הנוסטלגי | Nostalgic Moments

ביקור בית | Home Visit

עיר סואנת | Busy City
עיר סואנת | Busy City

לעברית, קליק פה.

Even if it is no longer my home (since long ago), my home town was such for the first twenty-one years of my life. Therefore, any trip over there is as a home visit. And any trip over there, especially lately (for some reason) is bitter/sweet.
And I'll start with the bitter:

As background I'll tell that when I was a toddler my parents took me for a walk. Suddenly a bus came across my way. I managed to slip away and ran and with utter determination (so told the parents) I placed my hands on the first step of the monstrosity (well, a huge old bus had to be a monstrosity to a girl one or two years old). Of course – there was no choice. The parents gave in to the driver's proclamation and all three of us stepped up and went for a ride.
This could have been the first step of a wonderful love story.

But not so. Now, that I ride buses as an adult, there's no shortage of venting opportunities (that is other than opening a window). For instance this time, while riding back from a home visit, still on the highway, the driver saw fit to ask aloud if there's anyone going down at the next stop.
At the time I didn't really understand the question. Because, I'm sorry, what? Did the line become all of a sudden a choose-as-you-go program?
I said yes.
What, the driver wondered, no ringing?
There's still time, I answered.
Yes, there's still time… the driver repeated in amazement (pretty derogatory actually and a bit annoyed).
And indeed, when the driver deviated to the exit from the highway I rang. Why would I bother before then? Lately it happened twice (on a different and internal line) that I rang rather early and the driver forgot to open the door.
However I don't entirely blame this bus driver. It is the kind of line (that has to annoy drivers) that has a deviation from the way, a turn around that probably wastes time (especially with the traffic jam) that any of them would be happy to avoid. And this driver throughout the whole ride was busy with something other than driving… (even to the point of an involuntary deviation to the next lane).

But I promised sweet as well… and this time the sweet was – nostalgic (what a surprise).

A few years ago I went by a shop. The window showed countless wall-clocks (I just couldn't stop to count back then). The chain of thoughts that assailed me when seeing all the time pieces brought me back (eventually) to my childhood:
My parents had a friend – Samson – who happened to be a clock-smith. He had a shop in a shopping center. At the front there was a wide square (all this probably still exists as was, but Samson not only is no longer there but also not with us anymore, may he rest in peace, wonderful man).
I have no idea whether my parents used to announce an upcoming visit, or did he just use to see us coming across the square (it was very easy to recognize us – tall dad, short mom and a toddler in between). Anyway, when spotting us Samson would break into a run (in my imagination – something crazy, cartoon-like) around the shop (which it has to be said – was a small one) and would set all the clocks to 12. So when we entered, any sound making clock would do so. Bells, gongs, kuku's and the likes washed over me, not only like a wave of sound but also of an indescribable happiness.

Nowadays I really have no clue whatsoever as to why I liked such a cacophony of noise. But the happiness wave, from the moment I recalled it, I remember well. I even think Samson preceded the well-known piece of Pink Floyd…

In any case, as one who actually loves time keepers to turn into someone with no functioning one (except the alarm clock, that turned out to be quite a beast and refuses to stop, even after braking) could have been a wonder. However, you tell me – when have you seen a clock-smith that actually mends clocks? The only one I encountered wanted to send me to another city. There, so he heard, they might still agree to fix it.
So, when my mom mentioned a clock-smith, I decided to try and take one of my time pieces to him on my next visit. He might agree to fix it.

I found him. And suddenly felt like checking what century I'm in. A little guy with a little folding table in a hall of some building. On the table a (very) select number of wrist straps of leather and metal, two-three old wrist watches, and a heap of odd tools.
I went to him. Explained that I wanted to know if the watch can be fixed and if so – how much would it cost.
The man took, opened, shook, fiddled with a tool, poked with another, closed, check the loading (it is an old mechanical pocket watch, with a knob that needs turning to fill). He then handed over the watch to me and didn't really seem to know what to tell me. Mentioned it is mechanical. That it needs filling (well, as it is mine for a while, I knew that) and that it is full.
That's when the penny dropped. The man checked a watch that he thought had to work, but I knew it didn't…
And, indeed, when I asked "how much do I owe you?" he didn't want anything. Waved the matter away.
I said that he actually worked on it. And he agreed to accept the equivalent of something like one and a half dollars.
And warmed my heart in more ways than one.

And I was happy to have met both these clock-smith and driver during the same day. The contrast between them showed me more clearly the difference between the honest professional and the selfish amateur…


ביקור בית

גם אם זו אינה ביתי זה זמן רב (מאד), בכל-זאת עיר הולדתי הייתה לי לבית בעשרים ואחת שנותיי הראשונות. לכן, כל נסיעה לשם, כמוה כביקור בית. וכל נסיעה לשם, בעיקר בזמן האחרון (משום מה), מאופיינת במעין מתוק/מר שכזה.
ואתחיל עם המר:

כרקע אספר כי בהיותי ילדה ממש קטנה הוריי יצאו איתי לטיול רגלי. לפתע נקרה אוטובוס בדרכי. הצלחתי להשתחל מהם ואצתי-רצתי ובנחישות תהומית (כך סיפרו ההורים) הנחתי את ידיי על המדרגה הראשונה של המפלץ (נו, אוטובוס אגד אדום ישן של פעם, למי שזוכר, חייב היה להיות מפלץ בעיניה של ילדה שאולי מלאו לה אז שנה-שנתיים). כמובן – לא הייתה ברירה. ההורים נכנעו להכרזת הנהג ושלושתנו עלינו אל האוטובוס ויצאנו לנסיעה.
זה יכול היה להיות הצעד הראשון של סיפור אהבה נפלא.

ולא כך. עכשיו, משעליי לנסוע באוטובוסים כבוגרת, לא חסרות הזדמנויות הקיטורים (ולא רק מהאגזוז…). למשל הפעם, בחזרתי מביקור הבית, עוד בדרך הבין-עירונית הנהג מצא לנכון לשאול בקול אם מישהו מתכוון לרדת בתחנה הבאה.
באותו רגע ממש לא הבנתי את השאלה. כי סלי-חה, מה? האם המסלול הפך לפתע לתכנית כבקשתך?
עניתי שכן.
מה, התפלא הנהג, לא מצלצלים?
עניתי שיש עוד זמן.
כן, יש עוד זמן… חזר אחרי הנהג בתימהון (מזלזל למדי למען האמת, ומעט מעוצבן).
ואכן, כשהסיט את הרכב אל מסלול היציאה מהדרך המהירה, צלצלתי. כי למה לי להתאמץ לפני כן? בדיוק לאחרונה קרו לי שני מקרים ברצף (בקו אחר ועירוני), בהם צלצלתי מוקדם יחסית והנהג שכח לפתוח את הדלת.
אם כי אני לא לגמרי מאשימה את הנהג המסוים הזה. זה מסוג המסלולים (שחייבים לעצבן נהגים) בהם יש להם סטייה מדרך הישר, עיקוף אשר לבטח מבזבז זמן (בעיקר בפקק), אשר כל אחד מהם ישמח לחתוך. והנהג הזה גם ככה לכל אורך הנסיעה התעסק במשהו לידו יותר מאשר בנהיגה… (אפילו עד כדי סטייה לא רצונית אל הנתיב ליד!).

אבל הבטחתי גם מתוק… והפעם, המתוק היה – הנוסטלגיה (כמה מפתיע).

לפני מספר שנים, חלפתי ליד חנות. בחלון הראווה שלה הוצגו אינספור שעונים (פשוט לא יכולתי לעצור לספור בזמנו). שרשרת המחשבות שתקפה אותי למראה כל מראי-השעות החזירה אותי (בסופו של דבר) אל הילדות:
להורים שלי היה חבר – סַמסוֹן – אשר במקרה היה שען. הייתה לו חנות במרכז מסחרי. בחזיתה הייתה רחבה פתוחה (כל המערך הזה, כפי הנראה עדיין קיים כפי שהיה, אם כי סמסון כבר מזמן לא רק לא שם אלא גם לא איתנו. וזכרו מאד ברוך! איש מדהים).
אין לי מושג אם הוריי נהגו להודיע לו על ביקור ממשמש ובא או שמא סמסון רק ראה אותנו מתקדמים על פני הרחבה (היה קל לזהות – אב גבוה, אם נמוכה, דרדקית באמצע). בכל מקרה, עם קליטתו אותנו, סמסון נהג לפרוץ בריצה (בדמיוני הדבר נראה כמו משהו מטורף-מה, המתאים לסרטים מצויירים) ובהקיפו את כל חנותו (הקטנה, יש לציין) הספיק לכוון את כל השעונים ל-12. כך שעם היכנסנו אל החנות, כל שעון שיכול היה להשמיע קול – כך עשה. דינדון, צירצור, גונג, קוקו, וכו' שטפו אותי לא רק בגל צליל אלא גם בגל אושר בלתי יתואר.

כיום, באמת שאין לי שמץ של מושג קלוש שבקלושים למה ומדוע הרעש הקאקופוני הזה מצא חן לי, אבל את גל האושר, מהרגע בו נזכרתי בו, אני עדיין זוכרת היטב. ואפילו נדמה לי שסמסון הקדים את הקטע הנודע של הפינק-פלויד…

בכל אופן, ממי שממש אוהבת שעונים להפוך פתאום לחסרת כל שעון מתפקד (מלבד השעון המעורר, שמשום-מה התגלה כחייתי במיוחד ומסרב להתקלקל, גם לאחר שנשבר) יכול היה אולי להפתיע. אם כי תאמרו לי אתם – מתי ראיתם שען שממש מתקן שעונים? היחיד בו נתקלתי רצה לשלוח אותי אל עיר אחרת, שם, כך שמע, אולי עדיין יסכימו לתקן.
לכן, כאשר אימא שלי הזכירה שען, החלטתי לנסות ולקחת אליו את אחד השעונים שלי בביקור הבית הבא. אולי יסכים לתקן.

מצאתי את השען. לפתע התחשק לי לבדוק באיזו מאה אני נמצאת. איש קטן עם שולחן מתקפל קטן באולם כניסה של איזה בניין. על השולחן מספר (מוגבל במיוחד) של רצועות עור ומתכת, שניים-שלושה שעונים ישנים, וערימת כלים משונים.
ניגשתי. הסברתי כי רציתי לדעת אם אפשר לתקן את השעון ואם כן – כמה זה יעלה.
האיש לקח, פתח, ניער, קשקש עם כלי, חיטט עם כלי אחר, סגר, בדק טעינה (זה שעון כיס מכני, עם כפתור מסתובב של פעם). הגיש לי את השעון חזרה ולא ממש ידע מה להגיד לי. ציין שזה שעון מכני. שצריך למלא (טוב, נו, השעון שלי זה זמן, מן הסתם ידעתי) ושזה מלא.
באותו רגע נחת האסימון. האיש כנראה בדק שעון שאמור לעבוד לדעתו אבל אצלי השעון לא תפקד…
ואכן, כאשר שאלתי "כמה מגיע לך?" האיש לא רצה דבר. ביטל את העניין בתנועת יד.
ציינתי שבכל-זאת האיש עבד. ובגלל זה הסכים האיש לקבל חמישה שקלים.
והצליח לחמם לי את הלב, תרתי משמע.

ואני מאד שמחה שפגשתי את השען והנהג הללו באותו יום. הניגוד ביניהם המחיש לי טוב יותר את ההבדל בין המקצוען הישר לבין החובב האנוכי…

רגעי צילום | Pix Moments

Street Art

I'd have thought it unlikely to come across a tree stump turned into a work of art… that is, until I came across it

אומנות רחוב – הייתי אומרת שלא סביר שאתקל בגדם עץ שהפך ליצירת אומנות… כלומר – עד שנתקלתי בזה

I'd have thought it unlikely to come across Street Art in an enclosed shopping mall… that is, until I came across it

הייתי אומרת שלא סביר שאתקל באומנות רחוב בקניון סגור… כלומר – עד שנתקלתי בזה

With street Street Art one doesn't usually get a reflection like this…

באומנות רחוב ברחוב בדרך כלל אין השתקפות כזו…


המיוחדים | Special Moments

שואה, תקומה, ימי זיכרון ועצמאות

Sorry English reader, this post is too local to be of interest. Read you next time :-)

מאז ויתרתי על הטלוויזיה, קבעתי לי מנהג להתאים קריאה אל ימים. כלומר – ביום אבל לאומי, לא מתאים לי לקרוא משהו מצחיק (למשל).
מצד שני, הרי יש כל כך הרבה ספרים אחרים, שיכולים לבוא בחשבון, עד כי אפשר בהחלט לקרוא משהו חדש בכל שנה. (הערת אגב – גם ספר בדוי, כמו 'תיק אודיסה' מאת פרדריק פורסיית' מ-1974, יכול להיות ספר תואם ימים כאלו. ועוד ספר לא רע בכלל. לטעמי האישי – הכי טוב שלו).

השנה, כאשר רפרפתי על פני המדף המתאים, קלטה עיני ספר די בולט – חלק מעטיפתו צהוב וחלק שחור. מה שמתאים מאד לכותרתו:

לאור היום ובמחשך.

ניתן בהחלט לשאול אותי – אם הספר כל כך בולט, למה עינך קלטה אותו רק עכשיו?
התשובה פשוטה – הספר תמיד היה חלק מחיי. אין לי מושג מתי בדיוק שילבו אותו על מדף בבית הוריי, אך הגיוני לחשוב כי זה קרה עוד בטרם למדתי לקרוא בעצמי.
והשנה, מסיבה שאינה ברורה לי כלל ולקראת ימים אלו, החלטתי לשלוף את הספר מהמדף ואף לפתוח אותו.

שמו של כותב הספר – ירוחם כהן, לא אמר לי דבר. מַעֲבָר אל הדף הבא גילה לי כי הספר יצא לאור בשנת 1969, מה שיכול להסביר משהו (כולל את מצב הספר אם כי לא רק), היות ובאותה שנה מלאה לי שנה.
עוד עמוד-שניים ולפתע נחשף לעיני סמל הפלמ"ח.
נו, יופי! חיכיתי לערב יום הזיכרון, שלפתי שוב את הספר ממקומו והפעם ממש התחלתי לקרוא. ו…

הלם ותדהמה. אני ממש המומה מכמה מהקטעים המסופרים.

זה סיפור זיכרונותיו של מר ירוחם כהן, משנות נערותו, דרך מלחמת הקוממיות ואין לי מושג עדיין איך הסיפור יסתיים היות והקריאה עדיין נמשכת.

אהבתי בו כל מני קטעים (וממש לא אהבתי קטעים אחרים, ובמיוחד אני מודה לכותב שחסך בפרטי העינויים!).
בפתח מבצע יפתח, מתאר מר כהן איך יגאל אלון אסף את מזכירתו ואת הכותב ועלה אל הגליל העליון. וָייצאו השלושה להציל את המצב.
ואולי כולם יודעים מה קרה שם (כבר סיפרתי פעם כי מעולם לא מצאתי מורים להיסטוריה שדיברו בשפה שלי, כך שאף פעם לא למדתי את הנושא כראוי, על אף אחד מרבדיו הרבים).
אבל שעשעה אותי התעוזה והחריפות שהביאה לגיוס כל כלי הרכב שניתן היה לגייס ונהיגתם ברחבי הגליל העליון בשעות הלילה, באורות עזים ובאותו כיוון, כיבוי האורות עם ההגעה, הפניית הכלים לאחור ונהיגתם חזרה, רק כדי להדליק אורות מחדש במקום המוצא ולפנות אל הכיוון המקורי לעוד נהיגה. וחוזר חלילה. בלופ.
כדי לגרום לצופים בלבנון וסוריה לחשוב כי כוחות גדולים מתארגנים שם לקראתם.

אבל מה שהדהים אותי עוד יותר היה סיפור כיס פאלוּג'ה.
יגאל אלון ביקש מתנדב, היות ורצה להביא לפינוי הכיס עם כמה שפחות חללים בשני הצדדים. ירוחם כהן התנדב. ניגש אל מקום התבצרות המצרים וקרא להם לשיחה. שלושה יצאו לקראתו. כל אחד הציג את עצמו ומי שהיה בדרגה הבחירה היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל-נאצר.
נו, רק בימים וזמנים כאותם ימים וזמנים יכולים שניים 'לירוק אש' אחד על השני (כמאמר הכותב) במשך הלילה, ולהיפגש למחרת לשיחה חברית ומעניינת.

עוד הזוי בעיניי כי ברגע שנקבעו מקום וזמן לפגישה בין המפקד המצרי לבין הישראלי (ופמליותיהם), חברי הקיבוץ בו עמדו להיפגש החלו לאפות עוגיות, מצאו מפה לבנה, ערכו שולחן…
סיפור ענק.

אבל שאלת השאלות עדיין לא לגמרי ברורה. מה להורים שלי ולספר הזה, אשר אף הוקדש ונחתם בידו של מר ירוחם כהן…
אימא שלי חושבת שיתכן כי באחת הפעמים בהן אבא שלי נבחר כעובד מצטיין, ניתן לו הספר במתנה מהמפעל. אם כי לי נראה מוזר-מה שאדם כמו הכותב יחתום על ספריו למטרה כמו זו.
תהא אשר תהיה הדרך בה מצא ספר זה את מקומו על המדף, אני מאד שמחה שזה קרה. ולמרות שיתכן כי הספר נעלם ממדפים אחרים, בכל זאת חשבתי להזכיר אותו פה.

יום עצמאות שמח

רגעי טבע | Nature Moments

מחלון המטבח | From My Kitchen Window

גשם זלעפות, כולל ברק ורעם | Torrential rain, including lightning and thunder

כעבור חצי שעה – השמש זורחת | half an hour later – the sun is shining

ולמחרת… "בשמיים ראיתי קשת" | and the next day – a rainbow

רק הקשת השנייה שראיתי זה כעשור לפחות | only the second rainbow I saw for at least a decade

הזהו אביב ? Is this spring

רגעי טבע | Nature Moments

Shades of Goose

גוונים של אווז

אין לי מושג איזה אווז זה | I have no idea what goose this is

אף לא למה נדמה לי המלכותי מכולם | nor why it seems to me the most regal of all

אך ככולם – גם הם שומרים על האפרוחים | but like all, they too guard their young

(ונאמר כי יתכן שהללו אווזים אפורים | And I'm told these might be Greylag Geese)


Whenever Life feels too much to me, whatever the reason, I try to find time to walk to the park. Something there always manages to make me Smile. Like these geese.

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק ב'

אני כל כך לא מחוברת לכלום עד כי לא ידעתי/שמעתי/ראיתי/קראתי על מה שקרה לפני יותר משבוע.
כלומר – עד אשר נתקלתי בדעה שהזכרתי בפוסט האחרון.

תוך כדי הבעת הדעה, תואר מה שנראה לי כהתנהגות פסולה (לחלוטין!) של משטרה.
ובמילים אחרות – מה שנכתב שם נקרא בעיניי ההמומות כהתעללות באדם מבוגר.

בשלב הראשון – ניסיתי להציב את עצמי בנעלי הצופה בשוטר המתעלל במישהו. ושאלתי את עצמי – האם יכולתי להתערב?
לצערי, אני חייבת לענות, שכמובן שלא. השוטר אוכף חוק. האזרח שומר חוק. כאזרחית שומרת חוק, אין לי שום יכולת או זכות להפריע לאוכף החוק במילוי תפקידו, היות והפרעה כזו מהווה עבירה.
לפי החוק הזה, גם אם ההתעללות בוטה, מכוערת וברורה לעין כל, אין לאף אזרח מן הישוב כל דרך להפריע לשוטר.
ואגב, כנראה שזו אחת מהסיבות לקיומה של המחלקה לחקירת שוטרים…

אבל… שהצופים יריעו וימחאו כפיים? להתעללות?! איפה זה משאיר את צלם האנוש וכבוד האדם? ועוד להפיץ תמונות?!
אין לי מילים להביע את גודל ועומק ההלם והזעזוע.

זו התנהגות של מי שהוריהם לא חינכו אותם כלל (אחרים, למשל, חונכו בין היתר לכבד את המבוגרים מהם, ללא שום קשר קלוש שבקלושים לצבע עורם, מגדרם, דתם, דעתם, או כל דבר אחר).
זו התנהגות של מי שלמדו לדקלם מילים, אך שכחו מזמן את משמעותן האמיתית.

לא הייתי שם, לא ראיתי, אני מנותקת (ואם הדבר לא קרה – תקנו אותי). אבל אם נכון מה שמתואר בדעה זו, אם שוטרים אכן התעללו כך באישה מבוגרת והצופים הריעו ומחאו כפיים, אזי צופים אלה פשוט לא יודעים מה משמעות המילים 'זכויות', 'חמלה' ו'אנושיות'.

והשוטרים? לא רק התנהגות פסולה מכל וכל, אלא ראויה לבוז! ובהחלט נחוצה כאן חקירה…

וזו דעתי על דעתה של גלית דיסטל אטבריאן.


רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק א'

Sorry English reader, this (and also the next post) is too local to translate.

בשבוע שעבר, נתקלתי בשתי דעות של אחרים, אשר נגעו במקומות רגישים לי. בפוסט הבא אתייחס אל הדעה שקראתי ראשונה, אך אתחיל באחרונה.

בין היתר כתב האדם: "… מאבק לגיטימי, גם אם, לעיתים, מכוער ובוטה".

ובטרם אבהיר במה מדובר, אציין עוד כי האיש נגע גם בָּקלוּת (הבלתי נסבלת בעיניי) בה כל בר דעת שולף מיד השוואות אל גרמניה הנאצית על כל פיפס.

השואה, אשר את זכרה נציין ממש אוטוטו, צריכה להיות (לדעתי) מעבר למילים. הרי גם מילים כדוגמת – זוועות, פרעות – לא מתקרבות כלל לתאר אותה. לכן כל השוואה אליה פסולה בעיניי מראש. היות ואף אחד ושום דבר לא יכולים להתקרב אל גודל מימדי הענק של השואה. אל רציחתם של מיליונים. ולא רק רצח, אלא ביזה והשפלה ואובדן כל צלם אנוש בדרך אל הרצח וגם לאחריו. הניצול עד הסוף של כל חלק וחלק, בין אם ניתן לנצלו ובין אם לא (כמו הניסיון להפיק סבון, למשל).

אך אם אחזור אל הדעה בה פתחתי – מצאו חן בעיניי המתינות ושיקול הדעת, הכבוד לזולת, ההבאה של דוגמאות מן העבר (אליהן כלל לא הייתי מודעת), וההתייחסות המכבדת ומכובדת אל הצדדים הקשורים.
(בין אם הללו ראויים לכבוד ובין אם אחרת. ולמען הסר ספק ו/או בלבול, אבהיר כי בעצמי, ובהמשך ישיר של הפסקה הקודמת, אני ממש לא יודעת אם אוכל לכבד דעתו של מי שמעז לזלזל בשואה בהשוואתה אל כל דבר אחר מלבדה).

לכל הפחות זו דעה המאפשרת ומעודדת דיון אמיתי.
וכל המתלהמים, מגיבים, משווים, אינם מחפשים כלל לדון בְּדבר, אלא רק להביע את דעת עצמם, גם אם אין זה מקומה, ובמיוחד כאשר נדמה להם כי זו הזדמנות ל'הברקה'. ובדרך כלל נלווה אליהם הספק – האם בכלל קראו/שמעו את מה שהגיבו לו.

הפכנו לחברה אלימה בהרבה מובנים והיבטים, ולדעתי זה כשלעצמו מאד מכוער ובוטה. אם יש לי ביקורת על הדעה שקראתי, זה בדיוק זה – לציין כיעור ובוטות, מבלי להעביר ביקורת, כמוהו כאישור, כלגיטימציה.
בדרך כלל אין לאדם מה לעשות כנגד המכוער והבוטה, מלבד להוקיע בכל התייחסות אל התופעה.

וזו דעתי על דעתו של חיים זיסוביץ'.


רגעי עץ | Tree Moments

The Statue vs. The Real Thing

הפסל לעומת הדבר האמיתי

Lately I have been missing the Park (where I'd rather be), to which I couldn't get for some time now. Instead, I had to contend myself with a statue…

בזמן האחרון התגעגעתי אל הפארק (שם הייתי מעדיפה להיות), אליו לא הצלחתי להגיע כבר זמן-מה. במקומו, נאלצתי להסתפק בפסל…

Despite my lack of sympathy to flat statues (as long as it is a sculpture, why not celebrate its' bulk?), at least this one is more stylized then the previous ones, isn't it?

על אף היעדר חיבתי אל פסלים שטוחים (אם כבר מדובר בפסל, למה לא לחגוג את נפחו?), לפחות הפסל לעיל מסוגנן יותר מקודמיו, הלא כן?


רגעי טבע | Nature Moments

Morning Workout

התעמלות בוקר – תחילה, עמוד על שתי רגליך | First, stand on both feet

בהמשך – עמוד על רגל אחת | Then stand on one of your feet

לסיום – תרגיל בגמישות | Finish with an elasticity drill

בוקר טוב עולם | Good morning world

These two black swans made me Smile, hope they do the same to you.
Thanks for stopping by.