חייה עלי אדמות של מי שלימים נודעה בשם הבמה מאטה הארי החלו בהולנד, בשנת 1876.
היא נולדה לאימהּ ולאביה, שהעדיף אותה על-פני שאר ילדיו.
חייה החלו להשתבש, כאשר האבא פשט את הרגל ב-1889 ומאב אוהב הפך נרגן (אולי אפילו אלים) ועזב את הבית תוך שנה. זמן קצר לאחר מכן האימא הלכה לעולמה והילדים פוזרו בין קרובי משפחה. מאטה עברה אל דוד, שמימן לימודיה בבית ספר לאוֹמנוֹת.
לסיכום שלב זה – טראומת נטישת האב ואובדן אהבתו, מות האֵם והעקירה מהבית, לדעתי, הן חוויות קשות למדי למי שטרם מלאו 15.

בהמשך מאטה התחתנה עם גבר שבגד בה, התעלל בה, היכה אותה, האשים אותה במותו של בנם ובסופו של דבר נטש אותה ואף חטף את בתם ומנע כל קשר בין הבת למאטה.
לסיכום שלב זה – אחרי ילדוּת די טראומטית ושנות נישואין קשות, מאטה בת ה-27, בזמנה ותקופתה (1903), ללא כסף או פרנסה, די הייתה צריכה להיות לפחות קרובה לפרישה, אך לא.
היא הייתה אישה מופלאה ולא אחת כמוה תרים ידיים.
היא עברה לפריז.

כנראה שלהיות אומנת לילדי אחרים לא קסם לה (אחרי אבדן ילדיה-שלה) לכן ניסתה להיות דוגמנית ראש לציירים/פסלים, נאלצה למצוא מאהב להשלמת הכנסה ולאחר מכן מצאה עבודה אחרת כמדריכה בבית-ספר לרכיבה. כאשר בית הספר נכנס לעולם הקרקס, לא נפקד חלקה מההופעה, ואז הבחין בעליו של ביה"ס עד כמה תנועותיה חינניות, ושאל אותה אם היא גם רוקדת…

זה קרה ב-1905. שאלת הריקוד הזכירה למאטה שאכן רקדה במשך שנות נישואיה. היא ומאהבה התיישבו על הרעיון וסיערו מוחות.
בשלב זה מאטה הארי המציאה ריקוד אומנותי חדש ומפתיע, ושניהם המשיכו לבנות ביחד חבילה שיווקית שלמה למכור את ההופעות העתידיות, כולל ההחלטה על שם הבמה שלה (שמשמעו, אגב,"אור יום" או "שחר").

יותר מזה. חסרו אז פרטי לבוש שמאטה הצטרכה לצורך העניין (לכל הפחות – היא לא הייתה מודעת לפריטים שיתכן והתקיימו כבר), לכן היא פשוט המציאה אותם והוא (בכספו) כנראה עזר להוציא את רעיונותיה מהכוח אל הפועל ואף ארגן לה הופעה ראשונה בסלונה של אחת מנשות החברה הפריזאיות.
ההופעה הייתה כל כך מוצלחת עד כי הוזמנה לרקוד במוזיאון לאומנות המזרח ב-13 למרץ 1905 (וקריירת הריקוד שלה נמשכה עשר שנים, עד ה-1 למרץ 1915).

במונחי היום ולדעתי האישית, היא הייתה נחשבת יזמת חדשנית, ממציאה מקורית ויצירתית, נפש חופשיה בעולם מאד מגביל, שלגמרי חשבה מחוץ לקופסת חילוף המאות ההן, ומעולם לא נכנעה למר גורלה.
לתחושתי, בין חסרונותיה הבולט הוא הנאיביות שמשתמעת מאופן פעולתה במקרים מסויימים, ובעיקר  – הדרך בה המשיכה לחפש את אהבת אביה, שאיבדה בילדותה.

ואם אישה הייתה כותבת את סיפור חייה של מאטה הארי, יכול מאד להיות שהוא היה נקרא פחות או יותר כפי שנקרא הפוסט הזה עד כה.
אך הביוגרפיה שלה שקראתי, לצערי, לא נכתבה על-ידי אישה.

שניים תחקרו את קורותיה.
האחד – ואגנאר, היה הולנדי כמוה והחל לבדוק מה באמת קרה עם מאטה בזמן בו חלק מהאנשים שפגשו אותה בחייה היו עדיין בין החיים בעצמם, והסכימו להתראיין על-ידו.
הוא לא הורשה לעיין בגנזך הצרפתי, לכן הספר שהוציא בזמנו לקה בחוסר מידע.

השני, שקרא את ספרו של ואגנאר והחליט להמשיך לתחקר, שהורשה לבחון בפרוטרוט את התיקים הגנוזים בצרפת, כתב ביוגרפיה נוספת של מאטה הארי, שלמה יותר.
ספרו יצא לאור באמצע שנות השמונים.

אבל (!) כותב מאוחר יותר זה הצליח להתעלם מכל הישגיה של מאטה.
הוא אמנם כתב את הנתונים מהם הבנתי/הרגשתי עד כמה מדהימה הייתה האישה, אך הוא כתב אותם תוך זלזול מוחלט בה ושיפוטיות שוללת, שאף השפילה אותה פה ושם.
עד כדי כך שלתחושתי נגרם לה עוול כפול – האחד בחייה (עם משפט הזוי שנגמר בהוצאתה להורג) והשני שמונים שנה לאחר מכן, בספר הזה, אותו הכותב/מתחקר כתב בהתנשאות, כמתוך איזו עליונות מוסרית, מבלי לשים לב כי עיסוקו בנתוניה הפיזיים אובססיבי למדי.

הייתי רוצה לומר לו ש-אז מה אם הריקוד האומנותי שמאטה הארי המציאה ב-1905 שובש במהלך 80 השנים שחלפו וסולף אל גרסת הסטריפטיז שהוא הכיר. מאטה אפילו לא התפשטה עד הסוף. פרטי הלבוש שהמציאה היו תכשיטי כיסוי לחזה ולערווה שהתאימו להופעה.

ולמה סיפרתי את כל זה דווקא כאן ועכשיו?

כפי שציינתי, הכותב כתב ופרסם באמצע שנות ה-80'. אם הוא וכתיבתו מייצגים במשהו את תקופתם, יכול להיות ששם ואז התפתחו (ונתקעו) גישתם ויחסם כלפי נשים של הניצבים שנקראו לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים…

L

אגב, למי שסקרן, מידע על כותב הביוגרפיה של מאטה הארי אפשר למצוא בקליק.
מתנצלת על הארכנות (השתדלתי לקצר ולא הלך),
ותודה לכל מי שהגיע עד המילה השש-מאות שמונים ואחת 🙂