רגעי דעה | Opinions

Murderers

לעברית, קליק פה.

Ted Bundy, November 1946 – 24 January 1989.
Serial murderer, rapist and necrophiliac.
Victims: admitted to 30. Unknown if that was it.
Sentenced to: death in the electric chair.

Jeffrey Dahmer, 21 May 1960 – 28 November 1994.
Serial murderer and sex offender.
Victims: 17.
Sentenced to: 15 life sentences, and another one later. Got killed in prison.

Charles Manson, 12 November 1934 – 19 November 2017.
Criminal. The leader of a cult whose members murdered 9 people. Criminal charge: Murder, Conspiracy.
Victims: 9 (+ 1 – one of the victims was pregnant).
Sentenced to: death. Converted to life in prison. Died in jail.

David Berkowitz (son of Sam), 1 June 1953.
Serial murderer.
Victims: 6 shot to death, wounded others.
Sentenced to: 6 life sentences in prison.

Dennis Rader, (the BTK murderer), 8 March 1945.
Serial murderer. What appalls me the most about this one is that he was married with children.
Victims: 10.
Sentenced to: 10 life sentences in prison without parole.

(While checking the worlds murderers, I found much worse than these. But I felt the above mentioned are the most known).

Any human being has innate rights. The first right (in my opinion and to my feeling) is the right to live, from the moment the person was born.
Still to my way of thinking and feeling, the sanctity of Life is so natural to human society that wants to live together, that Judaism, being the first monotheism in the world, recognized this right and adopted it as the highest of values.

And let us admit in full the simple fact – in order to live among any and all human societies, there have to be laws and order, for the better of the most. In which the sanctity of Life has existed thousands of years. And the heaviest penalties in human society (at least the modern one, I was always weak in history) are put on those who dare take other lives.

That is because there is no such right as the right to kill.
It seems that killing, murdering, taking another's life are against the law (other than in the defense of the self or others) world-wide (or that is how it should be).
In the day-to-day, the one stealing a Life for any reason confessed by him/her (or interpreted by others), deserves to be put on trial and bear the sentence.

I'll repeat – anyone alive has the right to live.
No one has any right to kill him or her.
(and I will add that to me, even a state has no right to sentence anyone to death, deplorable the crime as could be).

And politicians? The ones dependent on voters?
I'm sure none would be caught anywhere near the grave of any of the dregs of humanity above mentioned.
A visit at the grave of a murderer is an insult not only to the victims and their families, and the voters of that politician, but also to the entire humanity, that stands for life, organized by law.
Furthermore, going to a murderer's grave promotes more hate and murder.

But lo and behold, there seems to be someone that thinks murder is a human right… how surreal… and not many seem to think he is completely and utterly wrong.
But I do. Wrong. Utterly and completely.
He is wrong and insults victims, their families, his voters – humans that support Life (of which, I was happy to learn yesterday, about two million are re-thinking their vote. I had to calm down to be able to finish writing this post).
Shall I repeat again? With his deeds he promotes more murder and encourages hate.

But murder is murder, and it has no legitimate reason anywhere.
Murder is murder, whether by a psychopath, or out of hate or lust.
Murder is murder, and against not only the law but also the most natural right of any human – to live.
And finally – hate destroys from within and without. Only Love creates and builds, and only from Love peace will be born.
L

P.S. To be honest, I'll admit that the details at the beginning of this post I gathered from the Wikipedia. These murderers are so disgusting, that I didn't even try to verify anything.


ובעברית:

רוצחים

טד באנדי, נובמבר 1946 – 24 לינואר 1989.
רוצח סדרתי, אנס ונקרופיל.
קורבנות: הודה ב-30 רציחות. לא ידוע אם בזה זה הסתכם.
עונשו: מוות בכיסא החשמלי.

ג'פרי דאהמר, 21 למאי 1960 – 28 לנובמבר 1994.
רוצח סדרתי ועבריין מין.
קורבנות: 17.
עונשו: חמישה עשר מאסרי עולם, ועוד אחד מאוחר יותר. נהרג בכלא.

צ'ארלס מאנסון, 12 בנובמבר 1934 – 19 לנובמבר 2017.
פושע. מנהיג כת, חבריה רצחו תשעה בני אדם. הורשע ברצח וקשירת קשר לרצח.
קורבנות: 9 (+ 1 – אחת מהנרצחות הייתה בהריון).
עונשו: גזר דין מוות. הומר למאסר עולם. מת בכלא.

דיוויד ברקוביץ (בנו של סם)*, 1 ליוני 1953.
רוצח סדרתי.
קורבנות: ירה למוות ב-6, פצע אחרים.
עונשו: שישה מאסרי עולם.
(* מצטערת, לא נראה כי תרגמו את הדף שלו ב-וויקי לעברית).

דניס ריידר (רוצח ה-BTK – ראשי תיבות של 'לקשור, לענות, להרוג'), 8 למרץ 1945.
רוצח סדרתי. המחריד מכל, לדעתי – נשוי ואב לילדים.
קורבנות: 10.
עונשו: עשרה מאסרי עולם, ללא שחרור מוקדם.

(בבדיקתי את הרוצחים של העולם, מצאתי נוראיים יותר מהנ"ל. אך לתחושתי, אלו המפורסמים שבהם).

לכל בן אנוש עומדות זכויות מלידה. הזכות הראשונה (בעיניי, לדעתי, לטעמי ולתחושתי) זו הזכות לחיות, מהרגע שהאדם נולד.
עדיין לדעתי ולתחושתי, קדושת החיים טבעית כל כך לחברה האנושית, הרוצה לחיות יחד, עד כי היהדות, מהיותה הדת המונותאיסטית הראשונה, זיהתה זכות זו ואימצה אותה כערך עליון.

ובואו נודה בפה מלא (או במקלדת מלאה, במקרה זה) בעובדה הפשוטה – כדי לחיות במסגרת של חברה אנושית, חייבים להתקיים חוקים וכללים, לטובת הכלל. בכלל זה – קדושת החיים מתקיימת זה אלפי שנים. והעונשים הכי כבדים בחברה האנושית (לפחות זו המודרנית, תמיד הייתי חלשה בהיסטוריה) מוטלים על מי שמעזים לגזול חיים של אחרים.

זאת היות ואין כזו זכות אנוש – הזכות להרוג.
נדמה לי שהרג, רצח, קטילת אדם אחר – נמצאים מחוץ לחוק (מלבד במקרים של הגנה עצמית והגנת אחרים) בכל העולם (או שכך זה צריך להיות).
בחיי היום-יום הגונב חיי אדם, מכל סיבה בה ייתרץ בעצמו את מעשיו (או ימציאו לו), ראוי לעמוד לדין ולשאת בעונשו.

אחזור שנית – כל מי שחי זכאי לחיות.
אף אחד אינו זכאי להרוג אותו, או אותה.
(ואוסיף כי בעיניי, לדעתי, לטעמי ולתחושתי – גם למדינה אין זכות לגזור דין מוות על פושע, מחריד ככל שיהיה).

ופוליטיקאים? התלויים במצביעים? אני משוכנעת כי אף אחד מהם לא היה נתפס בשום קרבה אל קברי חלאות האנושות המוזכרות לעיל.
הרי ביקור בקברו של רוצח מהווה עלבון לא רק לקורבנות הרוצח ובני משפחותיהם, ולמצביעים לאותו פוליטיקאי, אלא גם עלבון לאנושות, הדוגלת בחיים, מאורגנים בחוקים.
יתרה מכך – העליה אל קברו של רוצח מקדמת רצח ומעוֹדדת שנאה.

אבל הפלא ופלא, נדמה כי יש מישהו, הסבור כי רצח מהווה זכות… כמה הזוי… ולא רבים חושבים כי הוא טועה לגמרי ולחלוטין.
אך אני חושבת כך. הוא טועה. לגמרי ולחלוטין.
הוא טועה ומעליב קורבנות, בני משפחתם, ומי מהמצביעים לו – בני אנוש הדוגלים בחיים (שמחתי לגלות אתמול שכשני מיליון כבר מחשבים הצבעתם מחדש. נאלצתי להירגע לפני שהצלחתי לסיים לכתוב את הפוסט הזה).
שאזכיר שוב? הוא מעודד במעשיו לרצוח ולשנוא עוד.

אבל רצח זה רצח, אין לו שום סיבה לגיטימית בשום מקום.
רצח זה רצח, בין אם מפסיכופתיה או משנאה, או מתאווה.
רצח זה רצח, ונוגד לא רק את החוק, אלא גם את הזכות הטבעית ביותר של האדם באשר הוא – הזכות לחיות.
ולסיכום – השנאה הורסת מבפנים ומבחוץ. רק האהבה יוצרת ובונה, ורק ממנה יוולד שלום.
L

נ.ב. למען גילוי נאות אודה כי את הנתונים בתחילת הפוסט אספתי ב-וויקיפדיה. הרוצחים הללו כל כך מבחילים, עד כי כלל לא ניסיתי לאמת את הפרטים במקומות אחרים.

רגעי דעה | Opinions

A Serious Issue

לעברית, קליק פה.

Locally, lately, one of the issues in question has been the abuse of medical staff. Last weekend I read an article in the newspaper enlarging the issue. Medical staff, so the article says, are not only exposed to verbal and physical abuse, but also sexual.
And I'll state in advance that to my mind – this issue is as serious as it gets.

And yes, indeed! It was very shocking (!!) to read that a man (and him being drunk does not make any allowances whatsoever) could let himself reach a hand and grab an intimate part of a woman, a stranger to him in general, but especially so when the woman approached him as a part of a system designed to give him medical help.
It has to be said that the woman's reaction (stepping back, disconnecting and shouting at the man) – also in my own opinion – was legitimate and just.
Though (I must stress the point) no human (!) deserves such an un-legitimate and unjust treatment from any one.
(And this is just an example of other shocking stories, detailed in the article).

But when one of the interviewees mentioned compliments… (she was told countless times she is pretty).
Seriously? Compliments?!

Give me a few moments to explain:
Probably not all of them, but there are entire generations of men who were educated (at home) that it is polite to compliment women. The compliment is as natural to them as wishing a 'good morning'. To them the compliment shows respect, appreciation.
And a live image forms before my mind's eye – someone was a guest in my childhood's home. Just before we got up from the dinner table, the guest thanked my mother for the food he ate. And bothered to explain that not complimenting the cook is impolite.

Politeness – being civilized or well-bred, according to my Oxford dictionary.

Okay. Civilization changed in the last few decades. All of a sudden Shaming (for instance) from a faux pas has become a legitimate norm (not to me! but some think so). Maybe I have no reason to be astonished that a compliment has become an insult.

Someone once wrote that humanity, by it's nature, is prone to exaggerate. One could say women can exaggerate too, after all they are also only human, like the rest of us.
But I would not want to live in a society in which all men close their eyes, shut their ears and close their mouths anytime and anywhere.
I would most certainly would not want (as a woman myself) to be thought as the one who shuts men's ears, closes their eyes and shuts their mouths.

It is very right to say that sexual harassment is a complicated and relative issue. It is also true that there is a weight to a woman's perception and her interpretation of the situation.
I can also agree with someone else quoted in the article, that said something like – the same saying can be benign in a certain situation and very meaningful in another.
There is the news: any communication between any human beings can be complicated, relative, open to interpretation and dependent on the situation.

Therefore it is very proper to discuss, share standpoints, clarify opinions. But it is also proper, still in my own opinion, to keep in proportion, not get carried away.
An abusive act, like that of the drunk guy, does not only deserve condemnation but also punishment.
However, an abusive act like that is not to be compared to a compliment, or even the lacking attempt to compliment.
Generally speaking, patients are in the hands of the medical staff and dependent on them. Of course whoever of them that was educated to be polite – will be so, maybe even especially so, because of their situation.

And if it is true that (I'm more summing up than quoting) "I enter the treatment room professionally" and "I'm suddenly looked at as a woman", if she doesn't want to say 'thank you', maybe that woman should remain professional and ignore what she doesn't like (or maybe even try to understand the man…).

But I guess this is also 'news': there is no perfect profession.
Any profession has its' 'grunt work', and any position has this person or the other that annoys or angers. And if compliments are so disturbing, maybe that woman (and whoever feels the same) should think about medical research and not the treatment of flesh and blood patients, who are also prone to err as anyone else.
L


ובעברית:

נושא רציני

בסוף השבוע האחרון פורסמה כתבה רצינית מאד (כך חשבתי). לא רק אלימות מילולית וגופנית צוותים רפואיים סופגים, אלא גם מינית.
ואבהיר מראש כי, לדעתי ובעיניי – כל הנושא רציני מאין כמוהו.

ו-אכן, כן! מזעזע מאד (!!) לקרוא שגבר (והיותו שיכור ממש לא מעניק לו הנחות) יכול להרשות לעצמו לשלוח יד אל אזור אינטימי בגופה של אישה זרה לו באופן כללי, אך במיוחד כאשר האישה התקרבה אליו מתוקף תפקידה במערכת הרפואית, שנועדה לעזור לו.
ויש לציין כי תגובתה של האישה (התרחקות, ניתוק מגע וצעקות על הגבר) – גם במקרה זה, לעניות דעתי האישית – הולמת וראויה.
אם כי (עליי להדגיש) אף אחת/ד (!) לא ראוי/ה ליחס כל כך בלתי הולם מאף אחד/ת.
(וזו רק דוגמא למקרים מזעזעים נוספים, המפורטים בכתבה).

אבל ברגע שמי מהמרואיינות הזכירה מחמאות… (כמה פעמים אמרו לה שהיא יפה).
ברצינות? מחמאות?!

הרשו לי כמה רגעים להסביר:
יכול להיות שלא כולם, אבל יש דורות שלמים של גברים, אשר חונכו 'מהבית' לחשוב שמן הנימוס להחמיא לנשים. המחמאה טבעית להם כמו לאחל 'בוקר טוב' בבקרים. המחמאה מבחינתם מבטאת כבוד, הערכה.
ותמונה חיה מתגבשת לעיניי רוחי – מישהו התארח בבית ילדותי. עוד לא קמנו משולחן הסעודה וכבר האורח הודה לאמי על הארוחה. ועוד טרח להסביר שלא להחמיא למי שבישל זה לא מנומס.

נִימוּסִיּוּת – הליכות נועם המקובלות בחברה, אליבא ד'אבן שושן.

בסדר. החברה השתנתה בעשורים האחרונים. לפתע פתאום ביוש (למשל), מ-כמעט 'יהרג ובל יעבור' הפך לנורמה לגיטימית (לא בעיניי! אך יש החושבים כך). אולי אין לי סיבה להתפלא על שמחמאה הפכה לעלבון.

היה פעם מי שכתב כי האנושות, מטבעה, נוטה להגזמה. אפשר לומר כי גם נשים יכולות להגזים. הרי גם הנשים אנושיות ככולנו.
אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה כל גבר עוצם עיניו, אוטם אוזניו וסותם את פיו בכל מקום-זמן-ומצב.
ובוודאי שבטח שאני ממש לא רוצה (בתור אישה) להיחשב כמו זו האוטמת לו את אוזניו, עוצמת לו את עיניו וסותמת לו את פיו.

נכון מאד לומר כי הטרדה מינית מהווה נושא מורכב ויחסי. עוד נכון שיש משקל לתפיסתה של האישה (תפיסה מלשון הבנה שלה, לא מגע בה) ופרשנותה את המצב.
אני יכולה גם להסכים עם מישהי אחרת בכתבה, שאמרה משהו כמו – אותה אמירה יכולה להיות סתמית במצב מסוים והרת משמעות במצב אחר.
והרי לכם החדשות ועיקרן תחילה: כל יחסי אנוש בין בני אדם יכולים להיות מורכבים, יחסיים, נתונים לפרשנות ותלויי מצב.

לכן ראוי מאד לדון, לשתף עמדות, להבהיר דעות. אבל ראוי גם, עדיין לדעתי האישית, להישאר בפרופורציות ולא להיסחף.
מעשה מגונה של ממש, כמעשהו של אותו שיכור, ראוי לא רק לגינוי, אלא אף לענישה.
אבל אין להשוות מעשה מגונה שכזה למחמאה, או אפילו הניסיון הלוקה להחמיא.
בסך-הכל הכללי, חולים נמצאים בידי הצוות הרפואי ותלויים בהם. כמובן שמי מהם, אשר חונך לנימוס, יהיה מנומס, אולי אף במיוחד בגלל מצבו.

ואם נכון ש-(להלן תמצות במקום ציטוט) "אני נכנסת לחדר טיפול מקצועית" ו-"פתאום מסתכלים עלי כעל אישה", אם היא לא רוצה להגיד 'תודה' למחמאה, אולי עליה להישאר מקצועית ולהתעלם ממה שלא נראה לה (או, אפילו, שתנסה להבין את הגבר…).

אבל כנראה שגם אלו 'חדשות': אין מקצוע מושלם.
בכל מקצוע יש את ה'עבודה השחורה', ובכל תפקיד יש את ההתמודדות עם אדם זה או אחר המרגיז/מכעיס. ואם מחמאות כל כך מפריעות, אולי אישה זו (והדומות לה) צריכה לחשוב על עיסוק בחקר הרפואה ולא הטיפול בחולים בשר ודם, המוּעדים גם לטעוֹת כמו כולם.
L

המחוייך | With A Smile·טיפים | Useful Tips

הבעיה עם הרדיו

Sorry English reader, this one is about a local radio station. Can't be translated. Read you next time.

באחד הימים עליתי אל האוטובוס ו… אי.אל.או. ביקשו שלא להוריד אותם.
יש כמה וכמה שירים המעלים חיוך (לפחות על שפתיי, או שפתי-רוחי כאשר בפומבי) וזה אחד מהם.
נותרתי עומדת בסמיכות-מה אל הנהג ונהניתי מהשיר, אותו לא שמעתי זה זמן. ולשמחתי, בסופו, התחנה הכריזה על עצמה.

ובכן, לא אצתי-רצתי חזרה לכאן היות והייתי בדרכי לשם. אך משחזרתי, את הרדיו כיוונתי. וכאשר אני נזכרת, אני דוגמת.
והנה – מני בגר קונן על ביתו, באחד הימים, עם גינה ולול היה ביתו. עוד פנינה נדירה.

אבל זו תחנה מוזרה-מה. בלילה ובבוקר אין חדשות בכל שעה. אם כי באחד מימי השבוע שעבר חשבתי לדגום את השעה חמש אחה"צ. ומצאתי חדשות. מעצבנות מעט אך בכל-זאת. אבל-ברם-אולם, אם כבר הדלקתי, נשארתי לדגום את השיר הבא.
ושמעתי עוד פנינה – 'הכל בחינם' לפי ה'בחירה של קיי'.

ובכן, לאחר ניסיון כל כך מוצלח, למחרת חזרתי עליו. עדיין חדשות מעצבנות (באמת, מה הקטע עם הקולות הללו, עולים ויורדים, מה שבאנגלית מכונה סינג-סונג?) אבל השיר העוקב, הנה – עוד פנינה: 'דמעות לפחדים' עם 'העולם המשוגע'.
וביום הבא – פנינה פנינתית במיוחד! דיוויד בואי עם 'האיש אשר מכר את העולם'.
ולמחרת – הדייר סטרייטס (ש-איזה מזל שלא תרגמו את שמם לעברית תקנית! כי מי במחוזותינו היה מאזין ל'זמנים קשים'?).

'ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה'…
כן, גם זה היה שם. ולא ממש פיצה על פוליקר (או מאיר אריאל) פתאומי, אשר – סילחו לי אוהדיהם, אני לא נמנית ביניכם. כמובן שאין לי שום דבר נגד האישים עצמם, אך צליליהם צורמים לי. שולחים אותי אל הרדיו כחץ מקשת. כדי לכבות.

וזו בדיוק הצרה עם הרדיו. מישהו אחר בוחר את רשימת השמיעה. כך שלצד בחירות מאד מוצלחות, כבוב דילן והאבנים המתגלגלות, יכול פתאום לצרום צליל אחר. אבל בסך הכל הכללי, שמחתי מאד למצוא תחנה די כלבבי.
לכן אמליץ על 'אקו מיוזיק', תשעים ותשע אף אם.
L

רגעי טבע | Nature Moments

שמי אוגוסט ? August Skies

מישהו צריך לשלוח למזג האוויר לוח שנה | Someone needs to send the weather a calendar

נראה קצת כמו יצור עם עיניים לבנות, לא ? Seems a bit like a creature with white eyes, no

 

 To the best of my memory, I never saw something like this, here, at the begining of August.

למיטב זכרוני מעולם לא ראיתי משהו כזה, כאן, בתחילת אוגוסט.

L

רגעי דעה | Opinions

משעול החתולים | Cat Lane

Sometimes, early in a morning, I pass the Cat Lane. That's where they are, witting. To whoever feeds them.
One can argue about feeding street cats – either for or against

מדי פעם, מוקדם בבוקר, אני חולפת במשעול החתולים. ושם הללו נמצאים, ממתינים. לבואו של יהא אשר יהיה מי שמאכיל אותם.
אפשר להתווכח על האכלת חתולי רחוב – בעד או נגד

But at least a public lane is better than a residential building

אך לפחות משעול ציבורי עדיף על פני בית פרטי

Cats tend to dominate staircases and door mats

חתולים נוטים להשתלט על חדרי מדרגות ושטיחוני סף

And also streak out with a vengeance as neighbors approach

ונוטים גם לברוח בשצף-קצף בהתקרב שכנים

In public the cats disturb no one

בשטח ציבורי, אין החתולים מפריעים לאיש

L

מעורב | Mixed

The Damage Done and the Announced One

לעברית, קליק פה.

At the begging of this year, I wrote (and did not post):
I knew my day will be a busy one, so I started it early. Among all my errands I got off a bus to get on the next, which didn't dally. A good sign. And a new bus too. The seat so soft and comfortable. Even better.
We crawled a bit here (no wonder – a narrow street) and made up for it there (no wonder – a wide street).
Suddenly we slowed to the pace of a leisurely walk. At the long red lights even a turtle could overtake us.
And winter. The inside of the bus close and stuffy. The driver apparently didn't hear the weather forecast (explanation soon to come).

On the other side of the aisle, a woman (a total stranger) caught my eye, fanned herself with her Sudoku and rolled her eyes (so stuffy!). I shrugged my shoulders (what can I do?). However, I was choking myself. So, the next moment – I didn't slack.
I got up, went over to the driver and asked (politely) if he can turn on the air conditioning. Without a word the driver pushed some buttons. A small sound started to murmur.
Going back to my place the stranger on the other side nodded her thanks. I shrugged a shoulder (don't mention it). And in the mean time we kept at snail pace. Though no breath of air was really felt…

Still, the particular street I'm referring to is normally crowded and therefore the going is always slow there (even if it is normally in the opposite direction).
What did surprise at the end of the road was the police car. That isn't a day-to-day occurrence. Nor is the blocking of the turn…

The bus driver opened the doors. I didn't hear what the policeman told him.
'At least let me make a U turn' the driver demanded.
'Carefully! When you get the green light' the policeman agreed.

To this stage I managed to take off any clothing that is legal to take off in public. Yet I still had to practice deep breaths (of the no-air) to keep from fainting. The woman on the other side resumed (vigorously!) her fanning. The one behind me tried too to call the driver for the air conditioning, to no avail.
The driver managed the U-turn (and no one got hurt).
Then another rider went to the driver and practically demanded air conditioning. There is no air. The bus is stifling. It is hot today (coming back a store, that does so, showed that we reached 18 degrees C, which should be around 66 F. In the shade).
Without another word the murmur became louder. But I still had a feeling the driver turned on the heat instead of cooling.

I came back still half swooning (and very starving!) but when I managed to relax (and eat) again I didn't slack and to the Internet I went. And found out that…

There was an invalid demonstration.

Well, about that I have no meaning to disrespect anyone. It is obvious that invalids have it bad from the start and the treatment they get (around here at least) is bad.
But their blocking streets in protest? Is another thing that I simply can't understand.

What do they expect to gain by disrupting (and, probably causing damage) to the lives of innocent civilians, that have no position or influence. That not only are not responsible to their situation, but have no ability to benefit them?

I mean – it doesn't explain their position. It does not encourage sympathy to their situation (quite the opposite!). And it is starting to look like a worrying trend – whoever sees him/herself injured, seemingly has a right to injure others.
And with this I cannot agree.
The right to demonstrate and protest does stand to anyone, but it cannot run over other's rights, like mine to get to my destination safe and on time.

So far went the events of January this year. And why did I recall them now? Because of the news that another such block is planned in two days time. And I decided to protest.
L


ובעברית:

הפגיעה הישנה וזו הצפויה

בתחילת השנה כתבתי (ולא העליתי):
ידעתי שיומי יהיה עמוס לכן התחלתי אותו מוקדם. בין כל ההסתובבויות שלי, ירדתי מאוטובוס כדי לעלות אל הבא, אשר לא התמהמה. יופי. וגם אוטובוס חדש. מושב רך ונוח. עוד יותר טוב.
הזדחלנו קצת פה (מה הפלא? רחוב צפוף) ופיצינו קצת שם (מה הפלא? רחוב רחב).
לפתע-פתאום האטנו לקצב הליכה נינוחה. ברמזורים הארוכים יכול היה להשיג אותנו גם צב.
וחורף. חלל האוטובוס סגור ומחניק. הנהג כנראה לא שמע את תחזית מזג האוויר (תזכורת בהמשך).

מעבר למעבר אישה (זרה מוחלטת) קלטה את עיני, נופפה על עצמה עם הסודוקו שלה ופלבלה בעיניה. משכתי בכתפיי (מה אני יכולה לעשות?). אך בכל זאת, גם אני נחנקתי. לכן, ברגע הבא – לא התעצלתי.
קמתי, אל הנהג ניגשתי, ו(בנימוס) שאלתי אם אפשר בבקשה לפתוח קצת אוורור.
בלי אף מילה הנהג לחץ על כפתורים. רחש כלשהו החל להישמע.
בחזרתי אל מקומי הזרה מהצד השני הנהנה אליי את תודתה. משכתי כתף (אין על מה). בינתיים המשכנו להזדחל. אם כי משב כלשהו של אוויר לא באמת הורגש…

עדיין, אם מישהו מכיר את מה שהיה פעם רח' מודיעין (כיום דרך בן גוריון), בקטע שבין ז'בוטינסקי לאבא הלל, הזחילה שם לא ממש מפתיעה (גם אם בדרך כלל התופעה מתרחשת בכיוון הנגדי דווקא).
מה שכן הפתיע בסוף הדרך היה מראה ניידת המשטרה. זה לא דבר-יום-ביומו. גם לא החסימה של הפנייה אל ששת הימים…

נהג האוטובוס פתח את הדלת. לא שמעתי מה אמר לו השוטר.
'לפחות תן לי לעשות פרסה' דרש הנהג.
'בזהירות! כשיהיה לך ירוק' הסכים השוטר.

עד לשלב הזה כבר הספקתי להתפשט מכל חלקי הלבוש, שחוקי לפשוט בציבור. ועדיין נחנקתי. נאלצתי לתרגל נשימות עמוקות (מהאין-אוויר) כדי לא להתעלף. זו שמעבר למעבר חזרה (במרץ!) לנפנף. זו שמאחורי ניסתה לקרוא אל הנהג להדליק מזגן, ללא כל השפעה.
הנהג צלח את הפרסה (ואיש לא נפגע).
לפתע נוסע אחר ניגש אל הנהג וממש דרש מזגן. אין אוויר. האוטו מחניק. חם היום (בחזור, AP:PM הודיע שכבר הגענו לשמונה-עשרה מעלות. בצל).
ללא מילה נוספת הרחש התגבר. אך לי הייתה תחושה שמה שהנהג הדליק דווקא חימם במקום לצנן.

חזרתי עדיין חצי מעולפת (ומאד מורעבת!) אבל לאחר שנרגעתי (ואכלתי) שוב לא התעצלתי ואל הרשת ניגשתי. אם כי זה הרגלו. הגוגל תמיד מציע לי את כל מה שאני לא (!) מחפשת, וכמעט אף פעם לא מציע את מה שדווקא כן. וכך גם הפעם. למזלי, קלטתי באתר העיתון היומי מבזקים. לשם ניגשתי וגיליתי ש…

הייתה שם הפגנת נכים.

ובכן, בזה אין לי כל כוונה לזלזל. ברור ומובן מאליו שגורלם של הנכים מראש רע ומר והיחס אליהם פשוט מחפיר.
אבל חסימת כבישים במחאתם? זה עוד דבר שאני פשוט לא מצליחה להבין.

מה הם מצפים להשיג בהפרעתם (וגרימת נזק, מן הסתם) לחיי אזרחים תמימים, ללא כל תפקיד או השפעה. שלא רק שאינם אחראיים למצבם, גם אין להם כל יכולת להיטיב עימם?

כלומר – זה לא מסביר את עמדת הנכים. זה לא מעודד אהדה אל מצבם (כי אם להיפך!). וזה מתחיל להראות כמעין מגמה מדאיגה – מי שרע לו, כביכול זכאי להרע לאחרים.
ועם זה אני לא יכולה להסכים.
זכות ההפגנה אמנם עומדת לכולם, אך לא יכולה לדרוס זכויות אחרות, כמו זכותי להגיע אל היעד בשלום ובזמן.

עד כאן מאורעות ינואר השנה. ולמה נזכרתי בהם זה-עתה? היות וקראתי ידיעה, המודיעה על עוד הפגנה ביום חמישי הבא. והחלטתי למחות.
(ואם אין לכם מה לחפש בתל אביב ובמרכז, ביום חמישי בשעות השיא, אל תגיעו לשם).
L

המחוייך | With A Smile

שטוחים | Flats

I've already mentioned my lack of liking of flat statues. But about this next one, I'm not sure.

כבר ציינתי מספר פעמים את היעדר חיבתי לפסלים שטוחים. אבל לגבי הדבר הבא, אני לא סגורה.

מצד אחד – יכול להיות משעשע | On the one side – could be amusing

מצד שני – שטוח למדי | on the second – pretty flat

מצד שלישי – אפילו כמעט נעלם | on the third – almost disappearing

מצד רביעי – משתנה מכל צד | on the fourth – it changes from each side

ומצד חמישי – נוח, לציפורים | and on the fifth – comfortable, for birds

מה דעתך ? What do you think
L

הקצרים | Short Moments

הפתעות | Surprises

12 ליוני, 2018 ב-11:14 | June 12, 2018 at 11:14

לעברית, קליק פה.

Scattered and barefoot, the outside surprised*,
rampaged with water shards and thunder.
The sudden weather drew from the depths
memories of other lives –
the life of the she-child, to which the he-child wrote notes
about the rain on the way to pick oranges…
the life of the she-teen, which the he-teen remembered
with any drops from the heavens…
the life of the woman, which the man dragged from the apartment
to surprise her with the first of the rains…

How did these heroes disappear?
Of themselves – they moved in different ways
and as for me?
They were carefully packed
in a stuffed tin box,
full of fragments…
shards of other times…
that unite anew, smiling,
when hearing the sudden outer rage
of water shards and thunder…

L

* I am told similar rains to this around these parts of the world happened in mid June only 5 more times in more than the last 70 years.


ובעברית:

פזורה ויחפה, החוץ הפתיע*,
השתולל ברסיסי מים ורעמים.
המזג פתאומי משך אליו מן הנבכים
זיכרונות מחיים אחרים –
חיי הילדה, לה הילד כתב בפתקים
על הגשם בדרך לקטיף התפוזים…
חיי הנערה, בה הנער נזכר
עם כל טפטוף ממרומים…
חיי האישה, אותה הגבר הבהיל מהדירה
כדי להפתיע עם הראשון שבגשמים…

איך נעלמו גיבורים?
בעצמם המשיכו לכיוונים אחרים
ובאשר לי?
הללו נארזו בקפידה
אל קופסת פח צפופה,
מלאה ברסיסים…
רסיסי זמנים אחרים…
המתלכדים מחדש, מתחייכים,
לשמע חוץ משתולל
ברסיסי מים ורעמים…

L

* נאמר כי גשמים דומים באמצע יוני נמדדו רק 5 פעמים נוספות במשך יותר מ-70 השנה האחרונות.

המחוייך | With A Smile

נפלאות הדרכים | Mysterious Are the Ways

לעברית, קליק פה.

Friday. After noon. All of a sudden the light went out.
Well, a power failure – thought I, and on the wing of this idea I caught something bizarre.
Here I was sitting in the semi darkness, but right in front of me blinked the lights of the land-line modem, that was trying to re-connect.
But… what can this mean? There's no electricity, right?
The lack of light around me suggested there is something to that last thought, but the modem still flickered…

Well, I took a flashlight (which indeed in those moments decided to stutter, but I managed to take control over it), I disconnected the lamp from its' socket and took it to another one. And…

Gurnisht. Nada. No light…
I went to another lamp, turned it on and…

Brilliant light!
I exchanged the bulbs. The first (screwed into the second lamp) lighted feebly. Close to its' last days, I thought, and put it on the kitchen counter, already planing to add 'light bulb' to next week's shopping list.
(a quick explanation to the non local – in Israel, Friday is half a day. Shops close and public transport stops, way before sunset. So if one forgot to buy something, or something finished/broke/ran out, one is stuck until Sunday morning).
Though – alright. To get through the weekend, I screwed the working bulb into the first lamp, returned it to its' socket. And even if the light seemed somewhat different, I related it to the lamp shade. I also mourned the Eternal Candle* neighbor of the lamp and put it too on the counter (why didn't I throw both in the bin? I have no idea whatsoever. Yet it is a fact).

I also don't know why and what did I think to check on the computer. Because the 'what' and 'why' totally flew out of my mind, when pushing the button to boot the computer produced absolutely no effect.
Here I almost started to panic. If the computer is dead, what shall I do?

Next moment the electricity stopped again, this time totally. When I was done with disconnecting all plugs from sockets I heard from downstairs the voices of a neighbors conference. I put on a shirt and went out.
One of them was already on the phone with an electrician, describing the same phenomena I experienced of partial current. The other didn't notice anything strange or different until the total failure.
Still we're updating each other and lo – the power has returned – fully, bright and steady. Some cries of joy and we all scattered to our respective places…

Just to darken anew after some minutes. This time it took almost an hour to fix the malfunction, that darkened, it turned out, the whole area, not just our building.
But before four o'clock everything was back to normal.
And what is more surprising – everything works. Including the dying bulb, the Eternal Candle* and the computer (!).

Which made me think – the electricity flows in some very mysterious ways
L

* to the non-Jewish I should explain the Soul candle. That is lit, at various times of the year, sometimes in memory of the dead, and burns more than 24 hours.
There is an electrical version one plugs to the wall socket, and it burns for ever (or until it burns out). Since I have so many dead in my family, I don't remember how many years ago I got this one, but it still works.


ובעברית:

יום שישי, שעות אחר-הצהריים. לפתע פתאום האור כבה.
נו, הפסקת חשמל – לעצמי אמרתי , ועוד הרעיון מהדהד והנה – קלטתי משהו מוזר.
הריני יושבת בחצי-חשיכה, אך מולי מרצדים אורות המודם של הטלפון הקווי, המנסה להתחבר מחדש.
אבל… מה זאת אומרת? הרי אין חשמל, לא?
החושך סביבי רמז שיש משהו ברעיון האחרון הזה, אבל המודם עדיין הבהב…

ובכן, לקחתי את הפנס (אשר אמנם בדיוק ברגעים אלה החליט לגמגם, אבל הצלחתי להשתלט עליו), ניתקתי את המנורה מהשקע ולקחתי אותה אל שקע אחר. ו…

גורנישט. נאדה. אין אור…
ניגשתי אל מנורה אחרת, הדלקתי ו…

אור זוהר!
החלפתי בין הנורות. הראשונה (מוברגת במנורה השנייה) האירה קלושות. כנראה קרובה אל סוף ימיה חשבתי לתומי, הנחתי אותה על השייש במטבח וכבר תכננתי להוסיף 'נורה' לרשימת הקניות של השבוע הבא. אם כי – בסדר. כדי לעבור את הסופ"ש, את הנורה התקינה הברגתי במנורה הראשונה, החזרתי אותה אל השקע שלה וגם אם נדמה היה לי שהאור שונה, ייחסתי את ההבדל לאהיל. וביכיתי גם את נר התמיד השכן למנורה זו, אשר הצטרף אל הנורה על השייש. (למה לא זרקתי את שניהם אל הפח? אין לי מושג קלוש שבקלושים. אך זו עובדה [אמיתית ונכונה]).

לא יודעת למה ומה חשבתי לבדוק במחשב, אך 'מה' ו'מדוע' אלו לגמרי פרחו מזיכרוני, כאשר לחיצה על כפתור ההדלקה של המחשב לא הניבה שום תוצאה.
ופה כבר התחלתי להתבהל. אם הלך לי המחשב, מה אעשה?

ברגע הבא החשמל הפסיק שוב, והפעם לגמרי. בתום שגרת שליפת כל התקעים, שמעתי מהקומה למטה קולות של כינוס שכנים. לבשתי חולצה ויצאתי.
אחד מהם כבר דיבר בטלפון עם חשמלאי, מתאר את חזרת החשמל החלקית שחוויתי בעצמי. השני לא שם לב לשום דבר מוזר או שונה. עד שהחשמל נעלם לחלוטין.
עודנו מתעדכנים והנה – החשמל חזר, זוהר היטב ויציב. צהלות שמחה וכולנו התפזרנו אל מקומותינו בהתאמה…

רק כדי להתעטף באפילה מחדש בחלוף מספר דקות. והפעם נדרשה כמעט שעה לתיקון התקלה, אשר החשיכה, כמסתבר, את כל האזור.
אך לפני ארבע הכל הסתדר.
ומה שמפתיע עוד יותר – הכל עובד. כולל נורה בעייתית, נר-תמיד ומחשב (!).

ועל כך חשבתי – החשמל זורם בדרכים מאד מופלאות
L

המחוייך | With A Smile

הציפור הרוקדת | The Dancing Bird

זו לא הייתה התצפית הראשונה | It wasn't the first sight

רק הצילום הראשון | only the first photo

המאפשר זיהוי | that enables identification

ונדמה לי שזה קאק | and I think it's a Jackdaw

סופ"ש נעים ומחויך לכולם | Pleasant and smiling weekend to all

L