפגוש בפעם הבאה? אולי בנטלי? או למבורגיני? לא יודעת. אני משוכנעת שגם בשנה הבאה (כמו השנה ובקודמתה) השפע יהמם מחדש. על כן אייחל לא להידהם מדי ולא להחמיץ דבר.

בתקווה שנהנית כמוני, סופ"ש נעים ושבוע טוב
L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

המשעול המיוחד 2 The Special Lane

הקודמים בסדרה: חלק 1, חלק 2, חלק 3 | Previously in this series: Part 1, Part 2, Part 3

סברה | Sabre

Just thinking this is one car out of only 379 ever assembled, and it seems there is no car more special than this one.

רק לחשוב שזו אחת מבין 379 מכוניות שנוצרו אי פעם, ונדמה שאין מכונית יותר מיוחדת ממנה.


L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

המשעול המיוחד 1 The Special Lane

הקודמים בסדרה: חלק 1, חלק 2 | Previously in this series: Part 1, Part 2

יגואר | Jaguar

If I have any criticism, it has to do with the details. Personally I like knowing what I am looking at. Not just make, but also model and year of production (at the very least). And in many cases these details were lacking. Like in this case.

אם יש לי מילת ביקורת, הרי זו נוגעת אל הפרטים. אישית, אני אוהבת לדעת על מה אני מסתכלת. לא רק שם יצרן, אלא גם שם דגם ושנת ייצור (לכל הפחות). ובמקרים רבים הפרטים חסרו לי. כמו כאן.

This separated Jaguar had a board of photos, showing it before restoration. But no other details. What a shame.

אל היגואר המובדלת הזו הצטרף לוח צילומים, אשר הבהיר את מצבה טרום שיפוץ. אך לא פרטים נוספים. וחבל.

L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול השברולט | The Chevrolet Lane

לפרק הקודם בסדרה, קליק פה | For the previous installment in the series, click here

שברולט קורבט סטינגריי מהממת | The amazing Chevrolet Corvette Stingray

שברולט קורבט יפהפייה 1961 The beautiful Chevrolet Corvette

ושברולט בל אייר מדהימה 1957 and the stunning Chevrolet Bel Air

I have absolutely no clue whatsoever why this car pushes my nostalgic button, seeing as I was born more than a decade after it…

אין לי מושג למה דווקא המכונית הזו לוחצת לי על כפתור הנוסטלגיה, במיוחד כאשר נולדתי יותר מעשור אחריה…

In the bitching corner this time – the people. What can I say… there were tens of signs asking not to touch the cars. Yet people touched, opened, peeked in, slammed, leaned on, even got on steps (if the vehicle had one), surrounded the cars and clung to them.
Most of these cars are very important to their owners. Some of which have worked on them by the sweat of their brow. And there the visitors were, despite the signs, treating the cars as their own. Unbelievable.

But this is it. The bitching over and it has to be said I got back from there happy.
The reason for that … to be continued…
L

בפינת הקיטוּר הפעם – האנשים. מה אגיד-אומר-אדבר… עשרות שלטים ביקשו שלא לגעת במכוניות. ואילו האנשים… נגעו, פתחו, הציצו, טרקו, נשענו, אפילו עלו על מדרגות (אם לרכב הייתה מדרגה), הקיפו, נצמדו.
רוב המכוניות הללו חשובות מאד לבעליהן. חלקם ממש עבדו על המכונית בזיעת אפם. והנה, על אף השילוט, רבים התנהגו עם המכוניות כבשלהם. פשוט לא יאומן.

אבל זהו. נגמר הקיטור ויש לציין כי חזרתי משם די מאושרת.
ההסבר לזה… בהמשך…
L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות 2018 Memory Lane

Every year there is this meeting of antique car owners, where the cars are put on show. This year I have many pickings. If you're not interested, read you in a few more posts.

כן. מועדון החמש. השנה הבאתי שלל רב. אחלק אותו למנות. אציין מראש – הסדר יהיה לפי סדר הצילום (למעט מספר הפתעות, אותן אשמור לסוף).

I have absolutely no idea which car this is, but I liked its' propeller…

אין לי מושג איזו מכונית זו, אבל מצא חן לי הפרופלור…

(וסיפרו לי כי זו סיטרואן אמי | and I was told this is Citroën Ami)

And here's a Chevrolet (V8 ?), looking good:

והנה שברולט (V8 ?), נראית טוב:

And a Classic Tiffany…

וקלאסיק טיפאני…

I couldn't find information on it, all I know is what was written on its' back.

לא מצאתי מידע על המכונית, כל שיש לי זה מה שנכתב עליה מאחור.

ובכן, נראה לי די בינתיים | Well, seems enough for now

עדיין מועדים לשמחה ושבת שלום | Have a good weekend

L

P.S. For last year's haul click here for part one, or click here for part two, that were shorter than the above.

נ.ב. לשלל של השנה שעברה, קליק פה לחלק א', או קליק פה לחלק ב', שהיו יותר קצרים מהנ"ל.

המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

Back to the Past

לעברית, קליק פה.

The phone rang. I answered.
L?
Yes?
I'm calling from the bank.
(Okay, already scary. The bank won't call to wish a happy holiday).

We've been notified there's a suspicion your credit card has been copied, when you drew cash this morning. So I canceled your card just now.
(??!!?? I'm in shock).

I've ordered you a new card. It'll take a week.
(Today is Tuesday…).

It'll be here maybe Wednesday next week. Probably Thursday.
(Meaning – a week and a half! And I have only a bit over 10 US$…).

You can always come over and draw cash from the bank clerk…
(Do you remember those days?).

Well, nice Ms. Bank, that canceled and ordered, couldn't tell me if the copied card was used or not. So another call to the credit card company:

I see a deal made today, but have no details.
(What can that mean?).

It depends on the business. They sometimes broadcast all at the end of the day, sometimes every other day…
(Did you know that?).

In short – maybe Thursday I'll know if it is my deal of this morning or someone else's… (and I might have to wait to know till next Tuesday).

And what in the meantime?
Seemingly – I'm stuck. No card to charge, and since it is the same one – it won't work at the cash machine. And what I have on me is a ridicules sum that won't see me through the weekend…

On the other hand – I won! It seems to me that the last paragraph already says I went back in time. But I most certainly will be the woman who traveled further to the past (meaning – once I go to the bank, stand in front of a clerk and draw cash).

Someone once advised me to hide money in the car for emergencies.
(But I have no car. And if I did, I'd be afraid it would be stolen).
Ms. Bank advised a second credit card, just in case.
(But I don't like credit… hardly ever use it).
So I have no choice but to slug my feet (to the bus) and actually step back to the past…
It'll be alright (I typed hopefully).

Happy Sukkot (those who celebrate)
L


ובעברית:

בחזרה אל העבר

הטלפון צלצל. עניתי.
L?
כן?
מדברים מהבנק.
(או.קיי., רק רגע – זה כבר מפחיד. בנק לא יתקשר לאחל חג שמח).

קיבלנו הודעה על חשד להעתקת כרטיס האשראי שלך, כאשר משכת כסף הבוקר. לכן ביטלתי לך את הכרטיס הרגע.
(??!!?? אני בהלם).

הזמנתי לך כרטיס חדש. יידרש לזה בערך שבוע.
(אנחנו ביום שלישי…).

אולי ביום רביעי בשבוע הבא. יותר בטוח – ביום חמישי.
(כלומר – שבוע וחצי! ויש עלי רק כ-40 שקל…).

את תמיד יכולה למשוך מהפקיד בסניף…
(אתם זוכרים את הימים?).

טוב, הגברת הנחמדה שביטלה לי והזמינה, לא ידעה להגיד לי אם השתמשו למעשה בכרטיס המועתק. לכן עוד שיחה עם חברת האשראי:

נקלטה עסקה יחידה, עדיין ללא פרטים.
(מה זאת אומרת?).

תלוי בבית העסק, לפעמים משדרים לנו בסוף היום את הכל, לפעמים אחת ליומיים…
(הידעתם את זה?).

ובקיצור, אולי ביום חמישי אדע אם זו העסקה שלי מהיום או של מי שאינו אני… (ואולי אחכה עד אחרי שמחת תורה…).

ומה בינתיים?
לכאורה – אני תקועה. אין כרטיס אשראי להעביר בשום מכונה, אין דרך למשוך כסף מזומן, וכבר ציינתי כי יש עלי סכום מגוחך, אשר לא יעביר אותי את הסופ"ש…

מצד שני – זכיתי! נדמה לי שהפסקה הקודמת כבר אומרת שחזרתי בזמן. אבל לבטח אהיה האישה היחידה שממש תחזור עוד יותר אל העבר (כלומר – ברגע שאסע אל הבנק ואתייצב מול הפקיד/ה כדי למשוך כסף).

מישהו יעץ לי פעם להחביא סכום כסף במכונית למקרי חירום.
(אבל אין לי מכונית. ואם הייתה, הייתי חוששת מגניבה).
הגברת מהבנק ייעצה לי להזמין עוד כרטיס, שיהיה כגיבוי.
(אבל אני בכלל לא בעד אשראי… בקושי משתמשת).
על כן אין ברירה ואכתת רגלי (עד האוטובוס) ואחזור אל העבר.
יהיה בסדר (הקלדתי בתקווה).

מועדים לשמחה
L

רגעי טבע | Nature Moments

Drama

לעברית, קליק פה.

Drama, simply put, is more interesting than still waters.
True it is that we all need to be still waters sometimes, and that too is pretty simple – in order to rest. However, most of us either read and/or watch (mostly, in my opinion) some kind of drama. Whether Action (book or movie), or cerebral (court-room drama?), or spiritual (well, you tell me which genre fits here).
Even in the Fantasy realm there has to be drama. Otherwise the story would be boring.

I'll admit freely that in the greenery world I haven't met with drama yet. Plants are watered, they absorb the sun and grow. What else is new?

And then I passed this bush, and I had to document:

Isn't this dramatic?
L

P.S. There has to be said a word or two in favor of the sun, that plays a considerable part here…


ובעברית:

דרמה

דרמה, בפשטות, יותר מעניינת ממי מנוחות.
נכון, כולנו זקוקים למי מנוחות מדי פעם, וגם זה די בפשטות – כדי לנוח. אבל-ברם-אולם רובנו קוראים, ו/או צופים (בעיקר, לדעתי) באיזושהי דרמה. אם פעלתנית/גופנית (סרטי/ספרי פעולה), אם מושכלת (דרמה משפטית?) ואם רוחנית (ובכן, תגידו לי אתם איזו סוגה מתאימה פה).
גם בממלכת הפנטזיה חייבת להיות דרמה. אחרת הסיפור ישעמם.

אודה ולא אבוש כי דווקא בממלכת הצומח טרם הזדמן לי להיתקל בדרמה. צמחים מושקים, סופגים את השמש וצומחים. ומה חדש בזה?

אבל לפתע עברתי ליד השיח הזה, והייתי חייבת לתעד:

האין זה דרמתי?
L

נ.ב. יש לומר מילה-שתיים גם לזכות השמש, המשחקת כאן תפקיד לא מבוטל…