I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המוזר | The Weird Building

Walking along a street interests me a little less than a walk in the park, seeing as the street is mostly business-like. One has to go from here the there, for a certain purpose, and come back. Along the way, one has to be careful crossing streets and of other dangers.
A walk in the park can be full of interest (animal, plant, inanimate) and one does not have to be too careful.

And yet, even a street can interest (me). Like in the case of the weirdest building I know:

הליכת רחוב מעניינת אותי מעט פחות מההליכה בפארק, היות והרחוב ענייני בעיקר. יש להגיע מפה לשם, לצורך כזה או אחר, ולחזור. על הדרך, יש גם להיזהר בחציית כבישים ומעוד סכנות.
הליכה בפארק יכולה להיות מוצפת עניין (חי, צומח, דומם) ולא חייבים להיזהר מדי.

ובכל-זאת, גם הרחוב יכול לעניין (אותי). כמו במקרה של הבניין המוזר ביותר שאני מכירה:

I still have not managed to understand whether the building of this edifice has finished, or not?

עוד לא הצלחתי להבין אם הבנייה של הבניין הזה הסתיימה, או שלא?

Though it might be that the (seemingly endless) building in the front has to do with another thing altogether. However, as long as this one goes, here's another angle:

אם כי יתכן כי הבנייה (הנצחית, כפי הנדמה) בחזית קשורה למבנה לגמרי אחר. אך כל עוד עסקינן במבנה הקיים, מזווית אחרת:

ובתקריב-מה | and in somewhat of a close-up

Of course, here too there is room for regret. In my own opinion, any human being is prone to think there is plenty of time. And if one has not yet done something (like, in this instance – I haven't got to the other side of this building, and/or even found out how to get there), it is not too bad. There's always the next time.
Until suddenly the order was issued way back when (a few weeks ago), that we can't leave our immediate surroundings. And thus severed in one fell swoop all the next times, till further notice…

כמובן, גם כאן יש מקום לחרטה. לדעתי, כל בן-אנוש תמיד חושב שיש זמן בשפע. ואם לא הספקנו משהו (כמו במקרה הזה – עוד לא הצלחתי להגיע אל צדו השני של הבניין, ו/או לגלות איך בכלל מגיעים לשם), לא נורא. בפעם הבאה.
עד שלפתע יצאה ההודעה אי-אז (לפני שבועות ספורים), שאין יותר להתרחק ממקומנו המיידי. ובכך קטעה בחטף את כל הפעמים הבאות, עד להודעה חדשה…

מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה | Can hardly wait till the next time
L

Discover Prompts – Street

רגעי טבע | Nature Moments

לעת שחרית | At Dawn

מאי 2019 May

לעברית, קליק פה.

When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she told me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…

And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chat. Indeed.

But the noise? That just seems to be increasing.

That's how I opened a blog posting towards the end of 2018, which really was a very noisy year. And the noise slipped through to the beginning of 2019. There still are too many building sites around (one of them new), that keep the noise level up, even during Corona days.

However, around four-four-thirty before dawn, when all is silent, desisted and quiet, the bird-choir starts to wake up. And greet the new day even before it takes shape.
This choir calls, shrieks, chats and even sings well after sunrise.

Unfortunately, I am awake at these hours, through no fault of my own (seeing as there are neighbors who insist on waking me up at the most damnable hours). Fortunately, I am awake at these hours (and enjoying each time anew the welcome the new days is getting).

But as for photos, I don't have many (clear) ones of songbirds. Mainly of those that knock (after all rhythm is also necessary), the cawing and the shrieking kinds…

And it is also true that these days, when going out is restricted, I am very happy to have a window into nature
L

One of the photos I took in a far away street, in a different city, the other – in the public garden behind the building, and the rest out of the said window, including the top one.

Discover Prompts – Song


ובעברית:

כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…

נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.

אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר.

כך פתחתי את אחד הפוסטים לקראת סוף שנת 2018, שאכן הייתה שנה מאד רועשת. והרעש העצום זלג אל תחילת 2019. עדיין יש בסביבה יותר מדי אתרי בניה (אחד מהם חדש), שממשיכים להרעיש, אפילו בימי קורונה.

אבל-ברם-אולם, בסביבות ארבע-ארבע-וחצי לפנות בוקר, כאשר הכל בסביבה שותק, שובת ושקט, מתחילה מקהלת-הציפורים להתעורר. ולקבל את פני היום החדש, עוד בטרם התהווה. המקהלה הזו קוראת, שורקת, מפטפטת ואפילו מזמרת עד אחרי הזריחה.

לצערי הרב, אני ערה בשעות האלה על לא עוול בכפי (היות ויש מי מהשכנים שמתעקשים להעיר אותי בשעות ארורות למדי). לשמחתי הרבה, אני ערה בשעות האלה (ונהנית בכל פעם מחדש מקבלת הפנים לה זוכה היום החדש).

אבל בכל הנוגע לצילום, אין לי הרבה תמונות (ברורות) של ציפורי שיר דווקא. אלא בעיקר של, הנוֹקשוֹת (כי גם המקצב נחוץ) הקוראות והצורמות…

ואכן, בימי מגבלות היציאה מהבית, אני מאד שמחה שיש לי חלון אל הטבע
L

את אחת התמונות צילמתי ברחוב רחוק מפה, בעיר אחרת, השנייה – בגינה מאחורי הבניין, והשאר מהחלון הנ"ל, כולל התמונה הראשית.

אומנות | Art

וייפתח הסגור | Let the Closed Be Open

I have no idea when my home town started getting covered with different statues, as in between the late 80's, when I moved to greener pastures, and 2017 – time when I started touring it as a tourist, a few decades passed…
Nevertheless, I did tour it as a tourist. And in April 2017 I found this statue:

אין לי מושג מתי עיר ילדותי החלה להתכסות בפסלים שונים, היות ובין שלהי שנות ה-80', כאשר עברתי ממנה אל מחוזות זרים, לבין 2017 – זמן בו התחלתי לטייל בה כתיירת, חלפו-עברו אי-אילו עשורים…
אם כי אכן התחלתי לטייל בה כתיירת. ובאפריל 2017 מצאתי בה את זה הפסל:

אפריל 2017 April

I continued touring during 2018. And by the end of that year (more then a year and a half from the first photo), I came by the same place, that totally changed:

המשכתי לטייל בה גם לאורך 2018. ובסוף אותה שנה (יותר משנה וחצי מהתמונה הראשונה), הגעתי אל אותו מקום, אשר לגמרי השתנה:

דצמבר 2018 December

When I think of 'Open', I remember this area.

כאשר אני חושבת על 'פתיחה', אני נזכרת באזור הזה.

L

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

מעלה ומטה | Ups and Downs

My new habit lately is a 'walk in the park' down 'memory lane' (meaning – going through all the photos I ever snapped there). And here, I found two more, that always make me smile.

ההרגל החדש שאימצתי לי לאחרונה, זה 'טיול בפארק', ב'משעול הזיכרונות' (כלומר – בין התמונות מן העבר). והנה, מצאתי עוד שני צילומים, שתמיד מצליחים לגרום לי לחייך.

פבר' 2018 Feb

ואת זאת הספקתי לצלם השנה | and this one I managed this year

1 לינואר 2020 1st of January

כפי שנאמר באנגלית – As the saying goes – Bottoms Up
בתקווה שחייכת | Hoping you smiled
L

רגעי טבע | Nature Moments

סיפורי ציפורים | Birds Tales

לעברית, קליק פה.

Or – with no fun present, during Corona days, one can still throw a longing look back, with the hope for a better future:

One of the yesterdays, that now seems years ago (!) (though it happened not so long ago), I was standing at a bus station noshing on a local snack (salty, made of peanuts mostly). Suddenly I caught movement from the corner of my eye. I took a closer look. I saw a Myna bird, a bit fat, hopping towards me. Staring it's eye at me. Coming a bit closer. Staring it's other eye at me. Hopping even closer. Moving it's head to stare at me again with it's first eye.
In the end I got it – 'will the she-human care to share?'
And the she-human did. I drew a piece out, broke and crumbled it and shared. The first Myna pounce on the booty. Another Myna bird joined the party. I very much hope it didn't disturb their stomach. Anyway, I shared some more, and the birds didn't seem to mind (on the contrary), until the bus showed on the horizon. I closed the snack in my shopping bag and got on board.

And I learned from the Mynas. If I want to snap a shot or two, I should bring a proper offering.

The next times I went to the park (when I remembered) I took a slice of bread with me. I meant to share and (hopefully) snap some shots. I meant to sit on a bench and mimic a statue. If and when a bird would come close, I meant to crumble the slice and share. In my optimistic imagination I saw clear and precise photos of a Pied Wagtail and a Graceful Prinia (two of the smallest birds, which I would very much like to snap a good shot of, but haven't managed yet).

It did not happen.
Both Pied Wagtail and Graceful Prinia just steer clear of humans (and for ever I will regret that time, a while back, when I was sitting in the kitchen balcony reading and suddenly a Graceful Prinia landed on my un-used clothes line. At the time I feared moving, lest I would scare it. Which is why I didn't run to get the camera and commemorate the moment, that passed and did not repeat itself).

While going over past photos of the park that I have, with the present longing, while I cannot go there during Corona Days, I found this photo:

Really not a good photo, neither a clear one, yet – a Pied Wagtail nonetheless.

One of my most favorite birds ever, maybe because around these parts of the world, it heralds the Autumn…

While closed at home (mostly) and as long as winter is about to come to its' end (and soon the Pied Wagtails will fly away), I'm happy to have (at least) have these photos.

Still missing the park.
L

Photos from January 27, 2019


ובעברית:

או – באין הווה כיפי, בימי הקורונה, עדיין אפשר להעיף מבט מתגעגע אל העבר, בתקווה לעתיד טוב יותר:

באחד האתמולים, ש-עכשיו נדמה לי כלפני שנים (!) (אף כי זה קרה ממש לא מזמן), עמדתי בתחנת אוטובוס ונשנשתי מעט במבה. לפתע קלטתי תנועה בזוית הראיה. העפתי מבט ממוקד יותר. ראיתי ציפור מיינה, שמנמנה-משהו, מדלגת לעברי. לוטשת בי את עינה. מתקרבת עוד מעט. לוטשת בי את עינה השנייה. מדלגת קרוב יותר. מסיטה ראשה ללטוש בי שוב את עינה הראשונה.
בסופו של דבר הבנתי – 'האם תואיל בת האנוש לחלוק?'
ובת האנוש הואילה. שלפתי מהשקית, שברתי ופוררתי וחלקתי. המיינה הראשונה עטה על השלל. מיינה נוספת הצטרפה אל החגיגה. אני מאד מקווה כי הבמבה לא הרעה עם קיבתן. בכל מקרה, חלקתי עוד מעט, ולא נראה לי שהייתה לציפורים התנגדות (להיפך), עד שהאוטובוס נראה באופק. סגרתי את שקית הבמבה בשק הקניות ועליתי אל האוטובוס.

ולמדתי מהמיינות. אם אני רוצה לחטוף צילום-שניים, כדאי שאביא תשורה הולמת.

בפעמים הבאות שהלכתי אל הפארק (כאשר זכרתי) לקחתי איתי פרוסת לחם. התכוונתי לחלוק ו(בשאיפה!) להשיג תמונות. התכוונתי לשבת על ספסל ולדמות לפסל. ואם וכאשר תתקרב ציפור, לפורר ולחלוק. בדמיוני האופטימי ראיתי תמונות תקריב ברורות ומדויקות של נחליאלי ופשוש (שתי הציפורים הקטנות ביותר, אותן הייתי מאד רוצה לצלם, אך טרם הצלחתי).

זה לא קרה.
גם נחליאלי וגם פשוש פשוט מתרחקים מבני אנוש (ולעד אתחרט על אותה פעם, די מזמן, שישבתי במרפסת המטבח וקראתי ולפתע פשוש נחת על חבלי הכביסה הלא-בשימוש שלי. בזמנו – חששתי לזוז, פן אבהיל. לכן לא רצתי להביא את המצלמה ולהנציח את הרגע, אשר חלף-עבר ולא חזר על עצמו).

בעודי עוברת על תמונות הפארק שיש לי, בגעגוע הנוכחי, בעת שאסור לי ללכת לשם בימי הקורונה, מצאתי את התמונה הזו:

ממש לא תמונה טובה, או ברורה, ובכל-זאת – נחליאלי.

אחת הציפורים האהובות עלי במיוחד, אולי בגלל בשורת הסתיו…

בעודי סגורה בבית (רוב הזמן) ובעוד החורף בדרכו להיגמר (ותיכף נחליאלים יעופו לדרכם) אני שמחה שהשגתי לפחות את אלו.

עדיין מתגעגעת אל הפארק
L

התמונות מה-27 לינואר, 2019

ונוסטלגיה ישראלית

רגעי קורונה | Corona Moments

סגר ולא סגר | Half A Lockdown

צמח לא מוכר לי בחצרו של בניין | An unknown plant (to me) in a buildings yard

לעברית, קליק פה.

During these Corona-days I sat and read a book, fiction, which came out eleven years ago. The story describes a prevented disaster – instead of killing thousands, as planned, the murderer managed to kill only about three hundred. Still a tragedy, but not of epic proportions.

What is happening these days in the world at large is tragic, of epic proportions. And my heart aches for the Italians and the Spanish, the Americans, and all the rest.

Plenty has been said, written and thought, about this disease, including that the world is undergoing a change. And that the days after the Corona will not be as the ones before. And indeed, locally it seems that within this week we've undergone a month at least, and everything is different and keeps changing daily, almost in every area.
Thinking of the above mentioned book made me realize how much the world has already changed in a few months.

I remember my amazement when, about a decade and a half ago, I understood that the teenagers of those days developed the habit of hugging and cheek-kissing when meeting and parting. Even between school mates. It was not like that in my days. During my teens and later, as an adult, a hug and cheek-kiss was strictly for family members…

Today, we here are forbidden to touch and come closer than two meters (about 6.5 feet) and to congregate and to celebrate and to demonstrate in numbers and even to mourn. We all hope – temporary bans. But how much do we really know, actual knowledge, up to date and true? Also – when will these bans become habit?

Around here there have been various suggestions of how to meet and great according to the times. From the Indian Namaste to elbow knocking. But I ask – what is wrong with a silent nod, raising a hand in greeting, waving, or even saluting in thanks, like I've seen someone do after picking up the newspaper?

To greet the other when meeting and parting is but a minor aspect of human relations. And to what world will we wake up at six o'clock after the Corona? It seems we all have to simply wait and see what will happen next. And hope that we will still recognize the future days.

In the mean time, I cling to a hope – I read someplace or other the opinion that the virus cannot survive twenty-seven degrees (C. 80 F) and upwards. If that is true, maybe the summer will bring a solution, a block, a stop to this disease. If only temporary. At the very least a time-out, which humanity hopefully will be able to use to find and develop a vaccine and/or an effective cure.
Till then take care and be careful.
L

Proper disclosure – this was written yesterday…


ובעברית:

בימי קורונה אלו ישבתי וקראתי ספר פיקטיבי, שיצא לאור לפני אחת-עשרה שנה. מתואר בו אסון שנמנע – במקום אלפים שתכנן להרוג, הרוצח הצליח להרוג רק כשלוש-מאות. עדיין טרגדיה, אם כי לא במימדי ענק.

מה שקורה בימינו בעולם טרגי במימדי ענק. לבי כואב בגלל האיטלקים והספרדים, האמריקאים, ובגלל כל השאר.

רבות כבר נאמר, נכתב ונחשב על המחלה, כולל זה שהעולם כולו נמצא בעיצומו של שינוי. וכי הימים שלאחר הקורונה לא יהיו כמו הימים שלפניה. ואכן, תוך שבוע נדמה כי עברנו במחוזותינו מסלול של חודש לפחות, והכל שונה ומשתנה מיום ליום כמעט בכל תחום.
והמחשבה על הספר לעיל, המחישה לי עד כמה העולם כבר השתנה בחודשים ספורים.

אני זוכרת את תדהמתי לפני כעשור וחצי, כאשר הבנתי כי בני הנוער של אותם ימים כבר פיתחו הרגל של חיבוקים ונשיקות לחי בפגישה ובפרידה, אפילו בין חברים מבית הספר. זה לא היה ככה בזמני. בשנות הנעורים שלי, והלאה – בצבא ובבגרות, חיבוק ונשיקת לחי נשמרו לבני משפחה בלבד…

כיום חלים כאן איסורי נגיעה וקירבה והתקהלות וחגיגה והפגנת רבים ואפילו אבלות. כולנו מקווים – איסורים זמניים. אך עד כמה אנחנו באמת יודעים, מידע ממשי, עדכני ונכון? ובמקביל – מתי איסורים כאלו עלולים להפוך להרגל?

במקומותינו, כידוע, הציעו מגוון דרכי ברכה מותאמי-מצב, מה'נמסטה' ההודי עד הקשת מרפק. אבל אני שואלת – מה רע בהנהון אילם, הנפת יד לברכה, נפנוף, או אפילו הצדעת תודה, כפי שראיתי מישהו נוהג לאחר שאסף את העיתון?

לברך את הזולת בפגישה ופרידה מהווה רק היבט מזערי של קשר אנושי. ואל איזה עולם נתעורר בשש אחרי הקורונה? נדמה כי על כולנו פשוט להמתין ולראות מה ילד יום. ולקוות כי עדיין נצליח לזהות את ימי העתיד.

בינתיים, אני נאחזת בתקווה – נתקלתי במקום כזה או אחר בדעה כי הווירוס לא מחזיק מעמד בעשרים ושבע מעלות ומעלה. אם זה נכון, יתכן כי בקיץ יימצא הפתרון, המחסום, בלימתה הסופית המחלה. לכל הפחות, הזמנית. לכל הפחות פסק-זמן, אותו האנושות תוכל, בשאיפה, לנצל למצוא ולפתח את החיסון ו/או התרופה היעילים.
עד אז, שמרו על עצמכם והיזהרו.
L

גילוי נאות – הפוסט נכתב אתמול…

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

התעמלות צהריים | Noon Workout

גם סגורים בבית אפשר ללמוד | Even closed at home one can learn

כל עוד יש חלון זמין. | as long as there's a window

וכך גיליתי שגם חתולי רחוב | That's how I found that even street cats

יכולים להרגיש חופשי | can feel free

לחשוף את הבטן. | to expose their tummy

מה שנדמה לי כמתנגד | Which seems to me opposed

לכל מה שנדמה היה לי | to everything I seemed

שידעתי. | to have known

אבל המתח נראה לי | But the tension seems to me

יותר כתרגיל טאי-צ'י | more like an exercise in T’ai Chi

מאשר חשיפה שמחה ובוטחת | than a happy and secure exposure

השחור-לבן של הבניין | The building's Black&White

עדיין חשוף-בטן | still exposing the belly

ושוקל נמנום | and considering napping

לאחר ההתעמלות | after the workout
L

רגעי טבע | Nature Moments

ימי קורונה | Corona Days

Yes, Corona has reached these parts as well, and this week the instructions for the public have been the strictest ever. What concerns me most is the 'no walking for more than ten minutes', plus the 'no going to the park'. Which means I can't go to the nearest park, that I haven't visited in over a month (probably). And I just miss it. So I went over all the photos I ever snapped there, and found this one of a year ago. I haven't uploaded it to my blog yet, but I still find it amusing.
L

ההחמרה של ההוראות השבוע, במחוזותינו, ידועה. ומה שמפריע לי יותר מכל זה האיסור על ההליכה יותר מעשר דקות, בשילוב האיסור לבקר בפארקים. מה שאומר שאין לי איך להגיע אל הפארק הלאומי, בו לא ביקרתי (כפי הנראה) כבר כחודש. ואני פשוט מתגעגעת. לכן עברתי על כל התמונות שצילמתי שם אי פעם, ומצאתי את זאת, מהשנה שעברה. תמונה שלא העליתי אל הבלוג ועדיין נראית לי משעשעת.
L

טיפים | Useful Tips

נגיף הקורונה | The Coronaviruse

לעברית, קליק פה.

Unfortunately, it seems that in anything connected to this disease – there's more in it than meets the eye. Even if for the most simple reason – no one shows any sign, that can hint to the looker-on their last visit abroad.

Therefore, one cannot be too careful. In evidence – 1.2 km from me someone sick was found visiting a gym (to which I don't come close) following which she went to the supermarket (which, lately, I visit at least once a week).

Though the local health ministry has published and is updating a string of preventive measures, I want to add to it the Alco-Gel – hygienic waterless hand cleanser.
A simple low cost (comparatively) step, that can save one from quarantine at least (if not save one's life).

This week I bought a container of the sort, am carrying it with me everywhere and using the stuff when getting out of a bus/store/supermarket/post office/bank and the like.

Alcohol has forever been used as a disinfectant. A gel like this, for instance, can be found in each and every room at the public hospital my mom has been hospitalized in by the beginning of 2018. Adapting to the habit of using it when on the way out of the room, probably helped prevent the spread of disease and viruses.

There is no way to totally avoid the contact with other people. Whether you give cash to a cashier or other and accept the change, or you give and take back a credit card or the like. Even without a hand shake, there is always a human interaction in the most common and occasional places (everyone buys something or other, at whatever frequency). A gynecologist told me once that the human being cannot be sterile, and was right. We all come in contact with others, in ways we don't even think about.
Therefore I recommend the often use of an Alco-Gel (no matter the product, as long as it contains a high percentage of alcohol).
L


ובעברית:

לצערי הרב, נדמה לי שבכל הקשור אל המחלה הזו – רב הנסתר על הגלוי. גם אם רק מהסיבה הפשוטה ביותר – על אף אחד לא יכול להופיע שום סימן גלוי, היכול לרמז למשקיף מהצד, על עובדת ביקורו האחרון בחו"ל.

אי לכך ובהתאם לזאת, אי אפשר להיזהר יותר מדי. ולראיה – 1.2 ק"מ ממני התגלתה חולה במחלה, שביקרה במכון כושר (אליו אני לא מתקרבת) ומשם עברה אל המרכול (בו, לאחרונה, אני מבקרת לפחות פעם בשבוע).

אמנם משרד הבריאות פרסם ומעדכן שורה של צעדי מנע, אבל אני רוצה להוסיף לזה את ה-אלכוג'ל – ג'ל לניקוי ידיים ללא מים.
צעד פשוט בעלות נמוכה (יחסית), שיכול להציל מבידוד לכל הפחות (אם לא להציל חיים).

השבוע קניתי מיכל ג'ל כזה ואני נושאת אותו איתי לכל מקום ומשתמשת בחומר בירידה מאוטובוס, ביציאה מחנות/סופר/דואר/בנק וכדומה.

אלכוהול שימש מאז ומתמיד לחיטוי. וג'ל כזה, למשל, נמצא בכל חדר בבית החולים הציבורי בו אימא שלי אושפזה בתחילת 2018. פיתוח ההרגל להשתמש בו בכל יציאה מחדר האישפוז, כנראה מנע הפצת מחלות ונגיפים.

אין שום דרך להימנע לגמרי מקשר עם אנשים אחרים. בין אם נותנים מזומנים לקופאי כזה או אחר, ומקבלים עודף, ובין אם מוסרים ומקבלים חזרה כרטיס אשראי. גם ללא לחיצת יד, תמיד יש אינטראקציה אנושית במקומות הכי מקובלים ומזדמנים (כל אחד קונה משהו כזה או אחר, בתדירות כלשהי). רופא נשים אמר לי פעם שהאדם לא יכול להיות סטרילי, ובצדק. כולנו באים במגע עם אחרים, בדרכים עליהן אנחנו כלל לא חושבים.
לכן אני ממליצה על השימוש התדיר באלכוג'ל (ולא משנה מאיזו תוצרת, כל עוד זה מכיל אחוז גבוה של אלכוהול).
L