רגעי דעה | Opinions

משעול החתולים | Cat Lane

Sometimes, early in a morning, I pass the Cat Lane. That's where they are, witting. To whoever feeds them.
One can argue about feeding street cats – either for or against

מדי פעם, מוקדם בבוקר, אני חולפת במשעול החתולים. ושם הללו נמצאים, ממתינים. לבואו של יהא אשר יהיה מי שמאכיל אותם.
אפשר להתווכח על האכלת חתולי רחוב – בעד או נגד

But at least a public lane is better than a residential building

אך לפחות משעול ציבורי עדיף על פני בית פרטי

Cats tend to dominate staircases and door mats

חתולים נוטים להשתלט על חדרי מדרגות ושטיחוני סף

And also streak out with a vengeance as neighbors approach

ונוטים גם לברוח בשצף-קצף בהתקרב שכנים

In public the cats disturb no one

בשטח ציבורי, אין החתולים מפריעים לאיש

L

מעורב | Mixed

The Damage Done and the Announced One

לעברית, קליק פה.

At the begging of this year, I wrote (and did not post):
I knew my day will be a busy one, so I started it early. Among all my errands I got off a bus to get on the next, which didn't dally. A good sign. And a new bus too. The seat so soft and comfortable. Even better.
We crawled a bit here (no wonder – a narrow street) and made up for it there (no wonder – a wide street).
Suddenly we slowed to the pace of a leisurely walk. At the long red lights even a turtle could overtake us.
And winter. The inside of the bus close and stuffy. The driver apparently didn't hear the weather forecast (explanation soon to come).

On the other side of the aisle, a woman (a total stranger) caught my eye, fanned herself with her Sudoku and rolled her eyes (so stuffy!). I shrugged my shoulders (what can I do?). However, I was choking myself. So, the next moment – I didn't slack.
I got up, went over to the driver and asked (politely) if he can turn on the air conditioning. Without a word the driver pushed some buttons. A small sound started to murmur.
Going back to my place the stranger on the other side nodded her thanks. I shrugged a shoulder (don't mention it). And in the mean time we kept at snail pace. Though no breath of air was really felt…

Still, the particular street I'm referring to is normally crowded and therefore the going is always slow there (even if it is normally in the opposite direction).
What did surprise at the end of the road was the police car. That isn't a day-to-day occurrence. Nor is the blocking of the turn…

The bus driver opened the doors. I didn't hear what the policeman told him.
'At least let me make a U turn' the driver demanded.
'Carefully! When you get the green light' the policeman agreed.

To this stage I managed to take off any clothing that is legal to take off in public. Yet I still had to practice deep breaths (of the no-air) to keep from fainting. The woman on the other side resumed (vigorously!) her fanning. The one behind me tried too to call the driver for the air conditioning, to no avail.
The driver managed the U-turn (and no one got hurt).
Then another rider went to the driver and practically demanded air conditioning. There is no air. The bus is stifling. It is hot today (coming back a store, that does so, showed that we reached 18 degrees C, which should be around 66 F. In the shade).
Without another word the murmur became louder. But I still had a feeling the driver turned on the heat instead of cooling.

I came back still half swooning (and very starving!) but when I managed to relax (and eat) again I didn't slack and to the Internet I went. And found out that…

There was an invalid demonstration.

Well, about that I have no meaning to disrespect anyone. It is obvious that invalids have it bad from the start and the treatment they get (around here at least) is bad.
But their blocking streets in protest? Is another thing that I simply can't understand.

What do they expect to gain by disrupting (and, probably causing damage) to the lives of innocent civilians, that have no position or influence. That not only are not responsible to their situation, but have no ability to benefit them?

I mean – it doesn't explain their position. It does not encourage sympathy to their situation (quite the opposite!). And it is starting to look like a worrying trend – whoever sees him/herself injured, seemingly has a right to injure others.
And with this I cannot agree.
The right to demonstrate and protest does stand to anyone, but it cannot run over other's rights, like mine to get to my destination safe and on time.

So far went the events of January this year. And why did I recall them now? Because of the news that another such block is planned in two days time. And I decided to protest.
L


ובעברית:

הפגיעה הישנה וזו הצפויה

בתחילת השנה כתבתי (ולא העליתי):
ידעתי שיומי יהיה עמוס לכן התחלתי אותו מוקדם. בין כל ההסתובבויות שלי, ירדתי מאוטובוס כדי לעלות אל הבא, אשר לא התמהמה. יופי. וגם אוטובוס חדש. מושב רך ונוח. עוד יותר טוב.
הזדחלנו קצת פה (מה הפלא? רחוב צפוף) ופיצינו קצת שם (מה הפלא? רחוב רחב).
לפתע-פתאום האטנו לקצב הליכה נינוחה. ברמזורים הארוכים יכול היה להשיג אותנו גם צב.
וחורף. חלל האוטובוס סגור ומחניק. הנהג כנראה לא שמע את תחזית מזג האוויר (תזכורת בהמשך).

מעבר למעבר אישה (זרה מוחלטת) קלטה את עיני, נופפה על עצמה עם הסודוקו שלה ופלבלה בעיניה. משכתי בכתפיי (מה אני יכולה לעשות?). אך בכל זאת, גם אני נחנקתי. לכן, ברגע הבא – לא התעצלתי.
קמתי, אל הנהג ניגשתי, ו(בנימוס) שאלתי אם אפשר בבקשה לפתוח קצת אוורור.
בלי אף מילה הנהג לחץ על כפתורים. רחש כלשהו החל להישמע.
בחזרתי אל מקומי הזרה מהצד השני הנהנה אליי את תודתה. משכתי כתף (אין על מה). בינתיים המשכנו להזדחל. אם כי משב כלשהו של אוויר לא באמת הורגש…

עדיין, אם מישהו מכיר את מה שהיה פעם רח' מודיעין (כיום דרך בן גוריון), בקטע שבין ז'בוטינסקי לאבא הלל, הזחילה שם לא ממש מפתיעה (גם אם בדרך כלל התופעה מתרחשת בכיוון הנגדי דווקא).
מה שכן הפתיע בסוף הדרך היה מראה ניידת המשטרה. זה לא דבר-יום-ביומו. גם לא החסימה של הפנייה אל ששת הימים…

נהג האוטובוס פתח את הדלת. לא שמעתי מה אמר לו השוטר.
'לפחות תן לי לעשות פרסה' דרש הנהג.
'בזהירות! כשיהיה לך ירוק' הסכים השוטר.

עד לשלב הזה כבר הספקתי להתפשט מכל חלקי הלבוש, שחוקי לפשוט בציבור. ועדיין נחנקתי. נאלצתי לתרגל נשימות עמוקות (מהאין-אוויר) כדי לא להתעלף. זו שמעבר למעבר חזרה (במרץ!) לנפנף. זו שמאחורי ניסתה לקרוא אל הנהג להדליק מזגן, ללא כל השפעה.
הנהג צלח את הפרסה (ואיש לא נפגע).
לפתע נוסע אחר ניגש אל הנהג וממש דרש מזגן. אין אוויר. האוטו מחניק. חם היום (בחזור, AP:PM הודיע שכבר הגענו לשמונה-עשרה מעלות. בצל).
ללא מילה נוספת הרחש התגבר. אך לי הייתה תחושה שמה שהנהג הדליק דווקא חימם במקום לצנן.

חזרתי עדיין חצי מעולפת (ומאד מורעבת!) אבל לאחר שנרגעתי (ואכלתי) שוב לא התעצלתי ואל הרשת ניגשתי. אם כי זה הרגלו. הגוגל תמיד מציע לי את כל מה שאני לא (!) מחפשת, וכמעט אף פעם לא מציע את מה שדווקא כן. וכך גם הפעם. למזלי, קלטתי באתר העיתון היומי מבזקים. לשם ניגשתי וגיליתי ש…

הייתה שם הפגנת נכים.

ובכן, בזה אין לי כל כוונה לזלזל. ברור ומובן מאליו שגורלם של הנכים מראש רע ומר והיחס אליהם פשוט מחפיר.
אבל חסימת כבישים במחאתם? זה עוד דבר שאני פשוט לא מצליחה להבין.

מה הם מצפים להשיג בהפרעתם (וגרימת נזק, מן הסתם) לחיי אזרחים תמימים, ללא כל תפקיד או השפעה. שלא רק שאינם אחראיים למצבם, גם אין להם כל יכולת להיטיב עימם?

כלומר – זה לא מסביר את עמדת הנכים. זה לא מעודד אהדה אל מצבם (כי אם להיפך!). וזה מתחיל להראות כמעין מגמה מדאיגה – מי שרע לו, כביכול זכאי להרע לאחרים.
ועם זה אני לא יכולה להסכים.
זכות ההפגנה אמנם עומדת לכולם, אך לא יכולה לדרוס זכויות אחרות, כמו זכותי להגיע אל היעד בשלום ובזמן.

עד כאן מאורעות ינואר השנה. ולמה נזכרתי בהם זה-עתה? היות וקראתי ידיעה, המודיעה על עוד הפגנה ביום חמישי הבא. והחלטתי למחות.
(ואם אין לכם מה לחפש בתל אביב ובמרכז, ביום חמישי בשעות השיא, אל תגיעו לשם).
L

המחוייך | With A Smile

שטוחים | Flats

I've already mentioned my lack of liking of flat statues. But about this next one, I'm not sure.

כבר ציינתי מספר פעמים את היעדר חיבתי לפסלים שטוחים. אבל לגבי הדבר הבא, אני לא סגורה.

מצד אחד – יכול להיות משעשע | On the one side – could be amusing

מצד שני – שטוח למדי | on the second – pretty flat

מצד שלישי – אפילו כמעט נעלם | on the third – almost disappearing

מצד רביעי – משתנה מכל צד | on the fourth – it changes from each side

ומצד חמישי – נוח, לציפורים | and on the fifth – comfortable, for birds

מה דעתך ? What do you think
L

הקצרים | Short Moments

הפתעות | Surprises

12 ליוני, 2018 ב-11:14 | June 12, 2018 at 11:14

לעברית, קליק פה.

Scattered and barefoot, the outside surprised*,
rampaged with water shards and thunder.
The sudden weather drew from the depths
memories of other lives –
the life of the she-child, to which the he-child wrote notes
about the rain on the way to pick oranges…
the life of the she-teen, which the he-teen remembered
with any drops from the heavens…
the life of the woman, which the man dragged from the apartment
to surprise her with the first of the rains…

How did these heroes disappear?
Of themselves – they moved in different ways
and as for me?
They were carefully packed
in a stuffed tin box,
full of fragments…
shards of other times…
that unite anew, smiling,
when hearing the sudden outer rage
of water shards and thunder…

L

* I am told similar rains to this around these parts of the world happened in mid June only 5 more times in more than the last 70 years.


ובעברית:

פזורה ויחפה, החוץ הפתיע*,
השתולל ברסיסי מים ורעמים.
המזג פתאומי משך אליו מן הנבכים
זיכרונות מחיים אחרים –
חיי הילדה, לה הילד כתב בפתקים
על הגשם בדרך לקטיף התפוזים…
חיי הנערה, בה הנער נזכר
עם כל טפטוף ממרומים…
חיי האישה, אותה הגבר הבהיל מהדירה
כדי להפתיע עם הראשון שבגשמים…

איך נעלמו גיבורים?
בעצמם המשיכו לכיוונים אחרים
ובאשר לי?
הללו נארזו בקפידה
אל קופסת פח צפופה,
מלאה ברסיסים…
רסיסי זמנים אחרים…
המתלכדים מחדש, מתחייכים,
לשמע חוץ משתולל
ברסיסי מים ורעמים…

L

* נאמר כי גשמים דומים באמצע יוני נמדדו רק 5 פעמים נוספות במשך יותר מ-70 השנה האחרונות.

המחוייך | With A Smile

נפלאות הדרכים | Mysterious Are the Ways

לעברית, קליק פה.

Friday. After noon. All of a sudden the light went out.
Well, a power failure – thought I, and on the wing of this idea I caught something bizarre.
Here I was sitting in the semi darkness, but right in front of me blinked the lights of the land-line modem, that was trying to re-connect.
But… what can this mean? There's no electricity, right?
The lack of light around me suggested there is something to that last thought, but the modem still flickered…

Well, I took a flashlight (which indeed in those moments decided to stutter, but I managed to take control over it), I disconnected the lamp from its' socket and took it to another one. And…

Gurnisht. Nada. No light…
I went to another lamp, turned it on and…

Brilliant light!
I exchanged the bulbs. The first (screwed into the second lamp) lighted feebly. Close to its' last days, I thought, and put it on the kitchen counter, already planing to add 'light bulb' to next week's shopping list.
(a quick explanation to the non local – in Israel, Friday is half a day. Shops close and public transport stops, way before sunset. So if one forgot to buy something, or something finished/broke/ran out, one is stuck until Sunday morning).
Though – alright. To get through the weekend, I screwed the working bulb into the first lamp, returned it to its' socket. And even if the light seemed somewhat different, I related it to the lamp shade. I also mourned the Eternal Candle* neighbor of the lamp and put it too on the counter (why didn't I throw both in the bin? I have no idea whatsoever. Yet it is a fact).

I also don't know why and what did I think to check on the computer. Because the 'what' and 'why' totally flew out of my mind, when pushing the button to boot the computer produced absolutely no effect.
Here I almost started to panic. If the computer is dead, what shall I do?

Next moment the electricity stopped again, this time totally. When I was done with disconnecting all plugs from sockets I heard from downstairs the voices of a neighbors conference. I put on a shirt and went out.
One of them was already on the phone with an electrician, describing the same phenomena I experienced of partial current. The other didn't notice anything strange or different until the total failure.
Still we're updating each other and lo – the power has returned – fully, bright and steady. Some cries of joy and we all scattered to our respective places…

Just to darken anew after some minutes. This time it took almost an hour to fix the malfunction, that darkened, it turned out, the whole area, not just our building.
But before four o'clock everything was back to normal.
And what is more surprising – everything works. Including the dying bulb, the Eternal Candle* and the computer (!).

Which made me think – the electricity flows in some very mysterious ways
L

* to the non-Jewish I should explain the Soul candle. That is lit, at various times of the year, sometimes in memory of the dead, and burns more than 24 hours.
There is an electrical version one plugs to the wall socket, and it burns for ever (or until it burns out). Since I have so many dead in my family, I don't remember how many years ago I got this one, but it still works.


ובעברית:

יום שישי, שעות אחר-הצהריים. לפתע פתאום האור כבה.
נו, הפסקת חשמל – לעצמי אמרתי , ועוד הרעיון מהדהד והנה – קלטתי משהו מוזר.
הריני יושבת בחצי-חשיכה, אך מולי מרצדים אורות המודם של הטלפון הקווי, המנסה להתחבר מחדש.
אבל… מה זאת אומרת? הרי אין חשמל, לא?
החושך סביבי רמז שיש משהו ברעיון האחרון הזה, אבל המודם עדיין הבהב…

ובכן, לקחתי את הפנס (אשר אמנם בדיוק ברגעים אלה החליט לגמגם, אבל הצלחתי להשתלט עליו), ניתקתי את המנורה מהשקע ולקחתי אותה אל שקע אחר. ו…

גורנישט. נאדה. אין אור…
ניגשתי אל מנורה אחרת, הדלקתי ו…

אור זוהר!
החלפתי בין הנורות. הראשונה (מוברגת במנורה השנייה) האירה קלושות. כנראה קרובה אל סוף ימיה חשבתי לתומי, הנחתי אותה על השייש במטבח וכבר תכננתי להוסיף 'נורה' לרשימת הקניות של השבוע הבא. אם כי – בסדר. כדי לעבור את הסופ"ש, את הנורה התקינה הברגתי במנורה הראשונה, החזרתי אותה אל השקע שלה וגם אם נדמה היה לי שהאור שונה, ייחסתי את ההבדל לאהיל. וביכיתי גם את נר התמיד השכן למנורה זו, אשר הצטרף אל הנורה על השייש. (למה לא זרקתי את שניהם אל הפח? אין לי מושג קלוש שבקלושים. אך זו עובדה [אמיתית ונכונה]).

לא יודעת למה ומה חשבתי לבדוק במחשב, אך 'מה' ו'מדוע' אלו לגמרי פרחו מזיכרוני, כאשר לחיצה על כפתור ההדלקה של המחשב לא הניבה שום תוצאה.
ופה כבר התחלתי להתבהל. אם הלך לי המחשב, מה אעשה?

ברגע הבא החשמל הפסיק שוב, והפעם לגמרי. בתום שגרת שליפת כל התקעים, שמעתי מהקומה למטה קולות של כינוס שכנים. לבשתי חולצה ויצאתי.
אחד מהם כבר דיבר בטלפון עם חשמלאי, מתאר את חזרת החשמל החלקית שחוויתי בעצמי. השני לא שם לב לשום דבר מוזר או שונה. עד שהחשמל נעלם לחלוטין.
עודנו מתעדכנים והנה – החשמל חזר, זוהר היטב ויציב. צהלות שמחה וכולנו התפזרנו אל מקומותינו בהתאמה…

רק כדי להתעטף באפילה מחדש בחלוף מספר דקות. והפעם נדרשה כמעט שעה לתיקון התקלה, אשר החשיכה, כמסתבר, את כל האזור.
אך לפני ארבע הכל הסתדר.
ומה שמפתיע עוד יותר – הכל עובד. כולל נורה בעייתית, נר-תמיד ומחשב (!).

ועל כך חשבתי – החשמל זורם בדרכים מאד מופלאות
L

המחוייך | With A Smile

הציפור הרוקדת | The Dancing Bird

זו לא הייתה התצפית הראשונה | It wasn't the first sight

רק הצילום הראשון | only the first photo

המאפשר זיהוי | that enables identification

ונדמה לי שזה קאק | and I think it's a Jackdaw

סופ"ש נעים ומחויך לכולם | Pleasant and smiling weekend to all

L

טיפים | Useful Tips

צנצנות | Glass Jars

לעברית, קליק פה.

I'll admit that ever since forever I've had to battle glass jars. Without puncturing the lid, I couldn't open any of them. But I disliked the violence the puncturing necessitated (and, well, it didn't help re-sealing the jar). So I kept looking for a better way.
I no longer remember how, when (and mostly – why?!) I started fiddling with a wine bottle opener, that worked pretty well. Meaning – the jars opened. But the fiddling with the lids took some time to open (and sometimes – a lot of time!).

Well, in certain situations I have plenty of patience. But when inanimate objects (like jars) get the better of me, my patience runs out. And when it did and the fiddling annoyed, I grabbed a screwdriver (which I had not at all prepared in advance, it just happened to be there).

And lo and behold:

It worked!

Upon inserting the screwdriver under the lid, applying a little pressure in an upward motion, a sudden thuck sound is heard and that is it.
The jar is ready to be easily opened.

Brought to you as a public service
L

P.S. Before posting this tip I searched on-line a bit and found that people use spoons. I just thought a screwdriver is more durable…


ובעברית:

אודה כי זה זמן רב נאבקתי בצנצנות. מבלי לנקב את המכסה, לא יכולתי לפתוח אף אחת מהן. אבל סלדתי מהאלימות שהניקוב הזה הצריך. (טוב, נו, זה גם פגם ביכולת האטימה מחדש). לכן המשכתי לחפש דרך טובה יותר.
אני כבר לא זוכרת איך, מתי (ובעיקר – למה?!) התחלתי להתעסק עם פותחן בקבוקי יין, מה שהצליח למדי. כלומר – הצנצנות נפתחו. אבל ההתעסקות עם המכסים הללו נמשכה זמן מה עד הפתיחה (ולפעמים – זמן רב!).

ובכן, במצבים מסוימים, יש לי המון סבלנות. אבל כשחפצים דוממים (כמו צנצנות) מנצחים אותי, הסבלנות הזו נגמרת. וכאשר זו נגמרה ולפתע ההתעסקות עצבנה, לקחתי מברג (אשר כלל לא הכינותי מראש, אלא סתם במקרה היה שם).

והפלא-ופלא:

זה עבד!

מכניסים את המברג (היותו טסטר לא חובה, אם כי המידה של זה מתאימה) מתחת למכסה המעצבן ובעדינות מפעילים עליו כוח קל, תוך תנועה כלפי מעלה. לפתע נשמע מעין ת'אק קטן, וזהו זה.
הצנצנת מוכנה לפתיחה קלה.

הוגש כשרות לציבור.
L

נ.ב. לפני העלאת הפוסט, חיפשתי מעט ברשת, וגיליתי כי יש מי שמשתמש בכפית באותה דרך. מברג נראה לי יותר עמיד…

רגעי צילום | Pix Moments

A Splash of Color – Thank You WPC Participants

מתז של צבע – תודה למשתתפי האתגרים

לעברית, קליק פה.

It was a cold morning (at 9:08) on the 2nd of January this year, when I managed to snap this shot. White-Throated Kingfishers are usually so quick to take flight, that I was thrilled to find this one resting for a moment right next to a statue that I could hide behind and take the photo. It was cloudy, so everything around seemed dull, muted and sort of grayish. Which at that moment seemed to be there just to enhance this sudden splash of color.

The Weekly Photo Challenge of that week was Growth, and (in hind sight – rather naively) I posted this shot along with the hope that my photo collection (especially of the Winged creatures I like so much) will grow and improve with time.

Without the Photo Challenge it would not have grown to this day. And by the Photo Challenge I don't mean just the Daily Post posting the actual challenge, but mainly all bloggers participating, allowing everyone else to view their talent, eye, surroundings and so much more.

The last All-Time Favorites WPC (which I never thought would be posted) made me go over all my collection, and this stood out, making me think that Life can sometimes be dull, muted and sort of grayish, and all of a sudden a WPC would come up and a participant would splash a color and make me smile.

Thank you Photo Challenge participants. You have all been my teachers at one time or another, and I fully appreciate it.
L


ובעברית:

בבוקר קר (ב-9:08), בשני לינואר השנה, הצלחתי לצלם את התמונה הזו. שלדגים כל כך מהירים להתעופף עד כי התרגשתי למצוא את השלדג הזה נח לרגע ממש ליד פסל, מאחוריו יכולתי להתחבא כדי לצלם. היה מעונן, כך שהכל נדמה חדגוני, מעומעם וכמעט אפרפר. אך באותו רגע חשבתי שזה כך כדי להדגיש את מתז הצבע.

אתגר הצילום לאותו שבוע היה 'צמיחה'. והעליתי את הצילום הזה (במבט לאחור – די בנאיביות) יחד עם התקווה כי אוסף הצילומים שלי (בעיקר של המכונפים האהובים עלי) יצמח וישתפר עם הזמן.

ללא האתגר השבועי, האוסף לא היה מגיע לגודלו היום. ובהתייחסי אל האתגר, אני לא מתכוונת רק אל העלאתו אל בלוג הבית, אלא בעיקר אל המשתתפים בו, אשר הרשו לכל אחד אחר הצצה אל כשרונם, העין שלהם, סביבתם וכל כך הרבה יותר.

אתגר הצילום האחרון (אשר לתומי, לא חשבתי כי אי פעם יעלה) – הצילום החביב ביותר – הביא אותי לעבור על כל האוסף וצילום זה בלט. גרם לי לחשוב כי החיים עצמם יכולים להיות חדגוניים, עמומים ואפרוריים. ולפתע אתגר חדש היה מפציע ומשתתף כזה או אחר היה מתיז צבע ומעלה חיוך.

לכן העליתי את הפוסט הזה, כדי להודות למשתתפי האתגרים, היות ומכל מלמדיי השכלתי ורציתי להביע את הערכתי להם.
L

המחוייך | With A Smile

מפגש חשאי | A Clandestine Encounter

To photograph the chairs of my previous post, I went to the park several times. And yesterday morning I was surprised.

כדי לצלם את הכיסאות מהפוסט הקודם, הלכתי אל הפארק מספר פעמים. ואתמול בבוקר זכיתי למפגש מפתיע.

איזו נחישות | What a determination

שעשע אותי המבט הצידה | Amusing, that glance sideways

טרום ההתקרבות | Before the approach

ועוד מבט לבדוק שאין צופים | Another glance to check we're not watched

And maybe because we weren't watched, next came the cat's welcome-rub, to which I answered with a thank-you-petting, before we parted.

ואולי מפני שלא היו צופים, בשלב הבא אפילו זכיתי לחיכוך ברכה, עליו עניתי בליטוף תודה, טרום הפרידה.

L

רגעי דעה | Opinions

Lines

קווים | Lines

לעברית, קליק פה.

And some more lines:
Just like that, without any advance warning, the Daily Post announced its' closing.

When I first joined the WordPress, there were several options to (well, sort of) post an invitation to other bloggers to stop by and visit a post. These options gradually dwindled to three. One of which is aimed more at new bloggers. Therefore only two could suit this blog. Lately I've been inviting other bloggers to my own blog only via the Weekly Photo Challenge.
The last of which will come up this week.
Before it does, I have no clue if I'll participate.

Whether I do or don't, on the one hand – I have no real basis of complaint.
The WordPress is aimed at tens of millions of bloggers. Therefore, some inside-initiated activities (such as forums) and a following mechanism based on some sort of personal messaging system are simply inapplicable.
The Following system, which the planners of this platform managed to think of, is the Reader.

On the other hand – the Reader never seemed to me as especially effective. Bloggers tend to follow so many blogs that their Reader is inundated, which in turn seems as an encouragement to miss this post or the other. Especially, also, if a blogger didn't post exactly at the time the follower checks their Reader (or around that time).

In my case – with only one local reader and over sixty others, some of which are inactive blogs, others tend to miss posts, and with no place left to invite others here, I'm not convinced there's much point for me to go on.

Besides, stopping the activities of the Daily Post seems to me the sure way towards gradually stopping WordPress in its' entirety.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, only the established groups around one or more bloggers will survive.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, new/future bloggers won't manage to find anything, even these established bloggers' activities.
With no inside-initiated activities to encourage traffic,natural fallout of veteran bloggers will gradually diminish even the activities of these established bloggers.

And all that's left for me to add is –

What a shame.

L


ובעברית:

ושורות:
ככה סתם וללא כל התרעה מראש, בלוג הבית הודיע פתאום על סגירת שעריו בסוף החודש.

כאשר הצטרפתי אל ה-WP לראשונה, היו מספר אפשרויות אותן ראיתי כמעיין פורום הבלוגיה, כלומר – מקום בו אפשר להזמין בלוגרים אחרים לביקור-הצצה. אפשרויות אלו הלכו והצטמצמו אל שלוש. אחת מהן נועדה לבלוגים חדשים. לכן שתיים מהן בלבד יכולות היו להתאים לי. לאחרונה נעזרתי רק ב'אתגר הצילום השבועי'.
האחרון שבהם יעלה ביום חמישי.
בטרם יעלה ממש, אין לי מושג אם אשתתף.

בין אם כן ובין אם לאו, מצד אחד – אין לי כל יסוד אמיתי לטענה.
ה-WP נועד לעשרות מיליוני משתמשים. לכן, גם פעילויות יזומות פנים-מערכתיות אחרות (כגון פורומים למיניהם) וגם שיטת מעקב/מנוי מבוססת מסר אישי (כזה או אחר) פשוט לא ישימים.
שיטת המעקב, עליה הצליחו לחשוב המתכננים של הפלטפורמה, זו שיטת ה'קורא'.

מצד שני – ה'קורא' מעולם לא נראה לי יעיל במיוחד. אנשים עוקבים אחרי כל כך הרבה בלוגים עד כי ה'קורא' שלהם מוצף, מה שתמיד נדמה לי כמעודד החמצה של פוסטים יחידים. במיוחד אם בלוגר זה או אחר לא קלע בול אל השעה בה המנוי/עוקב בודק את ה'קורא'.

ובמקרה שלי – עם מנוי ישראלי יחיד ועוד כשישים ומשהו מנויים אחרים, מהם בלוגים בלתי פעילים ומהם כאלו שבעיקר מחמיצים, וללא כל מקום להזמין אחרים, אני לא משוכנעת שיש לי טעם להמשיך.

מלבד זאת, הפסקת הפעילות של בלוג הבית נראית לי כדרך המלך אל השבתה הדרגתית של ה-WP בכללותו.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, תשרודנה רק קבוצות סגורות של פעילויות יזומות של בלוגרים מסוימים.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, בלוגרים חדשים/עתידיים, לא יצליחו למצוא דבר, גם לא את פעילויות הבלוגרים הנ"ל.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, נשירה טבעית של בלוגרים ותיקים תצמצם בהדרגה גם את פעילויות אותם בלוגרים.

וכל שנותר לי להוסיף זה –

כמה חֲבָל.

L