פעולה, קיפאון ומוּדעוּת

אי-אז, לפני שנים, שמעתי תאוריה:
'ברגע של סכנה, אדם מגיב באחת משלוש דרכים – בריחה, מאבק, או קיפאון'.
הסכמתי ולא הסכמתי. היות ולעניות דעתי, גם הבריחה וגם המאבק מהווים פעולה. כך שמבחינתי קיימות, למעשה, שתי אפשרויות תגובה – פעולה או קיפאון.
אבל מזה ניתן להסיק כי יש אפשרות בחירה… ולא בדיוק כך זה.

נדמה לי שקראתי פעם משהו על הקיפאון הזה, אך כל כך מזמן עד כי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. זה היה משהו בסגנון –
מה שמתרחש נמצא מעבר ליכולת ההתמודדות, על כן הנפש נאטמת, להגנת עצמה.

לאחרונה, עם ריבוי הדיווחים על הטרדות ומקרי אונס (בניכר ובמחוזותינו), קראתי באחד העיתונים (גם) קריאה נשית אל שאר הנשים – להשיב אש. לא לקפוא.
יאמר לזכות הכותבת כי על פי מה שכתבה, נראה כי ידעה על מה היא כותבת מניסיונה האישי.

אך ניסיוני-שלי? בפעם הראשונה שגבר בלתי רצוי (לחלוטין) דחף את לשונו אל הפה שלי, הצלחתי לברוח. בשנייה לא יכולתי, על כן התנגדתי. ולמזלי, הגבר התעשת.
(אין זאת אומרת שהקיפאון לגמרי זר לי… גם אליו אגיע, בערך, בהמשך. בינתיים…).

שני המקרים הראשונים הללו, במבט לאחור, גילו לי כי הפעולה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית (!). ללא כל מחשבה.
לגמרי כמו העין הנעצמת מעצמה בהתקרב אליה כל דבר חיצוני, אם תמים ועם במטרה לפגוע.
ואני לא משוכנעת שפעולה אינסטינקטיבית כזו נובעת מאופי, ו/או חינוך, ו/או כל דבר אחר המאופיין בחשיבה/פיענוח/הסקה.

אוֹמַר מפורשות כי אני לא שופטת, וגם אין לי שום כלים להתיימר ולשפוט נשים אחרות, אשר עמדו במצבים, אם דומים ואם שונים מאלו בהם נתקלתי בעצמי. אני גם לא שופטת את הקוראת להשבת אש. אבל…

אותו קיפאון דלעיל, אין להתכחש לכך – התקיים, מתקיים ויכול להמשיך להתקיים.
ואני אפילו מסוגלת לדמיין מצבים קיצוניים, בהם הקיפאון יכול להגן ממוות. (אם כי אני חייבת לציין במקביל שאונס ממשי עלול להיות רצח הנפש, ואין לי מושג עד כמה זה עדיף על פני מוות סופי, אם בכלל).

אבל כאן זיכרון אחר עולה בדעתי:
כתבתי פעם, מזמן ובמקום אחר, על קטע בו צפיתי בסדרת טלוויזיה. האישה שם הבהירה (לגבר) כי אמנם היא חיה את חייה, עושה את שלה בדרכה, אבל לא שוכחת שעלולה לארוב לה סכנה. ומפני שאין בכוונתה למצוא את עצמה כקורבן כלשהו, חלק מהמוּדעוּת שלה כולל לא רק היכן היא נמצאת בכל רגע, אלא גם מה יכול לשמש אותה להגנת עצמה (כמו למשל צרור מפתחות חדים בחניון חשוך).

בעיניי – זו הַעֲצָמָה נשית (מלשון חיזוק, הגברה). הסירוב המוחלט להיות קורבן.

או, במילים אחרות, המוּדעוּת לכך שמצב כזה עלול להתרחש ברגע הכי פחות צפוי. והסירוב הגמור לקבל אותו ללא פעולה.
כלומר – הידיעה כי אישה יכולה לקפוא והכוונה והמוכנות מראש לסייע לעצמה להימנע מכך באמצעות הגברת מוּדעוּת.

ופה אני יכולה להוסיף ניסיון אחר אישי שלי: באחד הלילות (כאשר נהגתי הביתה בסביבות 2 או שלוש לפנות בוקר), לאחר שלא שיתפתי איתו פעולה ברמזור אדום ולא אמרתי לו את שמי, הגבר הזר שניסה לדבר איתי החל לעקוב אחריי. כמה מטריד… (יאמר כאן כי יתכן והלז סתם המשיך בנהיגה בכיוונו-הוא, ללא קשר אלי. אבל…).
מצד אחד המשכתי לנהוג. במקביל – תודעתי קפאה (הנה הגעתי אל מעין קיפאון).
הרעיון שהשתלט על אחרים היה – אני לא רוצה להוביל אותו אל כתובתי הפרטית, אליה נהגתי. ומחשבתי נותרה תקועה ברעיון הזה…
אודה ולא אבוש – נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע קלטתי את הגבר… אם פונה שמאלה (אל חניה של בניין) ואם מפנה את מכוניתו חזרה כלעומת שבא (מיואש מהמעקב), לא ראיתי.
כל שידעתי היה כי גבר זה פינה את עצמו מהמראה האחורית שלי.
ברגע הבא, עם הרגיעה, החלו לעלות בדעתי אין ספור אפשרויות פעולה: כמו התגנבות מהירה ברמזור כתום ופנייה, למשל. אם הגבר היה נתקע ברמזור האדום ומאבד אותי לאחר שפניתי, זה היה מפנה אותו מוקדם יותר מהמראה שלי…
או הנהיגה היישר אל תחנת המשטרה. אישה היסטרית באמצע הלילה, אחריה מישהו עוקב? אף אחד לא היה מגרש אותי משם (לפחות לא בן רגע) ועצם הכניסה אל התחנה הייתה מסלקת את העוקב…
(כלומר ולהמחשה – קיפאון אפשרי. אולם, עם היציאה ממנו אפשר לעלות על יכולת פעולה. וניסיון זה חימש אותי באפשרויות, היה ומקרה כזה יחזור על עצמו בעתיד. אם כי סטיתי. התחלתי לספר על משהו שכתבתי מזמן בהשראת סדרת טלוויזיה…).

לתדהמתי, בחורה צעירה, שקראה את הדברים שכתבתי, הבינה אותם לגמרי הפוך מכפי שהתכוונתי. להבנתה – הסתובבתי בעולם בהמתנה להיאנס בכל רגע (ו/או אולי בחיפוש האונס הבא… ?).

וגם אותה אינני שופטת. מצד אחד – יתכן שלא הבהרתי את עצמי. ומצד שני – אין ולא יכול להיות לי מושג מה בניסיונה האישי היטה את מחשבתה להבין אותי כל כך הפוך לכוונתי (באם הייתי ברורה). על כן אנסה להבהיר כעת:

ראשית, גישת אותה בחורה צעירה יכולה להתפרש כמעין שאננות, בסגנון – לי זה לא יקרה.
אולם, חשיפת נשים אחרות לאחרונה מוכיחה כי גם נשים מצליחות, אינטליגנטיות, בטוחות בעצמן – קפאו.

לכן ולדעתי, המוּדעוּת הנשית לכך שמשהו עלול לקרות (בהפוך מהציפייה לכך שזה יקרה!), וההכוונה מראש את האישה להתגונן, להשיב אש, תוך פירוט כלים ודרכים היכולים לעמוד לרשותה, מהווה בעיניי סירוב מוחלט להימצא אי פעם במקום בו גבר כלשהו מחליט לבדוק את הגבולות שלנו (שלא לומר – נסחף לחלוטין).

היות והגבול, בעיניי, ברור: לא, משמעו – לא!
ה'לא' אינו 'אולי' ובוודאי שלא אתגר. אלא 'לא!' כפשוטו.
(גם כאשר השאלה אף לא נשאלת, כמו אותו אחד שהחליט על דעת עצמו לעקוב אחריי באמצע הלילה, אם זה מה שעשה).

ברור ומובן מאליו כי אישה יכולה לחיות את כל חייה ללא מקרי הטרדה ו/או אונס (וזה מה שאני מאחלת לכולנו). אבל המוּדעוּת לכך שזה עלול לקרות חייבת לכלול את הידיעה כי גם הקיפאון אפשרי. כי מצב של 'מעבר ליכולת ההתמודדות' עלול להתקיים. והרחבת המוּדעוּת, לכלול כל כלי זמין וכל אפשרות, בכל רגע, יכולה לצמצם את הקיפאון הזה, אם (חלילה!) יקרה משהו.

מסע ה'גם אני' אינו שלילי בעיני, נהפוך הוא (לפחות רוב היבטיו). אבל אינו מספיק. במקביל לו, וגם זאת – לדעתי האישית, עלינו, הנשים, להתגייס גם אל הגברת סוגים שונים של מוּדעוּת.
היות ואלימות כלפי אישה כוללת גם את ההטרדה ובוודאי גם את האונס.

הוגש במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ה-25 לנובמבר, 2017.
L