ההזוי | The Surreal

התרנגולת והכביש | The chicken and the road

ובכן, לא הייתי זריזה מספיק | Well, I was not quick enough

לתפוס את הצמד על הכביש | to catch the two on the road

אלא כשסיימו לחצות | only when they were there

The other one seemed a chicken. The first, I'm not clear about. Because of the shock, during the first few seconds, when the two were on the road, I just stood and stared. When I whipped the camera out, a boy arrived. We snapped shots and wondered together. Is it a turkey? (and I still don't know. I didn't find this one exactly on-line. It had a uni-corn, even if it is not so clear in the photos. If you know what it is, tell me, please. Adding now that I was told this is a Wild Turkey. Thanks!).
Anyway, for the first time in my life I met such a lovely odd pair… that I had to post to the blog.
Happy weekend :-)

השנייה נראתה תרנגולת. לא ברור לי מה הראשון. מרוב הלם, בשניות הראשונות, כאשר הצמד עוד היה על הכביש, רק עצרתי כדי לבהות. עד ששלפתי את המצלמה והתחלתי להקליק, הגיע נער. הקלקנו ותהינו יחד. שמא זה תרנגול הודו? (ואני עדיין לא יודעת. לא מצאתי בדיוק כזה ברשת. יש לזה חד-קרן, גם אם הצילום לא לגמרי ברור. מי שיודע מה זה, אנא, גלו גם לי. ואוסיף עכשיו כי אכן נאמר לי שזה תרנגול הודו פראי. תודה!).
ובכן, לראשונה בחיי פגשתי צמד-חמד כל כך מוזר… עד שהייתי חייבת להעלות אל הבלוג.
סופ"ש נעים :-)

רגעי טבע | Nature Moments

לא צילום טוב, ובכ"ז … Not a Good Photo, and yet

I was walking a planted lane when a different sound caught my attention. I looked up and saw where the sound was coming from. Immediately my camera was out but the bird flew away. Eventually I got this not-so-good-a-photo…
If you click on it (or right-click and open in another tab or window), you'll enlarge it. A click on it again, will enlarge it even more. About in the middle of it you can recognize the Great Tit (if I'm not mistaken. And who dreams up these names?!).
Being my first ever, I couldn't help but posting it to my blog.
Forgive me

עברתי במשעול נטוע וקול שונה תפס את תשומת לבי. הרמתי מבט וראיתי מה מפיק את הקול. מיד שלפתי את המצלמה, אך הציפור ברחה. בסופו של דבר השגתי את הצילום הלא-כל-כך-טוב הזה…
קליק על התמונה (או קליק ימני ובחירת פתיחה בלשונית/חלון אחרים) מגדיל אותה. קליק נוסף עליה, מגדיל עוד יותר. ובערך במרכזה אפשר לזהות שזה ירגזי מצוי (אם לא טעיתי. אם כי אני חייבת לציין את תדהמתי משם הציפור באנגלית…).
ומהיותו הראשון שלי אי פעם, לא יכולתי שלא להעלות אל הבלוג.
עימכם הסליחה

רגעי טבע | Nature Moments

שובו של הקורמורן | The Return of the Cormorant

עכשיו רואים אותו | Now you see it

ועכשיו לא | Now you don't

והנהו שוב | And there again


Anecdote: I haven't been to the park since May of last year. I thought I'd go today, looking for a photo-op. And nearly got attacked on the way. A couple of Egyptian Geese took exception to me, for some reason. No doubt from the shock, it didn't occur to me to draw my camera and snap a shot of the cheeky things. However all three of us managed to make a passerby laugh.
In the end no one got hurt. I flapped my raincoat and told them to get lost. And they did.

אנקדוטה: לא ביקרתי בפארק ממאי האחרון. החלטתי ללכת היום ולבדוק אפשרויות צילום. וכמעט הותקפתי בדרכי. משום מה לא מצאתי חן בעיני צמד יאוריות . בטח מההלם לא עלה על דעתי לשלוף מצלמה ולצלם את החוצפנים. אם כי שלושתנו הצלחנו להצחיק עובר אורח.
בסופו של דבר – לכולם שלום. נפנפתי במעיל הגשם שלי, אמרתי להם להסתלק. וזה מה שעשו.

רגעי טבע | Nature Moments

חיפוש ארוחה | Looking for Brunch

שמאל הדוכיפת | the Hoopoe's left

Here's a fun fact about the Hoopoe: that thing on its' head (which I don't know the name of in English) spreads on landing. I wonder if it developed as some sort of a brake mechanism…
With better equipment, I may have snapped the spread this time, but with the camera I have, I didn't manage it.

עובדה כיפית ידועה במחוזותינו: ציצית הדוכיפת מתפרסת בנחיתה. ואני תוהה באם זה התפתח כמעין מנגנון בלימה…
עם ציוד טוב יותר, אולי יכולתי לתפוס את הפריסה הזו הפעם, אבל עם המצלמה שיש לי, לא הספקתי.

ימין הדוכיפת | the Hoopoe's right


P.S. If you right-click on the photo, you can open it in a new window and even enlarge it, and see it better.

נ.ב. בקליק ימני על הצילום אפשר לפתוח אותו בחלון חדש ואפילו להגדיל את התמונה ולראות את הדוכיפת טוב יותר.

המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

ציוץ של ציפורים | Birdsong

הבלתי ניתן לתרגום בגינה | The Y's in the garden

לעברית, קליק פה.

When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she said to me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…

And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chatter. Indeed.

But the noise? It seems to keep increasing. And this year, at least to my thinking, we probably broke some kind of record.

It all started mid January, when the neighbor in the apartment right bellow mine started renovations. On the very same day, the neighbor in the apartment right next to mine started renovations. I don't remember anymore if they joined the building right opposite, across the street, and the total renewal of its' facade, or if that joined them a bit later.
In short – hammers, saws, drills and whatnot. On all sides. Including sanding the outer envelope of the building across with such noise, that I couldn't think in clear words. But hey, that is just temporary… right?

The first to quiet down was next door. Even the building across came to the end of the project. The downstairs neighbor, too, manged to finish. Only in his case it took about six months… (!).
Half a year of hammers, saws, drills and whatnot.

And right when he finished (finally!)…

His next door, right bellow the one next to mine, started…

You have probably guessed it: Renovations!

Hammers, saws, drills and whatnot…

However, I didn't complain then and I still don't now. When you have to – you have to. After all no one destroys their own home just for the joy of noise, dust, cost and hard work (all of my three busy neighbors are somewhat of the DIY guys).

The third neighbor managed to finish too (and may all three have it with good luck). And I think I had a quiet weekend between this last one and the…

the day they opened up the street, to replace the water pipes…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… plus the sand and pits to negotiate each coming and going. And I haven't even mentioned the accompanying and (apparently) unavoidable cockroach infestation (I almost wrote about it here but eventually decided going through it was bad enough).
But I will say this for the water guys – they finished way before the preannounced due date.

However, I think here too I had a quiet weekend, before fences were put up and blocked some of the public garden behind our building. And the equipment was back…
Tractors, diggers, hammers, beeping, saws, drills and whatnot… including this weird really loud and startling booms, and we've just started the fourth month running…

You think that is all? Far from it.
This is a one-way street. At its' beginning there's a building site (maybe for the last two years or so?), which recently, for whatever reason, increased activity. Twice already, at some godforsaken hour (around six-six-thirty in the morning) a truck arrived and made a lot of rumbling noise for a long while (on the left: the After shot, on the right: the Before. It amuses me to think that I stood almost on the building site to snap the first).

Unfortunately, these are actually two building sites, to which another joins up the street (that isn't that long). Because of all this building, heavy trucks keep passing by. And really, some of them sound like tanks from time to time. And with the heavy artillery out back? It's almost as living in a battle field…

And should I mention the hedge trimming and lawn mowing? Around this building and the one next to it? Well, even to me I seem to exaggerate, but that too is happening anyway. And pretty often.

But it seems there are those who are not at all bothered by all this. The birds.
Those keep going as forever. Tweets, caws, calls, whistles, imitations and whatnot… and they're still nice amongst all the noise pollution.
Though from the human point of view I really think some record must have been broken, right?

And another question remains: Why is this all happening to me?

If you are curious, a right-click on any of the smaller photos can open a bigger version in a different window.


כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…

נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.

אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר. והשנה, לכל הפחות – לעניות דעתי, כנראה ששברנו פה איזשהו שיא.

הכל החל בסביבות אמצע ינואר השנה, כאשר השכן ממש מתחתי החל לשפץ. ובדיוק באותו יום עצמו גם השכן שממש דלת לידי החל לשפץ. אני כבר לא זוכרת אם שניהם הצטרפו אל הבניין שממול, ושיפוץ כל חלקו החיצוני, או שהבניין הזה הצטרף אליהם מעט מאוחר יותר.
ובקיצור – פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא. מכל הכיוונים. כולל שיוף מעטפת הבניין ממול ברעש כזה, שאף אי אפשר היה לחשוב במילים ברורות. אבל הרי זה רק עניין זמני… הלא כן?

הראשון להשתתק היה זה שמעבר לקיר. גם הבניין ממול בסופו של דבר הגיע אל סוף הפרויקט. ואפילו השכן מלמטה הצליח לסיים. רק שבמקרה שלו נדרשו בערך שישה חודשים… (!).
חצי שנה של פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא.

ומיד לכשסיים את השיפוץ (סופסוף!)…

החל השכן לידו, זה שמתחת לזה שלידי…

לבטח ניחשתם: לשפץ!

פטישים, מסורים, קידוחים ומה לא…

אבל, בעצם, לא באתי בטענות אל מי משכניי היקרים, ועדיין איני מתלוננת כעת. כשצריך – צריך. הרי אף אחד לא מחריב לעצמו את ביתו רק משום חדוות הרעש, אבק, הוצאות, ועבודה קשה (כי שלושת השפצים החרוצים מהבניין שלי הם מהסוג ששולחים ידם בעצמם בשיפוצים).

גם השכן השלישי הצליח לסיים את שיפוציו (ושיהיה בשעה טובה ומוצלחת לשלושתם). ונדמה לי שהיה לי סופשבוע שקט בינו לבין…

היום בו פתחו את הרחוב, כדי להחליף את צנרת המים…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… ועוד החול והבורות אותם צריך היה לצלוח בכל יציאה וחזרה. ועוד לא הזכרתי את מכת התיקנים הנלווית ובלתי נמנעת (כמעט כתבתי עליה אבל בסופו של דבר החלטתי כי מספיק נורא היה לעבור את התופעה. רק אמליץ על 1- התקשרות אל המוקד העירוני והזמנת הדברה; 2- K רב קוטל; ו-3- התאזרות בסבלנות ועצבי ברזל, כי הג'וקים גם ככה הפסיקו להגיע בזמנם החופשי, בלי שום קשר למעשים או תרסיסים).
אם כי על חברת המים אני חייבת לציין שהגיעו אל סוף הפרוייקט הרבה לפני התאריך שהובטח מראש.

אבל-ברם-אולם, נדמה לי שגם כאן היה לי סופשבוע שקט, לפני שהגיעו הגדרות וחסמו חלק מהגינה הציבורית מאחורי הבניין. והציוד הכבד חזר…
טרקטורים, חפירות, פטישים, צפצופים, מסורים, קידוחים ומה לא… כולל מן בומים מוזרים, רועשים ומחרידים, והרגע נכנסנו אל החודש הרביעי ברציפות… (אה, בעצם – לא, דווקא היה שקט בסוכות).

חושבים שזה הכל? ולא היא.
זה רחוב חד סטרי. בתחילתו יש אתר בנייה (אולי זו השנה השנייה?), אשר דווקא לאחרונה משום מה לא מפסיק להגביר פעילות. כבר פעמיים הגיעה לשם משאית במן שעה שכוחת אל שכזו (משהו כמו שש-שש-וחצי בבוקר) והרעישה במעין טרטור כזה בקול גדול ולאורך זמן-מה (משמאל: תמונת ה'לפני'. מימין: ה'אחרי'. משעשע אותי לחשוב שעמדתי כמעט באתר הבנייה עצמו).

לצערי, הללו בעצם שני אתרים צמודים, להם מצטרף עוד אתר בנייה בהמשך הרחוב (הלא כל כך ארוך). ובגלל כל הבנייה הזו, לא מפסיקות משאיות כבדות לעבור ברחוב. בחיי, הללו נשמעות כמו טנקים לפעמים. ובתוספת המטחים הכבדים שמאחור? ממש לגור בשדה הקרב…

והאם אזכיר את הגיזום והכיסוח? בבניין כאן ובזה הסמוך? אמנם אפילו לי נראה שהגזמתי, אבל גם הגיזום הזה בכל זאת מתרחש. ובתדירות גבוהה למדי.

אך נראה שיש מי ש-כל זה ממש לא מפריע להן. הציפורים.
הללו ממשיכות כעולם שמנהגו נוהג. ציוצים, קריאות, שריקות, חיקוים ומה לא… וזה עדיין נחמד בין כל שער זיהומי הרעש.
אך בכל הקשור אל הפן האנושי, נדמה לי שחייב היה להישבר פה שיא כלשהו, לא?

והשאלה הנוספת: למה כל זה קורה דווקא לי?

אם אתם סקרנים, קליק ימני על כל אחת מהתמונות המוקטנות יכול לפתוח אותה בחלון אחר בגדול.

המחוייך | With A Smile

הציפור הרוקדת | The Dancing Bird

זו לא הייתה התצפית הראשונה | It wasn't the first sight

רק הצילום הראשון | only the first photo

המאפשר זיהוי | that enables identification

ונדמה לי שזה קאק | and I think it's a Jackdaw

סופ"ש נעים ומחויך לכולם | Pleasant and smiling weekend to all


רגעי צילום | Pix Moments

A Splash of Color – Thank You WPC Participants

מתז של צבע – תודה למשתתפי האתגרים

לעברית, קליק פה.

It was a cold morning (at 9:08) on the 2nd of January this year, when I managed to snap this shot. White-Throated Kingfishers are usually so quick to take flight, that I was thrilled to find this one resting for a moment right next to a statue that I could hide behind and take the photo. It was cloudy, so everything around seemed dull, muted and sort of grayish. Which at that moment seemed to be there just to enhance this sudden splash of color.

The Weekly Photo Challenge of that week was Growth, and (in hind sight – rather naively) I posted this shot along with the hope that my photo collection (especially of the Winged creatures I like so much) will grow and improve with time.

Without the Photo Challenge it would not have grown to this day. And by the Photo Challenge I don't mean just the Daily Post posting the actual challenge, but mainly all bloggers participating, allowing everyone else to view their talent, eye, surroundings and so much more.

The last All-Time Favorites WPC (which I never thought would be posted) made me go over all my collection, and this stood out, making me think that Life can sometimes be dull, muted and sort of grayish, and all of a sudden a WPC would come up and a participant would splash a color and make me smile.

Thank you Photo Challenge participants. You have all been my teachers at one time or another, and I fully appreciate it.


בבוקר קר (ב-9:08), בשני לינואר השנה, הצלחתי לצלם את התמונה הזו. שלדגים כל כך מהירים להתעופף עד כי התרגשתי למצוא את השלדג הזה נח לרגע ממש ליד פסל, מאחוריו יכולתי להתחבא כדי לצלם. היה מעונן, כך שהכל נדמה חדגוני, מעומעם וכמעט אפרפר. אך באותו רגע חשבתי שזה כך כדי להדגיש את מתז הצבע.

אתגר הצילום לאותו שבוע היה 'צמיחה'. והעליתי את הצילום הזה (במבט לאחור – די בנאיביות) יחד עם התקווה כי אוסף הצילומים שלי (בעיקר של המכונפים האהובים עלי) יצמח וישתפר עם הזמן.

ללא האתגר השבועי, האוסף לא היה מגיע לגודלו היום. ובהתייחסי אל האתגר, אני לא מתכוונת רק אל העלאתו אל בלוג הבית, אלא בעיקר אל המשתתפים בו, אשר הרשו לכל אחד אחר הצצה אל כשרונם, העין שלהם, סביבתם וכל כך הרבה יותר.

אתגר הצילום האחרון (אשר לתומי, לא חשבתי כי אי פעם יעלה) – הצילום החביב ביותר – הביא אותי לעבור על כל האוסף וצילום זה בלט. גרם לי לחשוב כי החיים עצמם יכולים להיות חדגוניים, עמומים ואפרוריים. ולפתע אתגר חדש היה מפציע ומשתתף כזה או אחר היה מתיז צבע ומעלה חיוך.

לכן העליתי את הפוסט הזה, כדי להודות למשתתפי האתגרים, היות ומכל מלמדיי השכלתי ורציתי להביע את הערכתי להם.

רגעי טבע | Nature Moments

Shades of Goose

גוונים של אווז

אין לי מושג איזה אווז זה | I have no idea what goose this is

אף לא למה נדמה לי המלכותי מכולם | nor why it seems to me the most regal of all

אך ככולם – גם הם שומרים על האפרוחים | but like all, they too guard their young

(ונאמר כי יתכן שהללו אווזים אפורים | And I'm told these might be Greylag Geese)


Whenever Life feels too much to me, whatever the reason, I try to find time to walk to the park. Something there always manages to make me Smile. Like these geese.