אקזיסטנציאליזם | Existentialism

לעברית, גללו מטה 🙂

Who am I? Why am I here? Who, what and where will I be in a year? These are questions humanity keeps asking itself since its own dawn…
Yes?
No?
Why not?
Here goes:

Once upon a May 24, 2011, my close friend was abroad and I… without the daily call was bored to death. A chance on-line surfing brought to my screen a blog-website .
Then too I found myself thinking – why not?
My writing-drawer has been filling since my early teens, and has already gone through some evolving stages, including some lessons in creative writing. Why not emerge from its wooden walls?
So what if I've never seriously read a blog before?
So what if I hadn't a clue as to what IS a blog, what was that website, how, where and what heretofore?
I dove straight in and started on my first blog…

I didn't even begin to understand what I've gotten myself into…
Dirty laundry is washed at home. Period. I won't get into the nitty-gritty. I'll just say it was a learning experience – of what not (!) to do.
Another blog later brought me to the early days of 2015.
I closed the laundry bag and got back on-line. Someone said WordPress and here I am.

But, however and as it were… WordPress is global.
No longer my own little region but the entire world (and apparently there's no way of locating more from the specific here).
I don't remember how I discovered the Daily Post but it broadened my horizons, got me to translate me to English (to the best of my ability, feel free to correct me) and Come On L, now blog!

The first two weeks have been good fun! Very much looking forward to the next three.
Such a joy to go with flow with no commercial pop-ups, no debilitating technical failures, no stupid restrictions, in a polite, respectful and pleasant world that seems to thoroughly understand what content and the Internet are about (oops, the above mentioned bag overflowed. Sorry. I'll stop now and get back to the point).

This blogging-retrospective reminded me of a comment left on an ancient post.
"You sudoku my mind" one of my readers wrote, referring to the various posts to my blog. And that was because at times I offered a short (emotional) moment, at others – a few opinionated ones. Sometimes I made readers smile and at other times I offered food for thought. And than there were the odd moments in between (like about cars).
'Cause that's really my thing – I can't know myself what will interest me tomorrow and make me curious enough to write about.

Like life itself, so is this blog – very personal but not at all revealing, seeing as I'm actually a rather private person.
Like life itself, so is this blog – the road is the main thing, not its destination. I'm walking it not knowing where I'll end up, how, when and if at all.
And whoever feels like it – is more than welcomed to join the ride (though I should point out that nothing is obligatory :-)).
L

The above has been my attempt at an intro for Blogging 101.
Oh, and by the way – I'm female.

---

מי אני? למה אני פה? מי, מה ואיפה אהיה בעוד שנה? שאלות שהאנושות לא הפסיקה לשאול משחר קיומה…
כן?
לא?
למה לא:

היה זה ב-24 למאי 2011. חברתי הקרובה בילתה שבוע בחו"ל ואני… ללא השיחה היומית השתעממתי עד מוות. שיטוט אינטרנטי מקרי העלה על מסכי את התפוז. וגם אז חשבתי לי – למה לא בעצם?
המגירה מתפוצצת מאז שנות-העשרה הראשונות לחיי והספיקה לעבור כל מני תהפוכות עם הזמן, כולל סדנאות כתיבה שונות. למה לא לפרוץ מתוך הדפנות?
אז מה אם קודם לכן מעולם לא קראתי אף בלוג ברצינות?
אז מה אם לא היה לי מושג מהו בלוג, מה זה התפוז הזה, איך הם מתנהלים ומה האפשרויות?
צללתי למים ופתחתי בלוג…

ואף לא התחלתי להבין לאן נכנסתי.
כביסות מלוכלכות מכבסים בבית. נקודה. לא אכנס לפרטי הפרטים (ש-מוטי, גם ככה אתה די מודע להם). אסתפק בלומר כי היה זה בי"ס ל- מה לא (!) לעשות.
שני בלוגים היו ונסגרו, והביאו אותי לתחילת השנה הזו.
המים לגמרי הגיעו עד נפש ועוד הלאה, הרחק הלאה משם. סגרתי את סל הכביסה וחזרתי לרשת. מישהו אמר "וורדפרס" והנני כאן.

אבל-ברם-אולם… הוורדפרס גלובאלי.
כבר לא השלולית הישראלית השולית (שולית רק מפני שמה הם 7.5 מ' נפש? טיפ-טיפונת בינות למיליארדי האדם). וחוץ מזה שלא גיליתי את הכלים שלו למצוא עוד כמוני פה.
כבר לא זוכרת איך גיליתי את הדיילי פוסט. אם כי הגילוי הרחיב הבנתי, הביא אותי לתרגם אותי לאנגלית וקדימה L – לבלגר התחילי!

ומאז ועד לרגע זה, היה פשוט – ממש כיף! מחכה בקוצר רוח לבאות.
תענוג לזרום ללא מעברונים ומדבקות, ללא תקלות משתקות, ללא מגבלות מוזרות, בעולם מנומס, מכבד ונעים שבאמת מבין תוכן ואינטרנט מהם (אופס, הסל שמקודם נשפך לי… אפסיק כעת).

המבט הבלוגי הזה לאחור הזכיר לי תגובה שקיבלתי פעם – "את עושה לי סודוקו למוח" אמרה לי מישהי. היא התכוונה לכך שיום אחד הצעתי לקוראיי רגע (רגשי) קצר, יום אחר דעה נחרצת, פעם העליתי חיוך ופעם עוררתי מחשבה, ואז כתבתי על מכוניות דווקא.
כי זה בעצם הקטע שלי – אני בעצמי לא יכולה לדעת מה יסקרן אותי מחר ועל מה אכתוב.

כמו החיים עצמם, כך הבלוג שלי. אישי מאד אך לחלוטין לא חושפני היות ואני אדם די פרטי.
כמו החיים עצמם, כך הבלוג שלי. הדרך היא העיקר, לא היעד. הולכת בה מבלי דעת לאן אגיע, איך ומתי והאם בכלל.
ומי שבא לו – לגמרי מוזמן להצטרף אלי (אם כי כתמיד שום דבר לא חובה :-)).
L

הנ"ל נכתב במסגרת המשימה הראשונה של קורס בלוגינג אחד-על-אחד שהייתה – הציגו עצמכם לעולם.