הקצרים | Short Moments

When the Rest of the World Sleeps

When the rest of the world sleeps
one can hear any thought
clear in its' silence

when the rest of the world sleeps
one can flow with the consciousness
free in its' darkness

when the rest of the world sleeps
the night moves around,
wraps and caresses
in a silvery light, drips
a bit of its' wisdom
on anyone awake,
and willing to listen


כאשר שאר העולם ישֵן

כאשר שאר העולם ישֵן
אפשר לשמוע את המחשבה
צלולה בָּשקט שלו

כאשר שאר העולם ישֵן
אפשר לזרום עם התודעה
החופשיה בחשכה שלו

כאשר שאר העולם ישֵן
הלילה נע סביב,
עוטף ומלטף
בְּאור כסוף, מטפטף
מעט מחוכמתו
על כל מי שעֵר,
ומוכן לשמוע אותו


I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

חידות | Riddles

האין הפרח נראה כפרצוף משתוממם ? Doesn't the flower look like a puzzled face

לעברית, קליק פה.

The riddle – early morning in the bathroom, preparing to go out for the day, the corner of my eye caught a silhouette passing outside the window at my side… hhmmm… could it be?
The solution – though I live upstairs, the apartment below has long ago been extended and someone was walking there on the roof of the extension.

That was how I found out that the apartment below entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. A time when someone roamed that roof constantly, when all that separated him from me, while being at either the bathroom or the WC, was only windows (closed! How lucky it is winter!) and happily – opaque glass. Not at all see-through.
However… what am I to say to the downstairs neighbor, not to fix what needs fixing? (And the unsolved riddle – why before seven in the morning, when chances are it will disturbe the neighbors?).

The next riddle – that very same day, around noon, an onslaught of hammering and other noises, from behind the other wall, suddenly joined those from below… could it be?
The solution – the apartment next to mine entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. How wonderful…

After two days of stereophonic noise and a (quiet! Joy of joys) weekend, came the next day.
The whole morning I was busy elsewhere, though I was happy to finish all the pre-going arrangements before sounds of the neighbors' movement started (hooray! Finally some privacy!).

On my way back.
A woman came on board the bus with a shrieking stroller. Not the hinges, but the baby within. The bus driver, happily excited, almost jumped off his seat and pushed his head nearly in the stroller.
Well, I've already ridden this driver's bus and realized he is a really nice happy-go-lucky kind of guy. And there was the proof. Of all possible human reactions, this guy chose an enthusiastic greeting. Though I wasn't entirely convinced that a stranger's head, despite words of endearment, can calm a crying baby… (though later his mother did).

Further on, someone else boarded the bus, stopped right in front of me and chewed his chewing gum… well, I cannot describe it other than – obscenely.
I was almost tempted to stare at him, fascinated (it is a riddle to me why anyone would think this an acceptable behavior, but if to be totally fair, it could have developed as an unawares habit). However, I didn't like the guy himself. Therefore I resolutely averted my gaze to look out of the window (a little less fascinating, maybe, but much safer) and ignored the guy. I especially didn't clear for him the seat next to me.

Towards evening.
Well, when I got back around noon (with the noise) several other riddles awaited me, but I'll get back to those. Because following them the noise level suddenly rose tenfold, when an angry drilling joined it, into the wall on which I leaned a moment before, trying to read a bit and relax after a too-full a day…
Of course I jumped off my seat (literally, not just almost).

At around noon I encountered reasons to doubt the professionalism of the head-renovator next door. So who can promise me the drill would not come right through the wall? Seeing as with the noise a scene arose on the wings of memory – Joey trying his hand at carpentry and almost drilling into Chandler (on 'Friends').
Both incidents ended with no casualties (in the series and in real life. It is a fact – I am still here and it is already the next day after that).

And at noon? Here I am back to that.
When arriving the first sight to greet me was… water.
A (small) puddle, but when rain was forecast and yet the skies kept stubbornly clear – a bit surprising. Especially its' location – still pouring like a thin stream from the walkway to the building…
I moved a bit further along and what did I discover?

Well, this needs a bit of background – right at the entrance a pipe sticks out of the ground to a low hight and then curves to the right (in a way. It is actually curved towards the building) and meets the main valve and the main water meter. From there it splits to the apartments valves of thoes next to it.
Meaning – that is how it looks when everything is normal.
That day? Well, the whole piece of pipe between the main valve and the apartments ones just wasn't there. And from the upright pipe, just after the curve, water ran free. Not a trickle nor a gush, yet running in semi-flow.

I went upstairs to leave my stuff but couldn't keep quiet. I went back. And found the owner of the apartment next door (the head-renovator) with someone else (a plumber?) fiddling with the pipes. As soon as I was seen, an explanation sprang to lips –
Since a faucet needed replacement… (!?) the water had to be shut off…
(why the whole buildings' and not just the specific apartment? A riddle to which I have no solution).
When trying to shut off the water, they discovered the main valve is faulty…
(and then why not try the one of the specific apartment? Another riddle to which I have no solution).

And though I was offered no other explanations, I dare guessing that at this point the toilers decided to just dismantle the whole thing.
Around these parts, we are having a bit of a drought and water need not be wasted, but that is probably not these guys' concern. Much the same as they don't care shutting off the water to an entire building for replacing a faucet in a certain bathroom.
And yet another riddle to me was why this owner of an apartment saw fit to suggest that I (!), of all people, should be the one to go to the water company to announce a faulty valve. What did he take me for, the owner of the whole building? Or was he impressed by my (marvelous?) ability to discern a main valve from the apartment ones?

And to the last riddle – where is the logic, and/or thought process, and/or consideration, maybe you may offer a good guess. I find myself stuck on a single word:




החידה – באחד הבקרים, השכם, בחדר האמבטיה ותוך ראשית הכנות ליציאה מהדירה אל עמל יומי, לפתע פתאום קלטה זווית עיני צללית חולפת (כמובן, מבחוץ) על פני שמשת החלון לצדי… ההמממ… היתכן?
הפתרון – אמנם אני גרה בקומה למעלה, אך את קומת הקרקע הרחיבו. ומישהו הלך שם על גג ההרחבה.

ובכך התבשרתי כי הדירה למטה נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. תקופה בה כל הזמן מישהו הסתובב שם על הגג, כאשר כל המפריד בינו לביני, בהיותי אם באמבטיה ואם בשירותים, מסתכם בחלונות (סגורים! איזה מזל שחורף!) ולשמחתי – הזגוגית אטומה. כלל וכלל לא שקופה.
אבל… וכי מה אומר-אגיד או אדבר עם השכן מלמטה, שלא יתקן את הטעון תיקון אצלו בבית? (והחידה הבלתי פתורה – למה לפני שבע בבוקר, כאשר רוב הסיכויים שזה מפריע לשכנים?).

החידה הבאה – באותו יום, בסביבות הצהריים, מתקפת דפיקות ורעשים שונים מעבר לקיר השני הצטרפו לפתע פתאום אל הללו העולים מלמטה… היתכן?
הפתרון – הדירה לידי נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. כמה נפלא…

מקץ יומיים של רעש סטראופוני וסופ"ש (שקט! שישו ושמחו) הגיע היום שאחרי.
כל שעות הבוקר הייתי עסוקה במקומות אחרים, אם כי שמחתי שהספקתי את כל ההתארגנויות טרום-יציאה לפני שהחלו רחשי הפעילות של השכנים (והיאח-הידד – השגתי מעט פרטיות!).

בדרכי חזרה.
עלתה אל האוטובוס אישה עם עגלה מצווחת. לא צירים חורקים, אלא התינוק שבפנים. הנהג, בשיא האושר המרוגש, כמעט זינק מכיסאו ותחב את ראשו כמעט ממש אל תוך העגלה.
ובכן, כבר נסעתי איתו וקלטתי שהוא איש ממש חביב, שמח וטוב לבב. אבל עכשיו, הנה ההוכחה. מכל התנהגויות-אנוש אפשריות, האיש בחר ב-ברכה נלהבת. אם כי לא השתכנעתי שראשו של גבר זר, למרות מילות חיבוב, יכול להרגיע תינוק מצווח… (אבל אימו הצליחה בהמשך).

בהמשך הדרך עלה אל האוטובוס מישהו אחר, התייצב ממש מולי ולעס מסטיק… ובכן, אני לא יכולה לכנות את התופעה בשום דרך אחרת מלבד – לעיסה מגונה.
כמעט התפתיתי לבהות בו מרותקת (חידה לי למה מישהו חושב שזו התנהגות מקובלת, אם כי, ואם להיות לגמרי הוגנים, יתכן כי הדבר התפתח לו להרגל מבלי משים). אבל האיש עצמו לא מצא חן לי. בנחישות, הסטתי מבטי אל הנוף מחוץ לחלון (המרתק מעט פחות, אולי, אך יותר בטוח) והתעלמתי מהאיש. במיוחד לא פיניתי לו את המושב לידי.

לפנות ערב.
ובכן, כשהגעתי בצהריים ציפו לי (בנוסף לרעש) חידות נוספות, אך אליהן עוד אחזור. היות ולאחריהן רמת הרעש התגברה לפתע עשרות מונים, בהצטרף קידוח עצבני ממש אל תוך הקיר. הקיר עליו נשענתי, בדיוק רגע לפני כן, בנסותי לקרוא מעט ולהירגע בתום יום עמוס מדי…
כמובן שממקומי זינקתי (באופן מאד ממשי. לא רק כמעט).

בצהריים נתקלתי בסיבות לתהות על רמת המקצועיות של המשפץ הראשי, על כן מי יבטיח לי שלא יחדור המקדח דרך הקיר? הרי יחד עם הרעש צפה ועלתה על גלי הזיכרון אותה סצנה בה ג'ואי חשב להיות נגר, וכמעט קדח את צ'אנדלר (ב'חברים').
אם כי האירוע הסתיים בלא כל נפגעים (גם בסדרה וגם בחיים. עובדה – אני עדיין פה וכבר הגיע יום המחרת של היום המדובר).

ולעת צהריים? הריני חוזרת אליהם.
בהגעתי המראה הראשון שהקביל את פני היה… מים.
שלולית (קטנה), אך כאשר חזו גשם ובכל-זאת השמיים נותרו עיקשים בבהירותם – די מפתיעה. במיוחד במיקומה – נובעת כמעיין (דק) ממשעול הגישה אל הבניין…
התקדמתי מעט ומה גיליתי?

ובכן, לכך נדרש רקע מסוים – ממש בכניסה מזדקר מהאדמה צינור לגובה נמוך, בטרם התעקלוֹ ימינה (נגיד. למעשה זה קדימה, אל הבניין) ופוגש את הברז ושעון המים (מד? מונה? שיבר? השד יודע) הראשי. משם ממשיך הצינור ומתפצל אל הברזים הדירתיים של טור הדירות שלידו.
כלומר – כך זה, כאשר המצב כתיקונו.
באותו יום? ובכן, כל החלק של הצינור בין הברז הראשי לבין הדירתיים פשוט לא היה שם. ומהצינור המזדקר, מעט לאחר העיקול בו, זרמו מים לחופשי. לא בדיוק בטפטוף וגם לא ממש בקילוחי שצף קצף, אך בכל זאת זרם שוטף-חלקית.

עליתי להניח את הדברים אך לא יכולתי להישאר בשתיקתי. ירדתי חזרה. ומצאתי את בעל הדירה שלידי (המשפץ הראשי) עם מישהו נוסף (שרברב?) מתעסקים עם הצנרת המדוברת. רק נגליתי לעיניהם וכבר ההסבר זינק אל שפתיים –
היות והצטרכו להחליף ברז… (?!) ניגשו לסגור את המים…
(למה של כל הבניין ולא רק את המים אל הדירה המסוימת? חידה, לה אין לי פתרון).
כאשר ניסו, גילו כי הברז של הבניין לא תקין…
(למה אז לא ניסו את הברז הדירתי? עוד חידה, לה אין לי פתרון).

אמנם לא הוצע לי אף הסבר נוסף, אך לאחר מה שכבר נאמר, אני מעזה לנחש שבשלב הזה החליטו העוסקים במלאכה פשוט לפרק את הצינור. (ואגב היום, כאשר עברתי שם, קלטתי שהחלק שחָסַר אתמול בצהריים היה המונה/מד/שעון הראשי… האם בכלל מותר לכל אחד לפרק אותו?).
ומה עם הכינרת ושאר מאגרינו המדולדלים? זה כנראה לא מעניינם. בדיוק כפי שלא אכפת להם לנתק מים לבניין שלם רק כדי להחליף ברז באמבטיה מסוימת.
ועוד יותר חידה לי מדוע ראה לנכון בעל הדירה לידי להציע כי דווקא אני (!) מכל האנשים, תהיה זו שתיגש אל חברת המים להודיע להם על ברז ראשי לא תקין. וכי מה נראיתי לו, בעלת הבניין? או שמא הרשימה אותו יכולתי (המופלאה?) להבדיל בין ברז ראשי לדירתי?

ועל החידה האחרונה – איפה פה ההיגיון ו/או המחשבה ו/או ההתחשבות, אולי לכם יהיו פתרונות יצירתיים. אני תקועה במילה אחת ויחידה:



המחוייך | With A Smile


לעברית, קליק פה.

As far as I'm aware at least two of my ancestors liked to collect things. Though on a small scale.

My maternal grandfather collected coins. Only a few. I inherited a small and rather heavy box from him. But it always amuses me quite a bit to see, alongside those of his own country, a surprising coin with Greek writing (in the photo there's two of these, to show both sides), or one with writing that looks (to my untrained eyes) Arabic. Or (which is possibly more probable) Turkish.

By the way, in the photo I included a Russian coin (the one of 1924 with someone wielding something that looks like a hammer) and the top bronze German one.

Unlike granddad, my father collected stamps. Though that's hardly surprising. In his days inter-family communication had to rely on letters, sent and received by Air Mail (does anyone remember it still?). But photographing stamps is not that interesting. And needless to say that both these collections have stopped growing, right?

Well, no. That's not entirely accurate. It has happened that one passed to another (who passed on to me) coins resembling local ones, that on closer inspection turned out to be in one case Hungarian, in the other – unknown (I'd hazard a wild guess at Chinese or Japanese. It's the one with flowers in the above photo).
Let's assume these were simple mistakes, but what else can I do with these coins other than add to the collection?

But my newest friend here on WordPress reminded me of my dad's other collection. Also a small one and mostly packed away. Yet I lately liberated my three favorites.

And here I am capable of a bit more detail:

The blue one – Rolls Royce Silver Shadow, Corgi Toys, made in Britain. I've already said (here) this was my dad's absolute favorite.
The golden one – No. Y-15 1930 Packard Victoria, Matchbox, made in England.
The green one – 1911 Renault No. 2, made in England (and my favorite of the three, even if I would never wish to drive it. And one of the ones I was allowed to play with, which explains its' condition).

However, if I could start a new collection…
And despite my lack of liking to no-roof (that is in real cars), I may have been tempted to start it with this… (though maybe on condition that together with it the collection will include a whole car, or as a friend I once knew used to say – an umbrella/air-conditioning with wheels).


Details about the Audi can be viewed here.

המחוייך | With A Smile


For English, click here.

עד כמה שידוע לי, לפחות שניים מאבות-אבותיי אהבו לאסוף דברים. אבל בקטן.

סבא (מצד אימא) אסף מטבעות. לא רבים. עברה אלי ממנו קופסא קטנה ודי כבדה. אבל משעשע אותי לא במעט לראות, לצד כל המטבעות ממחוזותיו-הוא, מטבע עם כתב יווני מפתיע (יש בצילום שניים מהם, להראות את שני הצדדים), או אחד עם כתב שנראה (לעיניי הבלתי אמונות) ערבי או (מה שדווקא יותר סביר להניח, נדמה לי) טורקי.

אגב, בתמונה כללתי גם מטבע רוסי (זה עם מישהו שמניף משהו שנראה כמו פטיש, מ-1924) והברונזה מלמעלה, הגרמני.

אבא שלי לעומתו אסף בולים. אם כי זה בכלל לא מפתיע. בזמנו, תקשורת בין-משפחתית, נאלצה להסתמך על מכתבים שנשלחו והתקבלו בדואר אוויר (האם מישהו עוד זוכר ומכיר?). אם כי לצלם בולים לא ממש מעניין. ומיותר לציין ששני האוספים האלה גם יחד כבר לא צומחים, נכון?

ובכן, לא. רגע, כי זה לא מדויק. הרי כבר קרה שמישהו העביר למישהו (שהעביר לי) מטבע דמוי עשרה שקלים, שבמבט בוחן התברר כהונגרי. או מטבע דמוי שקל, שבמבט בוחן התברר כבלתי מזוהה (לניחושי הפרוע – סיני או יפני. הכוונה לזה עם הצמחייה בתמונה לעיל).
בואו נניח כי היו אלו טעויות בתום-לב, אך מה עוד אוכל לעשות עם מטבעות כאלו מלבד לצרף אל האוסף?

אבל הידיד החדש ביותר שלי ברשת הוורדפרס הזכיר לי את האוסף השני של אבא. גם זה די צנוע וברובו ארוז. ובכל-זאת, לשלושת החביבים עלי הענקתי לאחרונה חירות.

וכאן אני מסוגלת גם לפירוט:

הכחולה – רולס רויס סילבר שדו, צעצועי קורגי, תוצרת בריטניה. כבר אמרתי (כאן) כי זו הייתה המכונית האהובה על אבא שלי.
הזהובה – פאקארד ויקטוריה, מס' Y-15, מ-1930, מאצ'בוקס, תוצרת אנגליה.
הירוקה – רנו מס' 2, מ-1911, תוצרת אנגליה (והחביבה האישית שלי משלושתן, גם אם לא הייתי רוצה לנהוג בה לעולם. ועוד זו בה ניתן לי לשחק מדי פעם, כפי שמצבה מעיד).

אבל אם רק יכולתי להתחיל אוסף חדש…
ולמרות חוסר חיבתי להיעדר גג (זאת-אומרת, במכוניות-אמת), אולי הייתי מתפתה להתחיל אותו עם זו דווקא… (אולי בתנאי שיחד איתה תצטרף אל האוסף מכונית שלמה, או כפי שמישהי שהכרתי פעם נהגה לומר – מטרייה/מזגן עם גלגלים).



פרטים על האאודי, כאן.

רגעי דעה | Opinions


Sorry English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

אקדים ואומר שני דברים, בטרם אגיע אל העיקר (גם אם זה מאריך פוסט ארוך מראש, ועימך הסליחה. תודה על הסבלנות):
א) כל הלהלן מורכב מדעותיי והשקפותיי האישיות בלבד, אשר אינן מחייבות אף אחד (מלבדי, כמובן);
ו-ב) גם כאדם בכלל אבל כבלוגרית בעיקר (!) אני א-פוליטית.
ואם ב' זה מפתיע, אסביר – מה שמניע אותי לכתוב דעות, כמעט תמיד, זה עוול כזה או אחר. לא פוליטיקה. (אגב, גם, אם כי לא רק, כאשר העוול נגרם דווקא לשמאל, ע"ע דעתי האחרונה).
ומשהבהרתי, אגש אל העיקר, אשר כאמור – מהווה דעה, אבל גם הצעה לדיון:

נדמה לי שככל האדם, כך סברתי גם אני כי באם יש מי המעוניין בחדשות, עומדים לרשותו (או לרשותה) מספר מקורות – העיתון, הרדיו והטלוויזיה (התייחסות אל הרשת רק תאריך את הפוסט, מה גם שצריכת החדשות שלי החלה לפני התבססותה של זו בחיינו).

ובכן, באשר לי – התייאשתי מהעיתון עוד בטרם הסתיים האלף הקודם. כמה וכמה מהם פשוט לא עניינו אותי מספיק כדי לקנות אותם, ואם לאחד מהם היה היבט מושך, ברגע שהיבט זה איבד ממשיכתו, העיתון עצמו התגלה לעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולדעתי (ביתר שאת, כי לא הייתי לגמרי עיוורת לכך מלכתחילה) כצהובון יותר מאשר עיתון חדשותי רציני. וכך נגמלתי מהעיתונות הכתובה.

אבל עדיין הייתה לי הטלוויזיה (כמאז ומתמיד). שם הייתה לי מהדורת חדשות חביבה למדי. אם כי ויתרתי על הטלוויזיה בכללותה, בעבוֹר המדינה אל עידן הדיגיטל. אך אני חייבת לציין בהקשר הנוכחי כי גם שם לא חסרו העצבים.

נדמה לי שמכנים את התופעה 'עיתונות נשכנית' (או ביטוי אחר שכמו-מצדיק), אולם בעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולאוזניי (אותו כנ"ל) זו הייתה פשוט חוצפת יתר, אם לא תירוץ עלוב וסתמי.
כלומר – הוזמן אדם להתראיין, להסביר, להבהיר, לנמק או כל דבר אחר. והנה יושב מולו מי שתוקף (או תוקפת) אותו מילולית. שאלות 'קשות' נוֹרות אל חלל האוויר ביניהם, אבל-ברם-אולם, למרואיין, אשר הוזמן לשם, לא מניחים בכלל לדבר. כל ניסיון שלו להשחיל מילה – מיד נקטע. ומי שקולו נישא ברמה זה דווקא המראיין.

ובכן, החוצפה שבכך (לדעתי, אזכיר) מתבטאת בכל קטיעה של דברי הזולת.
והתירוץ – העיתונאות, ו/או זכות הציבור לדעת – בהזדמנויות אלו נחשף בעליבות, מתגלה כריק מכל תוכן, כאשר כל מטרת הראיון מהסוג הזה (לדעתי, אזכיר) הייתה כנראה רצונו של המראיין להתבטא בעצמו ולא לחשוף לקהלו את מה שיכול להעניק לו המרואיין.
מה שיכול היה להיות לגיטימי, בתור פרשנות או מאמר דעה. אבל שם אין מקום למרואיין, שיספק תפאורה…

לכן, כאשר כיביתי את הטלוויזיה שלי בפעם האחרונה והחזרתי את הממיר, בצד הצער והתהייה לגבי חדשות העתיד, גם נשמתי לרווחה. ועברתי לצרוך חדשות רדיופוניות.

נו, גם כאן לא חסרו תסכולים. גם מכאן לא נאלמו תופעות מעצבנות כמתואר לעיל. לכן נעתי ונדתי בין התחנות. ומה בסה"כ רציתי? רק לדעת מה מתרחש במחוזותינו ובעולם… האם זה כל כך מוגזם?

אבל (!), בנדודיי בעקבות החדשות לגמרי החמצתי את ההסתבכות והרעש סביב עיתוני החינם. אבל כן קלטתי כי בכניסה (יציאה?) אל/מ-מרכול גדול לפתע הוצע משהו, שנראה כעיתון (גם אם דקיק), ונדמה כחינם לכל דורש.
אודה ולא אבוש כי זמן רב עברתי לידו מבלי להושיט יד ולקחת. אולי פשוט מפני שפעולה כזו, שאינה מלוּוה בהעברה מיידית של כסף בתמורה, מושרשת מדי בדעתי כגניבה.

כאמור, אני א-פוליטית. כנראה שזו עוד סיבה לכך שנעלם ממני (לגמרי) המאבק עצמו בחינמונים (החמצתו רק עזרה). כל שידעתי היה כי לפתע, רגע-שניים לאחר שהתרגלתי לאסוף אותו, נעלם אחד מהם. על כן חיפשתי עוד יותר את השני. ש… מה אומר-אגיד ואדבר, פשוט היה עיתון מעניין. מלכתחילה.
מתישהו קלטתי שיתכן, יכול להיות, אולי, שיש איזו בעיה עם החינמון הזה.
העיתון נחשב 'מוּטה' (לא עלינו!).

טוב. רק רגע. כי טענות כאלו אני לא מקבלת כפי שנאמרות, ומנסה תמיד לבדוק, ולגבש לעצמי ובעצמי את דעתי. במיוחד כאשר מדובר כאן בעיתונאות חדשותית. הרי אין לי סיבה להתייחס בכלל אל מאמרי פרשנות ודעה. זה לא מה שאני מחפשת.
ולפתע-פתאום גיליתי (בזמנו) כי היה לי כלי בדיקה, לא רק נגיש אלא אפילו אובייקטיבי.
לפני כל סיפור ה'כאן' (התאגיד), מצאתי ברשת ב' של קול ישראל, ב-5 לפנות בוקר, שעה בה הקריין הקריא את כותרות כל העיתונים.
אהבתי את זה. מאד.

הקריין ממש הקריא כותרות, ללא כל דעה, ואיפשר (לי) להשוות בין העיתונים השונים.
הקשבתי לתקופת-מה ומה שגיליתי (אזכיר שוב – דעה, השקפה ותחושה אישיות שלי) די הדהים אותי.
כמעט כל החדשות הופיעו בכל העיתונים. הוספתי את המילה 'כמעט' רק בגלל שקרו מקרים בהם חדשה, אשר יתכן כי אופיה היה יותר בגדר עניין אנושי, נעדרה דווקא מהעיתונות הנחשבת כ'בלתי-מוטה'.

הפסקתי להקשיב לתוכנית ההקראה הזו רק כאשר נעלמה מעל גלי האתר (בתפר המעבר ל'כאן'). אבל כבר התרגלתי. לכן חיפשתי אם הייתה לה מקבילה בתחנה אחרת.
להפתעתי, מצאתי. דווקא בגל"צ. לאכזבתי (הגדולה-עצומה-ורבה!) שם לא מצאתי את האובייקטיביות.

אם תוכנית כזו בכלל מתקיימת, הרי מטרתה צריכה להיות הקראה נטו של הכותרות, אם לצורך השוואה ביניהן ואם ככלי ושירות למאזין, ותהיה סיבתו להאזין אשר תהיה.
לכן, בפעם הראשונה ששמעתי הקראה אובייקטיבית של כל (!) השאר, אך מעין התנצלות וגמגום, ובאופן כללי – שידורו של הקריין בין מילותיו ש'אני בעצם לא רוצה להתייחס אבל מחייבים אותי' – לפני החינמי, הרמתי גבות (צר לי, אין לי הכישרון לזקור רק אחת מהן).
אבל כאשר אותו גמגום-מיאוס חזר על עצמו בכל בוקר ובוקר (!?), פשוט סגרתי את הרדיו בשאט נפש. אוה… "איך להגיד?" * דעתו של הקריין לא הייתה לעניין. וכלל לא מעניין אותי מה נדמה היה לו ש"כולם יודעים שזה כך" או אחרת (האם להזכיר הטיה?).

מאז ועד היום כבר התרגלתי לאסוף את החינמון הזה (ה'מוטה') בכל יום. ואודה עוד כי אם היה עומד לצדו עוד איש עם העיתון השני, סביר מאד להניח כי הייתי אוספת גם אותו על בסיס יומי. כפי שזה, באותו חינמון שני אני נתקלת רק אחת לשבוע-שבועיים (אם בכלל, היות ובשבועיים האחרונים זה לא קרה).
ובכל אחת מהפעמים בהם קראתי את השני במקביל, לא מצאתי אותו מעניין יותר, ו/או מפורט יותר, ו/או מחדש יותר מזה הנגיש לי יומית.
ואם יש לשני בכל-זאת יתרון על הראשון, מבחינתי זה מתבטא בחוברת הפנאי של הסופ"ש.
ואם יש לשני חיסרון, זה מתבטא דווקא (היכונו להפתעה, תיפוף מהיר) ב…

הטיה קלה…
כלומר – יותר תחושות נגד עומדות מאחורי המילים, מאשר דיווח אובייקטיבי ובאמת נקי של התרחשות. אם כי, כאמור, זו רק דעתי.

ועניין אחרון ממש קצרצר:
באמת? שטויותיו של ילד, נטול תפקיד, בהקלטה בת שנתיים, זה חדשות?
לפתע ממש משמח אותי היעדר הטלוויזיה מחיי, היות וחדשות כאלו הן עוול לכולנו (שלא לומר עלבון לאינטליגנציה). וכלל לא מפליא אותי שלמחרת, בחינמון ה'מוטה' (כביכול), התייחסו לכך רק במאמר דעה, דיווח על התגובה והבהרת רקע (אותה לא מצאתי באתר שלהם לקישור).

* דברי הקריין כל כך הרתיחו אותי, עד שרשמתי לי אותן וזה הציטוט המדויק. היות וכן, כך מסתבר, אפשר לגרום עוול גם לעיתון…

המחוייך | With A Smile

So Blue

כל כך כחול … היה כל מה שיכולתי לחשוב … was the only thought I was capable of …

שלדג לבן חזה, מהצד | A White-Throated Kingfisher, in profile


Might not be the best photo, but what better to start a new blog-year? And wishing all the best to all.

As for the new Weekly Photo Challenge about Growth, I see me as a new photographer, though I've had a (much better) camera during the film-era. The digital one I've had for less than a year. So what I hope and wish is for my photo collection (especially the Winged creatures I like so much) to grow and improve with time. Thanks for stopping by.

אולי לא תמונה הכי טובה, אך מה טוב ממנה להתחיל שנת בלוג חדשה? ומאחלת כל טוב לכולם.

המחוייך | With A Smile

The Last Moment

הרגע האחרון

A moment before the end (well, the end of 2017), I browsed again through its' products and found some (slight) smiles:

רגע לפני הסוף (ובכן, סוף השנה האזרחית), עברתי שוב על תוצריה ומצאתי חיוכים (קלים):

לטיול יצאתי | I went for a walk


לדגמן, לרגע, עצרתי | I stopped for a moment to pose


אך בדרכי הסטואית, אני לא מקשיב לרעש | but in my quiet way, I don't listen to noise

(Okay, so the Egyptian Goose in the photo is silent, but its' kind is normally rather loud).

(או.קיי., בתמונה היאורית שותקת, אבל לרוב בני מינה דווקא רעשנים).

Wishing you all a Happy New Year and, hopefully, filled with good news.

מאחלת שנה אזרחית חדשה וטובה לכולם, בשאיפה לשנה מלאה בחדשות טובות.


נ.ב., למרות הדמיון לדונאלד דאק, אשמח אם מישהו ישליט סדר בעניין, האם הלבן ברווז או אווז? כי לי אין מושג…

I Don't Get It

האקדח הזה אינו אקדח

Sorry English reader, this is too local to interest.

יש ספר שמתחיל במילים אלו ממש: "האקדח הזה אינו אקדח". וממשיך להסביר כי כל עורך דין מצפוני יודע שכל העוּבדות נועדו להכחשה. לא משנה עד כמה העובדה מוצקה ומעוגנת במציאות הממשית.
וכמובן שבסוף הפרק הראשון האקדח-שאינו-אקדח יורה בעורך הדין, שחשב את המילים דלעיל, ומן הסתם הורג אותו.

אני לא לגמרי בטוחה למה בדיוק נזכרתי בציטוט הזה, אולי רק בגלל המשקל הדומה, כאשר חשבתי אתמול בבוקר – השמאל הזה אינו שמאל.
אין לי מושג מה זה כן, אבל שמאל? לא נראה לי.

על דגל השמאל אמורות להיות חקוקות זכויות האנוש.
תקנו אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי כל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים. ובנוסף, נדמה לי שהרצח נחשב לעבירה פלילית והרוצח נחקר, מועמד לדין ובאם השתכנע בית המשפט באשמתו – נגזר עונשו להיכלא לתקופה לא כל כך קצרה.

והנה עוד הזמנה לתקן אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי – גם אנוש המואשם בפשע, עומדת לו זכות החפות עד להרשעתו, עם שכנוע בית המשפט באשמתו (אם). כולל הפשע הפלילי. כולל הרוצח, אשר עד להוכחת אשמתו יכול בהחלט להיות חף מהפשע בו הואשם. אפילו (לצורך דיון היפותטי נדמיין לרגע) עבריין מוכר למשטרה בתור מואשם ברצח. גם אדם כזה עדיין מהווה בן-אנוש ועדיין עומדות לו זכותו להתקיים וזכותו לחפות עד להוכחת אשמתו (אם בכלל).

ושמישהו-כלשהו, ועוד כזה המגדיר את עצמו כפציפיסט (?!), יניף גיליוטינה?
אני לא רואה איך יכולה להיות לעניין הזה פרשנות אחרת מהסתה לרצח.
נדמה לי שהברנש צעיר מכדי לזכור גיליוטינות לחיתוך נייר משנות השמונים של המאה הקודמת. ומהצילום – השלט ממש לא נראה כאחת מהנ"ל וגם לא כקוצץ סיגרים (ומי כמוני יודעת, היות ויש לי אחד כזה בבית, רק שחיפוש אחריו לא חשף את מיקומו לכן אין לי תמונה להוכיח).
כלומר, ההגדרה האחרת במילון חייבת להיות תקפה: "מַעֲרֶפֶת, בָּמַת-מַטְבֵּחַ להתזת ראשיהם של נידונים למוות".

אני באמת לא מבינה איך, בהפגנת שמאל, של מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש, יכול מישהו לנסות להפוך את הרצח לזכות שכזו. ואיך בכלל מערפת מתקשרת אל פציפיזם?
ועוד יותר – איך יכולים היו מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש להסתובב סביב השלט הנורא הזה בשוויון נפש?

היות ולא!
אם באמת נכון שכל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים (וגם בלי כל קשר לחוקים, פליליים או אחרים), מכאן נובע (וחייב לנבוע) כי אין בן-אנוש אחר זכאי להחליט על הפסקת קיומו של המתקיים. ומן הסתם גם לא לדמות זאת מעל כרזה בהפגנה.

הלא מבינה

ובהמשך, טרום העלאת הפוסט אל הבלוג, מצאתי את הקישור הזה, בו מניף השלט מסביר (בתחתית המאמר) כי זו "תזכורת היסטורית לניצחון אזרחי על שלטון מושחת"…
ב-א-מת? אבל איך אותם אזרחים ניצחו? על-ידי עריפת ראשים? ונשגב מבינתו כי לכך השלט שלו קורא?
אני עוד יותר לא מבינה את זה…

רגעי צילום | Pix Moments



I saw somewhere (I'm sorry I don't remember where) a photo of a bird and its' reflection and I liked the idea. To my (double!) happiness, I encountered such last Sunday. I am just not sure which I prefer, the above or the next one… And 'double' because of the other happiness – this (in my humble opinion) is a Black-Headed Gull and it is my very first sight of it.

ראיתי באיזשהו מקום (לצערי אני לא זוכרת איפה) תמונה של ציפור והשתקפותה והרעיון מצא חן בעיני. לשמחתי (הכפולה!) נתקלתי בזה ביום א' האחרון. אני רק מתלבטת בין התמונה לעיל לבין זו דלהלן… ו'כפולה' בגלל השמחה השנייה – זה (לעניות דעתי) שחף אגמים וזו הפעם הראשונה בה נתקלתי בו/ה.

I would prefer the second, if not for the duck in the back busy with his morning wash, causing all the ripples… What do you think?

הייתי מעדיפה את השנייה, אלמלא הברווז ברקע, עסוק בשכשוך הבוקר שלו וגורם לכל האדוות… ודעתך?


P.S. I was puzzled by the 'Black-Headed' name, until I read the explanation in my leaflet – that the head turns black come spring. I wish these guys will still be around for me to see the change (and I wish to remember to look for it, which is why I wrote it down. Maybe this will help me to remember…).

נ.ב. הפליא אותי השם באנגלית – שחור-ראש, עד שקראתי בעלון שלי כי הראש משנה צבע לשחור באביב. אני מקווה שהללו יישארו מעט בסביבה ויאפשרו לי לראות את השינוי (ואני מקווה לזכור לחפש, לכן ה-נ.ב. הזה. אולי זה יעזור לי לזכור…).

P.S. II: When I just saw the last Weekly Photo Challenge of this year, I took a look at my own photos and decided the last ones I took are my favorite of all. That's because what I truly love about these challenges is how much I learn from you all just by looking at the way you look at things. In this instance I learned how to look at reflections, which I hadn't noticed so much in the past. So thank you all for sharing your photos and letting everyone learn.

רגעי צילום | Pix Moments

Taking Off



I already expressed my opinion once – Cormorants seem to have a sixth sense. One only focuses on them and they take off… (or is it just in my case?).

כבר הבעתי את דעתי – לקורמורנים יש כנראה חוש שישי. היות ורק מתמקדים בהם והם ממריאים… (או שמא רק במקרה שלי?).




Although today… oh – today, was a very big day. I managed to catch the sun-bathing:

אם כי היום, הו – היום, יום גדול עבר עלי היום. תפסתי את המשתזף:

17/12/17  2

and the swimmer:

וגם את השחיין:

17/12/17  3

I couldn't help adding them too, even if the Weekly Photo Challenge offered Ascend (which I think could be interpreted as per the first three…).

לכן לא יכולתי להתאפק מלהוסיפם, גם אם אתגר הצילום השבועי הציע… ובכן, נדמה לי שהפירוש המילולי יהיה יותר 'עליה' אבל לדעתי אפשר לפרש גם כהמראה…


More on Cormorants can be found here.

עוד על קורמורנים אפשר למצוא פה.