רגעי טבע | Nature Moments

שובו של הקורמורן | The Return of the Cormorant

עכשיו רואים אותו | Now you see it

ועכשיו לא | Now you don't

והנהו שוב | And there again

L

Anecdote: I haven't been to the park since May of last year. I thought I'd go today, looking for a photo-op. And nearly got attacked on the way. A couple of Egyptian Geese took exception to me, for some reason. No doubt from the shock, it didn't occur to me to draw my camera and snap a shot of the cheeky things. However all three of us managed to make a passerby laugh.
In the end no one got hurt. I flapped my raincoat and told them to get lost. And they did.

אנקדוטה: לא ביקרתי בפארק ממאי האחרון. החלטתי ללכת היום ולבדוק אפשרויות צילום. וכמעט הותקפתי בדרכי. משום מה לא מצאתי חן בעיני צמד יאוריות . בטח מההלם לא עלה על דעתי לשלוף מצלמה ולצלם את החוצפנים. אם כי שלושתנו הצלחנו להצחיק עובר אורח.
בסופו של דבר – לכולם שלום. נפנפתי במעיל הגשם שלי, אמרתי להם להסתלק. וזה מה שעשו.

רגעי טבע | Nature Moments

חיפוש ארוחה | Looking for Brunch

שמאל הדוכיפת | the Hoopoe's left

Here's a fun fact about the Hoopoe: that thing on its' head (which I don't know the name of in English) spreads on landing. I wonder if it developed as some sort of a brake mechanism…
With better equipment, I may have snapped the spread this time, but with the camera I have, I didn't manage it.

עובדה כיפית ידועה במחוזותינו: ציצית הדוכיפת מתפרסת בנחיתה. ואני תוהה באם זה התפתח כמעין מנגנון בלימה…
עם ציוד טוב יותר, אולי יכולתי לתפוס את הפריסה הזו הפעם, אבל עם המצלמה שיש לי, לא הספקתי.

ימין הדוכיפת | the Hoopoe's right

L

P.S. If you right-click on the photo, you can open it in a new window and even enlarge it, and see it better.

נ.ב. בקליק ימני על הצילום אפשר לפתוח אותו בחלון חדש ואפילו להגדיל את התמונה ולראות את הדוכיפת טוב יותר.

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

Were These Boots Made for Walking

לעברית, קליק פה.

Well, around these parts, we don't get much of a winter, more like something that elsewhere can be deemed autumn. But still it can rein here.

Last winter I missed a wave of plastic ankle-boots (or, rather – I ignored them. As a child I was constantly made to wear plastic boots, somewhat like Wellingtons. And I still remember them as tow-freezing, uncomfortable to walk in, and especially prone to slip, mainly in mud).
This winter I changed my mind. And for some obscure reason, I feared plenty of rain. So right at the start of the season (meaning – as soon as I was back to wearing socks) I started looking for these plastics.
And didn't find any.
At least – not at a reasonable price, considering that they are made of plastic, and seemingly offer only frozen discomfort, and danger.

And here, a couple of weeks ago the heavens opened and whole streets rippled, like white water rivers. I came back soaked (from the knees down), with socks ready for wringing and flooded shoes.

So, the following week, when I was already going to see my mother, I decided to go on the weekly bazaar day. When the visit was over, to the bazaar I went.
And –
Eureka!

The very next day the plastic ankle-boots served me well. Despite the new storm, the rein, the puddles, the river-streets – not only could I go anywhere, but I actually did. No problem!

However and as usual – there is a catch. And I would like to know (very much!):

who designed a heel with holes?!?

These trees are everywhere, and shed plenty of their fruit on the sidewalks.

Their pip sticks in those holes.

And this heel is also transparent, above all. So it shows when something gets stuck in it. (In other words – while even a pedantic like me knows no one will notice, still it will be always bothersome to know the heel picks up dirt wherever it steps. Dirt that comes back home with the heel).

Well, a screwdriver and a letter opener, eventually and after many repeated efforts, managed to get these things out of the holes. But it seems better to just re-think the course and find new, tree-bypassing, ways…

But besides that, I'm really happy in my plastics. I haven't slipped yet (perish the thought) and they are quite comfortable to walk in.
Only, really, why (the hell) make holes in heals? Were or were not these ankle-boots made for walking on sidewalks, that gather all kinds of things?
L


ובעברית:

האם המגפיים הללו נועדו להליכה

ובכן, לא אחדש (לך, מוטי) כי החורפים בארצנו הקטנטונת כמוהם יותר כדוגמיות סתיו במחוזות זרים. אך מן הידוע שגם כאן יכולים לרדת גשמים.

בחורף שעבר, החמצתי את גל מגפוני הפלסטיק למיניהם (או, ליתר דיוק – העלמתי עין. כילדה, כל הזמן הנעילו אותי בפלסטיק. וזכרתי את העניין כמקפיא בהונות, מאד לא נוח להליכה, ומוּעד במיוחד להחלקה, בעיקר בבוץ).
החורף הזה כבר שיניתי את דעתי. משום-מה, מעט חששתי מריבוי גשמים. לכן כבר בפתח העונה (כלומר – מהרגע שחזרתי לגרוב גרביים) חיפשתי את הפלסטיקים.
ולא מצאתי.
זאת אומרת – לא במחיר סביר. ניחא נעל עור במחיר תלת ספרתי. אבל פלסטיק?! ועוד תמורת (לכאורה) היעדר נוחות, קיפאון והחלקת יתר?? לא, תודה.

והנה, לפני כשבועיים נפתחו ארובות השמיים והרחובות התנחשלו, כנהרות מים סוערים. וחזרתי כל-כולי ספוגה (מהברכיים ומטה), בגרביים מוכנים לסחיטה ונעליים מוצפות.

לכן, בשבוע שלאחר מכן, כאשר בכל מקרה נסעתי לבקר את אימא שלי, החלטתי לנסוע דווקא ביום השוק. וכתום הביקור, השוקה הלכתי.
ו-
מצאתי!

כבר למחרת שימשוני היטב מגפוני הפלסטיק. למרות הסערה החדשה, הגשם, השלוליות, רחובות-הנהרות – לא רק שיכולתי ללכת לכל מקום, אלא באמת הלכתי. בכיף!

אבל-ברם-אולם, כהרגלה בקודש – באליה יש קוץ. והייתי רוצה (בכל מאודי!) לדעת:

מי עיצב עקב עם חורים?!?

יש עצים כאלו בכל מקום, המשירים מפירותיהם בשפע על המדרכות.

וחרצניהם נתקעים בחורים שבעקב.

והעקב הזה עוד שקוף בנוסף לכל. כך שרואים שנתקע בו משהו. (ובמילים אחרות – כל פדנטית כמוני אמנם יודעת שאף אחד לא ישים לב, אבל זה בכל-זאת מציק לדעת במקביל שהעקב אוסף איתו לכלוך בכל אשר ידרוך. לכלוך החוזר עם העקב הביתה).

נו, מברג וסכין מכתבים, בסופו של דבר ולאחר מאמצים מרובים, חוזרים ונשנים, הצליחו להעיף את הדברים הללו מהחורים. אבל נראה לי עדיף לחשב מסלול מחדש ולמצוא דרכים עוקפות עצים…

אבל חוץ מזה, אני ממש מאושרת בפלסטיקים. עוד לא החלקתי (טפו-טפו-חמסה-וכו') ונוח למדי ללכת בהם.
רק שבאמת, למה (לעזאזל) לחורר עקבים? האם המגפונים לא נועדו מראש ללכת בהם על מדרכות, הקולטות כל מני דברים שיכולים להיאסף בהם?
L

המיוחדים | Special Moments

L's 2018

לעברית, קליק פה.

Years ago, in the early days of the original 'Life's Moments' (elsewhere), I tried to bring to the blog the positive, smiley, useful, amusing, interesting. These still make the aim, with this renewed blog.
But Life cannot always be only positive, smiley, useful, amusing, or interesting. That was the reason I opened another blog (then and there), a secondary one, for all that is not mentioned above.
As a nickname I decided on L. The rest of my blogging way makes what I originally thought of this nick irrelevant now, not to mention that I no longer remember the reasons for it.

And in any case, with it I almost caused my personality to split!
Many more times than just the once (or twice) I found myself thinking whether this belongs here, and whether that belongs there. And I started grappling with terms like 'me' and 'her', which still is a part of me, though not always.
Recognizing the imminent split and the penny dropped: the L stands for Elle. Meaning – 'her' in French.
Which suited me just great.

Later I found that in Roman numerals L stands for 50. Which annoyed me a little, as it didn't match either my weight or age.
However towards this year I thought of doing something. Maybe looking for and snapping nice 50's on buildings and houses…
But plans aside, and like the famous song says – Life happened.

This year, 2018, was a pretty rough one for me, and almost from the beginning of it, for various causes and reasons, none of which related to it being my fiftieth year. And because of the difficulties I wrote a bit less (to my feeling), I snapped less photos. I was less.
Bottom line – I am really glad this year is finally over. And since some of the issues I had to deal with came to a good end, I can leave them behind.

But of all I did manage to photograph this year, I think I like one of the last ones best:

By the way, it's a different one from the one of the previous post.
And what I like about it most is the open horizon. Everything is possible. Especially ships full of good things, sailing "northward to the port"…
Though I found something in the symbolism as well, the obstacle course that Life can be sometimes.

Wishing everyone (and me) a happy 2019, a good year, full of joy, health, possibilities and creativity.
L


ובעברית:

2018 של L

לפני שנים, בימיו הראשונים של 'רגעי חיים' המקורי (בתפוז), ניסיתי להביא אל הבלוג את החיובי, המחוייך, המועיל, המשעשע, המעניין. והללו עדיין מהווים יעד גם בבלוג המחודש הזה כאן.
אבל החיים לא יכולים להיות תמיד רק חיוביים, מחוייכים, מועילים, משעשעים, או מעניינים. לכן פתחתי (אז ושם) בלוג שני, משני, לכל מה שלא נזכר לעיל.
ככינוי הגעתי אל האות L. המשך דרכי הבלוגית הופך את מה שחשבתי מראש על הכינוי הזה ללא רלוונטי, מה גם שאני כבר לא זוכרת את הסיבות לו.

ובכל מקרה, בזה כמעט גרמתי לעצמי לפיצול אישיות!
היות ולא פעם (ואף לא פעמיים) מצאתי את עצמי חושבת באם הא מתאים לפה, ובאם דא מתאים לשם. וכך התחלתי לחשוב ולהתחבט בין מונחים של 'אני' ו'היא', אשר אמנם מהווה חלק ממני, אך לא תמיד.
עם קליטת הפיצול הממשמש ובא, נחת גם האסימון: ה-L מייצגת את Elle. כלומר – 'היא' בצרפתית.
וזה התאים לי בדיוק.

לימים גיליתי כי בספרוֹת רומיות, L מייצגת 50. טוב, זה קצת הרגיז אותי, היות וזה לא התאים, אם למשקל שלי או לגילי.
אבל לקראת השנה חשבתי לעשות משהו. אולי לחפש ולצלם 50'ים יפים על בתים ובניינים…
אבל תוכניות לחוד, וכמו בשיר המפורסם – החיים קרו.

השנה הזו, 2018, הייתה לי די קשה, ודי מתחילתה, ממגוון סיבות ובעיות, בלי שום קשר אל היות השנה הזו שנת היובל שלי. ובגלל הקשיים קצת כתבתי פחוֹת (לפחות לתחושתי), קצת צילמתי פחוֹת. הייתי פחוֹת.
ובשורה התחתונה – אני מאד שמחה לראות את השנה הזו נגמרת סוף-סוף. מה גם שחלק מהעניינים שהעסיקו אותי מצאו את פתרונם בטוב, ואפשר להשאירם מאחור.

אך מבֵּין מה שבכל-זאת הספקתי לצלם השנה, נדמה לי שמוצאת חן בעיניי יותר דווקא אחת מהתמונות האחרונות:

אגב, זו תמונה אחרת מזו שהעליתי בפוסט האחרון.
ומה שאני אוהבת בה בעיקר זה האופק הפתוח לכל. הכל אפשרי. במיוחד ספינות עמוסות בדברים טובים, שָׁטוֹת "צפונה לכיוון הנמל"…
אבל גם בסמליות מצאתי משהו, מסלול המכשולים, כפי שהחיים יכולים להיות לפעמים.

מאחלת לכולכם (כמו גם לעצמי) 2019 שמחה, טובה, מאושרת, שופעת בריאות, אפשרויות ויצירה.
L

המחוייך | With A Smile

דצמבר ? December

הזהו אכן סוף דצמבר ? Is this really the end of December

שלווה | Serenity

הגרגיר הלבן באופק זה מפרשית | the speck on the horizon is a sailboat

וזו הגרסא מאפריל 2017 : and this is the April 2017 version

והנה מה מצאתי שם היום | and this is what I found there today

הבדל מהמם | an amazing difference

L

ונ.ב. ישראלי מחויב המציאות: ממחר יש סיכוי שנתגעגע אל כל השמש הזו, לכן חשבתי להעלות את זה היום. שלא לזרות מלח…
באיחול חורף חמים, יבש ונעים (למשך כמעט השבוע הבא, לפי הגוגל).

קיטוּר | Bitching

אפשר להשתגע

Sorry, English reader, this is something local. Read you next time.

זה זמן-מה ששמעתי כי תל-אביב "מתקדמת". אבל היות ואני לא גרה בתל-אביב, לא התייחסתי. וכי איך זה קשור אליי?
לפתע-פתאום, ואיכשהו, די בתחילת השבוע שעבר, קלטתי שב'תל-אביב' הכוונה למעשה לכל גוש דן.
וערפל אדום טשטש את שדה ראייתי.

כעבור יום-יומיים, עדיין כעסתי מכדי לעשות משהו, אבל בכל-זאת – הרי את החיים יש לחיות. הזדמנתי לתל-אביב. בתחנת האוטובוס, על הרצפה, ראיתי ערימה של דפים מכוסים במשהו שלא עודד נגיעה.
מבט בוחן יותר שכנע אותי שלא לגעת. אבל במקביל גם הבנתי כי הללו היו (כפי הנראה) עלונים המסבירים את השינויים.
לא ראיתי אפילו רבע עלון כזה בשום מקום אחר, לא לפני ההזדמנות הזו ולא לאחריה.

ולפתע-פתאום (כן, שוב!) ביום חמישי האחרון, כלומר – יום לפני כניסת השינוי לתוקף – הופיעה מודעה בעיתון. והפעם לא בכותרת 'תל-אביב', אלא 'גוש דן'.
ואם זו לא הטעייה בפרסום, אני לא יודעת מה כן. ונדמה לי שכבר זה בניגוד לחוק כלשהו.
שלא לדבר על טיפול לוקה לחלוטין בהסברת השינויים.

היום חשבתי שנרגעתי מעט, לכן התחלתי לנסות לברר.
כמו למשל, על אחת מהאפשרויות במודעה מיום חמישי נכתב – 'ללא עמלה'.
אל מה בדיוק זה מתייחס? אי אפשר לדעת. האם באפשרות זו נהוגה עמלה בדרך-כלל והשרות החדש פטור? או שמא זה השרות נטול העמלה היחיד המוצע בין שאר האפשרויות? ואם השאר כרוכים בעמלה – בכמה בדיוק זה ייקר את העניין?

מספר הטלפון היחיד שמופיע במודעה, זה המספר של המוקד. אבל במוקד לא ידעו דבר על אף עמלה והפנו אותי אל מספר טלפון אחר. שם ההמתנה כבר לא עלתה באותו קנה עם הסבלנות המתקצרת שלי. היות וכבר חזרתי להתעצבן.

לכן ניסיתי את ה'מועצה הישראלית לצרכנות'. האתר שלהם מסרב לעלות על המחשב שלי, אך על הדף של גוגל הופיע מספר הטלפון. שם אמרו כי אפשר להתקשר אליהם חזרה בעשר וחצי ולהתייעץ עם המשפטן. אבל הזהירו מפני ההמתנה הארוכה.
במקביל אמרו כי יתכן ועדיף להתקשר אל 'הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן'. האתר של אלו אמנם עולה על המסך שלי, אבל להגשת תלונה יש לדעת את מספר בית העסק. ואין כזה.
ובטלפון – כל העמדות תפוסות, אנא נסה במועד אחר.

והנה העניין עצמו: עד יום שישי אפשר היה לעלות לכל אוטובוס, לשלם לנהג כרגיל מימים ימימה ולנסוע. וכמובן, רק במזומן.
מיום שישי האחרון כבר אי אפשר, בחברת 'דן' בלבד.
האפשרויות השונות המוצעות לטעינת רב-קו (כמו בטלפון נייד, מחשב וכספונט, והללו גם האפשרויות המודגשות ביותר במודעות הגדולות על תחנות האוטובוס) מתמקדות בתשלום באשראי בלבד.

אבל זו תחבורה צי-בו-רית! אמורה להיות נגישה לכל אחד. עניין שנולד במזומן ונמשך כך מאז. האם חוקי בכלל להעביר אותו לאשראי?

ובכן, אמנם עדיין אפשר גם במזומן ב: *
"עמדות אוטומטיות לטעינה עצמית הפזורות ברחבי גוש דן ותחנות רכבת" (ואמנם ראיתי עמדה יחידה שכזו לקראת צומת עלית, אליה אני יכולה להגיע רק באוטובוס…);
"במרכזי שרות 'על הקו' בתחנה המרכזית וברחבי גוש דן" (יש משרד כזה בכופר הישוב, אליו אני יכולה להגיע ברגל, אני הולכת לשם מדי פעם. אבל זו הליכה של לכל הפחות חצי שעה, אם לא יותר, לא ממש תזמנתי את עצמי. ולא בכל יום אני מסוגלת לזה);
"בסניפי רשתות, קיוסקים ובבתי עסק נבחרים ברחבי גוש דן".
(* הציטוטים הללו מהמודעה מיום חמישי).

הו. ובכן, בהליכה קצרה של מספר דקות אני יכולה לצאת אל רחוב רחב יותר, מול מבנה מספר 90. אליבא ד'אתר פירוט עמדות הטעינה, העמדה הקרובה ביותר נמצאת במספר 29.
60 מבנים זה לא מעט ללכת, אבל גם את המרחק הזה אני יכולה לעבור, ואף יותר בקלות, כפי שמתברר מהפעמים (הרבות מדי) שחָסַר משהו בסוּפּר לידי והלכתי אל הסוּפּר שם.
מבנה 29 זה קיוסק. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו פתוח.
כלומר – אם ארצה להטעין את הרב-קו במזומן (כפי שאכן ארצה) עליי לחלוף על פני כל 90 המבנים ובחנות בפינה של הרחוב אולי אוכל להטעין. אבל אם החנות סגורה (ולמה שתהיה פתוחה לפני 8 בבוקר?) עלי להמשיך עוד 22 מבנים אל חנות שנפתחת כבר ב-7:30.

ועל ההליכה הזו, הנוגדת לחלוטין את רעיון הנסיעה, עליי להודות! כי מסתבר שיש עיר בגוש (כרגע אני לא זוכרת איזו, אולי חולון) שבכלל אין בה אף עמדה במזומן.

באתר של 'הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן' נאמר משהו גם על הפעלת השפעה בלתי הוגנת (אם כי לא בדקתי מה בדיוק זה אומר). לי אישית, ההנגשה וההדגשה היתרה של האשראי, הזר לתחום כמעט לגמרי, וההדרה וההצנעה של המזומן, יכול להיות השפעה בלתי הוגנת…

והנה עוד השגה. כאשר אוטובוס מתחיל לנסוע מאד מוקדם, הרבה לפני פתיחת בתי עסק, וממשיך לנסוע אל תוך הלילה, הרבה אחרי סגירת בתי עסק, והנוסע במזומן חייב לחכות לבית העסק, לפתע התחבורה נדמית לי פחות ציבורית.

כל הסיפור נדמה כמהלך רק חצי מבושל, לכן לא פלא שאני לא מסוגלת לעכל אותו.
בישול מלא היה מוציא אל הפועל מהלך כזה אך ורק לאחר שהותקנו עמדות טעינה בכל התחנות.
ולסיכום עליי להוסיף כי מצד אחד – אף אחד לא יכול לחייב אותי לעבור לאשראי אם לא מתאים לי (ולא מתאים לי). ומצד שני – בכלל לא סביר שאצא אל מן מסע כומתה שכזה רק כדי לעלות אל האוטובוס במזומן.
אם כי עדיין יש זמן. בחברות אחרות עוד ניתן לשלם לנהג, וזה מה שאעשה. כלומר – עד ה-18 לינואר. מה-19 גם זה ייפסק.
כך שמצד שלישי – אם כבר מסע כומתה, אולי אוותר על האוטובוס לגמרי ואחזור ללכת ברגל… (מה שנוגד את ההצהרה המלווה את כל זה – הבטיחות בדרכים. כהולכת רגל אהיה בטוחה הרבה פחות).

L
המתוסכלת

המיוחדים | Special Moments

גברים בלילה | Men At Night

לעברית, קליק פה.

Sometimes I understand men. But there are other times which… I'm left with my mouth open and no clue. Even after time has passed.

It was night-time (to be more exact, around two in the morning). I was driving alone when I was stopped by a red light. Next to me another car stopped. Its' driver tried to catch my attention. I rolled the window down, thinking he'll ask for directions, or if my car is for sale, or some such other thing.
"You look familiar" the total stranger surprised with another triteness.
"Okaaaaaay" I replied, because I have never seen this guy before that night, or since.
"What's you name?" the guy tried again.
But the light turning orange en route to green left me time just to say that "some things you will never know" and my foot was already on the pedal.

I turned, and the stranger followed. I drove straight ahead, and the stranger followed. I turned again, and the stranger followed. Another turn and the stranger still followed…
When at the next turn (the one before the last) I still saw him in the mirror – I was stressed out.
A few more moments and I'd be home. Do I really want this stranger to know where I live? But suddenly, about 150 feet along the street, I saw him turn left in the mirror.
There is no left turn in this section of this street.
Either the stranger went into a building's car park, or he made a U-turn. I didn't really notice, being so happy to see him clear my rear view mirror. I could breath in relief and… next fraction of a second – I could even laugh at myself.

The panic that grabbed me for a moment silenced the ability to think. Now, when the "danger" passed, I could resume thinking and realized how easy it is to shake night stalkers.
I could steal an orange light and turn somewhere right after, and disappear. I could also drive around for hours without repeating the same street. And if all else fails and I'm still followed – what is to stop me from driving in to the nearest police station. A woman at night, stressed from being followed? – No one will throw me out from there. At least – not immediately.

As a matter of good form (and to be fair) I will point out that in this case, it just might be that the guy simply lived there, and wasn't following me at all but driving home just like me. Only I couldn't know that then, and I will never find out. At the end of the day – I felt followed.

And okay, I can understand (in thought, not emotion) the thrill of the chase, that is probably linked to the remnants of some primal man, the one that went hunting. But people – we progressed since then! (or haven't we?)
What a guy thinks that can come of following a woman – I cannot understand. And only they can have the answer.

Anyway, knowing I'm not entirely helpless, that there are solutions to such situations, relaxed me. So the next time something like this happened, I reacted totally differently.
And yes, it happened several more times. One of them was even funny (I, in a relatively cheap car, won a race against a Mercedes! Newer than in the above photo. But hush, don't tell anyone. There may have been some traffic rules broken. Luckily it happened long ago).

Well, I don't drive anymore (especially not at night), so I don't really know if such things keep happening (though why wouldn't they, who is to stop it from happening?).
But during the International Day for the Elimination of Violence against Women, I thought to remark:

Maybe this little story is as nothing. After all nothing happened. But what I think it shows is how a simple nothing can seem naughty to the man and stressful to the woman.
It might also be true that a guy capable of following women at night will look forward to women following him. Therefore such a man has no way to even guess how differently a woman could feel in this situation.
Which is another reason I decided to write this.
Only a dialogue between the genders can make things clearer, which could be murky even between every two people, even regardless of gender.
L


ובעברית:

גברים בלילה

לפעמים אני מבינה גברים. אבל יש פעמים אחרות, בהן… אני נותרת פעורת פה ללא שמץ של מושג, אפילו בחלוף השנים.

היה זה לעת ליל (ליתר דיוק, סביב שתיים לפנות בוקר), נהגתי לבדי במכוניתי כשעצר אותי באמצע הדרך רמזור אדום. לידי נעצרה מכונית אחרת. הנהג בה ניסה למשוך את תשומת ליבי. הגלשתי את החלון מטה, חושבת לתומי כי יבקש הסבר-דרך, או לקנות את האוטו, או משהו כזה.
"את נראית לי מוכרת" הפתיע הזר המוחלט בנדושוּת אחרת.
"או.קייייייי." עניתי, כי מעולם לא ראיתי את הגבר הזה לפני אותו לילה, או לאחריו.
"איך השם?" ניסה שוב.
אך הרמזור המכתים בדרכו להוריק השאיר לי זמן לענות רק ש"יש דברים שלעולם לא תדע" והרגל כבר הייתה על הגז.

פניתי והזר פנה אחריי. נסעתי היישר קדימה, והזר אחריי. פניתי שוב, והזר אחריי. עוד פנייה, ועדיין הזר אחריי…
כשבפנייה הבאה (והלפני-אחרונה) עדיין ראיתי אותו במראה – נלחצתי באמת!
עוד כמה רגעים אני בבית. האם אני באמת רוצה שזר זה יידע איפה אני גרה? אך לפתע, בערך כחמישים מטר בהמשך הרחוב, ראיתי אותו במראות פונה שמאלה.
אין ברחוב הזה פנייה שמאלה בחלק הזה שלו.
או שהזר נכנס לחנייה של בניין, או שהפנה את המכונית לאחור, בפניית פרסה. לא ממש שמתי לב מרוב האושר על שהוא מפנה לי את המראה האחורית. יכולתי לנשום לרווחה ו… בשבריר השנייה הבא, גם לצחוק לעצמי על עצמי.

הפניקה שאחזה בי לרגע, השתיקה את יכולת המחשבה. ועכשיו, בחלוף ה"סכנה", הצלחתי לחזור לחשוב ולהבין כמה קל לנער עוקבי-לילה.
הרי יכולתי לעבור ברמזור חצי ירוק-חצי כתום, לפנות לאנשהו ולהיעלם. אני יכולה גם להסתובב בעיר שעות מבלי לחזור על אותו רחוב פעמיים. ואם הכל נכשל והעוקב עדיין אחריי – מה הבעיה לעצור בתחנת משטרה. בחורה בלילה, לחוצה כי עוקבים אחריה? – אף אחד לא יגרש אותי משם. לכל הפחות – לא מיד.

ולמען הסדר הטוב (וההגינות) אציין שיכול מאד להיות שבמקרה של הנהג המסוים הזה, הוא פשוט גר באותו רחוב, כלל לא עקב אחריי, אלא נסע הביתה בדיוק כמוני. רק שאת זה לא יכולתי לדעת בזמנו, ולא אוכל לדעת לעולם. ובשורה התחתונה – הרגשתי נעקבת.

ואו.קיי., אני יכולה להבין (במושכל, לא בהרגשה) את הריגוש שבמרדף, שבטח קשור קשר ישיר ועמוק לשרידי האדם הקדמון שבנו, אותו אדם שנהג לצוד. אבל אנשים – התקדמנו מאז! (או שלא?) כי מה בדיוק חושב הגבר העוקב שיצא לו מזה – את זה אני לא יכולה להבין. אך בעניין זה – רק להם הפתרונים.

בכל מקרה, הידיעה שאני לא לגמרי חסרת-אונים, וכי יש מה לעשות במצבים כאלה, הרגיעה אותי. כך שבפעם הבאה שזה קרה כבר התייחסתי לכל העניין לגמרי אחרת.
וכן, זה קרה עוד כמה פעמים. אחת מהן אפילו הצליחה להצחיק אותי (אני, במכונית הזולה יחסית, ניצחתי מרצדס! אם כי חדשה יותר מבתמונה לעיל. אבל, ששש, אל תספרו לאף אחד. יתכן שנעברו שם אי-אילו חוקי תעבורה. מזל שזה קרה מזמן).

ובכן, זה מספר שנים שאני כבר לא נוהגת (בטח לא בלילות), ואין לי מושג אם מקרים כאלו עדיין מתרחשים (אם כי למה שלא יתרחשו, מי יעצור אותם מלהתרחש?).
אבל ביום המאבק באלימות כנגד נשים חשבתי להעיר:

אולי הסיפור הקטן הזה כמוהו כלא-כלום. הרי שום דבר לא קרה. אך מה שלדעתי הסיפור הזה מראה, זה עד כמה שטות מזערית יכולה להיתפס כשובבות מצד הגבר וכמצב מלחיץ מצד האישה.
ונכון עוד כי גבר המסוגל לעקוב אחרי נשים בלילות, סביר להניח כי היה מקדם בברכה מישהי שתעקוב אחריו. על כן לגבר כזה אין כל דרך אף לנחש עד כמה יכולה להיות הפוכה לגמרי הרגשתה של אישה במצב כזה.
וזו עוד סיבה בגללה החלטתי לשתף.
היות ורק הידברות בין המגדרים יכולה להבהיר דברים, אשר יכולים להיות מאד עמומים גם בין כל שני אנשים, בלי שום קשר למגדרם.
L